בול הובלה ימית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקסיקו, 1875, בול הובלה ימית - הדפסה שנייה (ההדפסה היחידה שהייתה בשימוש)
מקסיקו, 1875, בול הובלה ימית - הדפסה ראשונה (לא הונפקה)
מקסיקו, 1875 - תרשים סכמטי של מבנה גיליון בולי הובלה ימית מן ההדפסה הראשונה
מקסיקו, 1879, בול הובלה ימית - הדפסה שלישית (לא הונפקה)

בול הובלה ימית (Porte de Mar) הוא בול דואר שהונפק על ידי דואר מקסיקו בשנת 1875, כאמצעי לציון סכום הכסף המזומן שיש לשלם לקברניטי ספינות הקיטור, אשר הובילו את דברי הדואר לאירופה. מקסיקו היא המדינה היחידה בעולם אשר הנפיקה בול מסוג זה.

הרקע להנפקת הבולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית שנות השבעים של המאה ה-19 החלה מקסיקו לייצב את מעמדה הפוליטי והכלכלי, לאחר שנים רבות של מלחמות וחילופי שלטון אלימים. נכון לשנת 1875 מקסיקו עדיין לא הייתה חברה באיגוד הדואר הבינלאומי, ומשלוח מכתבים אל מחוץ לגבולות המדינה חייב את הנהלת הדואר במקסיקו לחתום על הסכמי דואר פרטניים עם כל מדינה זרה בנפרד.

אחת הבעיות המרכזיות איתן נדרש הדואר המקסיקני להתמודד הייתה כיצד להוביל את המכתבים שנשלחו אל מעבר לאוקיינוס לאירופה. הפתרון נמצא בדמות הסכמים שנחתמו עם שתי חברות ספנות, האחת בריטית והשנייה צרפתית. על פי ההסכם פקדו הספינות את ערי הנמל של מקסיקו, כחלק מקווי השירות שהופעלו ברחבי הים הקריבי ולרוחב האוקיינוס האטלנטי, וקברניטי הספינות אספו את שקי הדואר עם המכתבים המיועדים לאירופה. תמורת כל מכתב התחייב הדואר המקסיקני לשלם לקברניט במזומן סכום מוסכם מראש. סכום זה לא היה קבוע, והשתנה מעת לעת על פי ההסכמים שנחתמו עם חברות הספנות. כך לדוגמה נחתם בשנת 1878 הסכם חדש עם חברת הספנות הבריטית אשר הוזיל את עלות המשלוח למחיר של 10 סנטבוס למכתב. לשם השוואה, באותה עת גבתה חברת הספנות הצרפתית סכום של 31 סנטבוס למכתב.

כדי שניתן יהיה לסמן בבירור על גבי המעטפה את הסכום אותו יש לשלם לקברניט הספינה הזרה, החליט דואר מקסיקו להדפיס בולים בעלי עיצוב מיוחד וחריג, שיבלוט יחסית לבולי הדואר הרגילים. על בולים אלו הודפסו בבירור המילים "הובלה ימית" (Porte de Mar).

הדפסת הבולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההדפסה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש יולי 1875[1] הודפסה סדרה בת שמונה בולים בדיו שחורה על רקע צהוב. הבולים עוצבו בפשטות רבה, במתכונת של אליפסה מתוחמת בתוך מלבן ובמרכזה המספר המציין את הערך הנקוב של הבול. הבולים הודפסו בשיטת דפוס אבן על נייר דק. מטעמי חיסכון הודפסו כל בולי הסדרה בגיליון אחד בן 49 בולים, תוך יצירת תמהיל יחסי של הבולים בעלי הערכים הנקובים השונים.

בגמר ההדפסה הוצגו הבולים לאישור מנהל הדואר לפני הפצתם, אולם הוא סירב לאשרם. העיצוב הדל לא מצא חן בעיניו, והוא הנחה לגנוז את הבולים ולהכין מיד סדרת בולים חדשה. בולי ההדפסה הראשונה מעולם לא נכנסו לשימוש, ונשמרו במחסני הדואר.

מבנה גיליון בולי ההדפסה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, גיליון הבולים של ההדפסה הראשונה הורכב מ-49 בולים, שבע שורות בנות שבעה בולים כל אחת. תהליך ייצור לוח ההדפסה התבצע במספר שלבים:

בשלב ראשון שוכפלו הגלופות של הבולים הבודדים כמספר העותקים הנדרש על מנת להרכיב שתי שורות בנות שבעה בולים כל אחת. 14 הבולים כללו 4 עותקים של הבול בעל ערך נקוב של 10 סנטבוס, 2 עותקים מכל אחד מן הבולים בעלי ערך נקוב של 25, 35 ו-50 סנטבוס, ועותק אחד מן הבולים בעלי ערך נקוב של 60, 75, 85 ו-100 סנטבוס.
בשלב שני שוכפלה יחידת היסוד בת שתי השורות פעמיים נוספות (כך שנוצרו שש שורות בולים). השורה הראשונה שוכפלה פעם נוספת ויצרה את השורה השביעית של הגיליון השלם.

ההדפסה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש אוגוסט 1875[1] הודפסה סדרה חדשה בת אחד עשר בולים בדיו שחורה על רקע לבן. הבולים עוצבו בצורה מורכבת יותר, עם עיטורים בפינות הבול, והודפסו בדפוס בלט על נייר עבה. כל אחד מן הבולים הודפס בגיליון נפרד של 56 בולים (שמונה שורות של שבעה בולים כל אחת). תהליך ההכנה כלל שכפול של הבול שבע פעמים על מנת ליצור שורה שלמה, ושכפול השורה שבע פעמים על מנת ליצור את הגיליון השלם.

בסדרה זו נכללו בולים בערך נקוב של 2, 10, 12, 20, 25, 35, 50, 60, 75, 85 ו-100 סנטבוס.

בולי ההדפסה השנייה היו בשימוש לאורך מספר שנים, ועם הזמן נדרשו הדפסות חוזרות ושינויי ערך נקוב של הבולים. בשלב כלשהו הוכן לוח הדפסה חדש השונה במעט מן הלוח הראשון בגודל האותיות המשולבות בבולים.[2] מן הלוח השני ידועים בולים בערך נקוב של 5, 25, 35, 50, 60 ו-100 סנטבוס.

ההדפסה השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1879 הודפסה סדרה שלישית בת שישה בולים. כל אחד מן הבולים בסדרה זו הודפס בצבע שונה על נייר לבן. הוכנו בולים בערך נקוב של 2 (חום), 5 (צהוב), 10 (אדום), 25 (כחול), 50 (ירוק) ו-100 סנטבוס (ורוד).

בזמן שהבולים היו עדיין בתהליך הדפסה, חתמה מקסיקו על הסכם הצטרפות אל איגוד הדואר הבינלאומי. לא היה עוד צורך בהסכמים הנפרדים עם חברות הספנות, ובולי ההובלה הימית הפכו למיותרים. בולי הסדרה השלישית נותרו במחסני הדואר ולא נכנסו מעולם לשימוש בבתי הדואר.

השימוש בבולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הגיע השולח לבית הדואר ומסר לפקיד מכתב שנועד לנמען באירופה, חישב הפקיד את עלות המשלוח וכלל בחישוב מספר מרכיבים:

ראשית, צריך היה לחשב את עלות ההעברה של המכתב בתוך מקסיקו אל אחת מערי הנמל, וראקרוס או טמפיקו, מהן הפליגו ספינות הקיטור לאירופה. סכום זה שולם באמצעות בולי דואר רגילים של מקסיקו אשר הודבקו בצידה הקדמי של המעטפה.
שנית, צריך היה לחשב את הסכום שיש לשלם לקברניט הספינה שהובילה את דברי הדואר לאירופה. סכום זה שולם באמצעות בולי ההובלה הימית שהודבקו בצידה האחורי של המעטפה.
צריך היה לחשב גם את עלות המשך מסעו של המכתב בתוך אירופה, אך הייתה קיימת אפשרות שלא לשלם מראש את החלק הזה ולסמוך על מנהלות הדואר באירופה שיגבו את הסכום הזה מן הנמען בעת מסירת המכתב לתעודתו.

המכתבים המיועדים למשלוח נארזו בתוך שק דואר, ונמסרו לקברניט הספינה בעיר הנמל. על השק נרשם סיכום הערך הנקוב המצטבר של בולי ההובלה הימית שבתוכו, וסכום זה שולם במזומן לקברניט הספינה.

מאחר שכל פעולת החישוב והדבקת בול ההובלה הימית נעשתה על ידי הפקיד בתוך בית הדואר במעמד מסירת המכתב למשלוח, ניתן היה כמובן לבצע את הפעולה הזו גם מבלי להדביק בולים על המעטפה, אלא להסתפק ברישום ידני של הסכום על גבי המעטפה. עם זאת, השימוש בבולים אפשר להנהלת הדואר לקיים מעקב ובקרה אחר התאמת הסכומים ששולמו לקברניטי הספינות לאלו ששולמו בבתי הדואר, וסיפקו ללקוחות הדואר הוכחה ממשית שהכסף שנגבה מהם במזומן אכן עתיד לשמש לצורך משלוח המכתב ולא יעלם בכיסיו של פקיד הדואר.

הבולים כפריט איסוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר הופעתם החלו בולי ההובלה הימית לעורר עניין רב בקרב אספני הבולים. על פי הנוהל הרגיל בולים אלו לא נמכרו לציבור, אלא הודבקו על המעטפות על ידי פקידי הדואר, ומעט מאוד בולים "דלפו" אל אספני הבולים.

באותן שנים תחביב איסוף הבולים התבסס על אלבומים מודפסים מראש בהם הוקצה מקום מסומן עבור כל בול שהונפק ברחבי תבל. האספן הממוצע ניסה להשיג כמה שיותר בולים ושאף למלא את כל המקומות הריקים באלבום. הביקוש לבולי ההובלה הימית היה גבוה, ההיצע היה נמוך מאוד, ומחירם של הבולים הרקיע שחקים. מצב זה עודד את פעילותם של זייפני הבולים, שמיהרו להדפיס עותקים מזויפים של בולי ההובלה הימית ולהפיץ אותם לאספנים.

בשנת 1879, עם הצטרפותה של מקסיקו אל איגוד הדואר הבינלאומי, הפכו בולי ההובלה הימית למיותרים. במחסני הדואר הצטברו מאות אלפי עותקים של הבולים, הן מן ההדפסה השנייה (זו שהייתה בשימוש) והן מן ההדפסות הראשונה והשלישית (אלו שלא הונפקו). מחירם הגבוה של בולים אלו בשוק הבולאי הציב בפני מנהלי הדואר המקסיקני פיתוי שלא ניתן לסרב לו, והם החליטו למכור לאספנים את המלאי העצום שהצטבר במחסנים.

ההתחלה הייתה צנועה. בשנת 1884 החלו להופיע בשוק הבולאי בולים מן ההדפסה הראשונה, שזכו כמובן למחירים גבוהים. הסכר נפרץ כליל בשנת 1887, כאשר למעלה מחמישה מיליון בולים מסוגים שונים שהיו במחסני דואר מקסיקו הועברו למכירה בתיווכם של סוחרי בולים אמריקאים. על רבים מן הבולים הוטבעו, על פי דרישת סוחרי הבולים, חותמות שונות שנלקחו גם הן ממחסני הדואר, וזאת על מנת ליצור מצג שווא שהמדובר בבולים ששימשו לצורך העברת דואר. הצפה זו שברה את השוק, וגם כיום, למעלה ממאה שנים מאוחר יותר, מחירם של מרבית הבולים נמוך מאוד. העיצוב הדל של הבולים, והכמות הגדולה של הזיופים הקיימים בשוק, מרתיעים כיום את מרבית האספנים מלהתעניין בבולים אלו. מעט המתעניינים מתמקדים בניסיונות להשיג את הבולים החתומים המעטים בהם השתמשו בפועל למשלוח דואר, וששרדו את הזמן שחלף מאז.

גולת הכותרת של תחום איסוף זה הן המעטפות השלמות עליהן הודבקו בולי ההובלה הימית לצד בולי דואר הרגילים וחותמות הדואר המעידות על מסלול מסעה של המעטפה בדרך אל הנמען. כיום ידועות פחות ממאה מעטפות כאלו ששרדו את הזמן והגיעו לידי אספני הבולים. מעטפות אלו מבוקשות מאוד, ומחירן עומד על אלפי דולרים לכל מעטפה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Karl Schimmer, Porte De Mar, Mexico Elmhurst Philatelic Society International, 1987.
  • Mackay Robin(Ed), International Encyclopedia of Stamps, IPC, 1970, p.1540
  • Kenneth A. Wood, Post Dates, 1985, 12 May

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Michel Catalogue, Mexiko, p. 596
  2. ^ Scott Standard Postage Stamp Catalogue, 2013, Volume 4, p. 1097