בלה בארטוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף בלה ברטוק)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בלה בארטוק
בלה בארטוק, 1927
בלה בארטוק, 1927
לידה 25 במרץ 1881
האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 בספטמבר 1945 (בגיל 64)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג דיטה פאסטורי-בארטוק עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים פטר בארטוק, בלה בארטוק עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה, מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחין, פסנתרן, כוריאוגרף, מורה, איש חינוך, מוזיקולוג, מחנך מוזיקה, אתנומוזיקולוג, מרצה באוניברסיטה, אוסף מוזיקת פולק, אנטומולוג, מוזיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס קושוט (1948)
  • פרס הגראמי של חבר הנאמנים (1984)
  • שבלייה בלגיון הכבוד (17 בספטמבר 1930) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.bartok.hu
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בלה ויקטור יאנוש בארטוקהונגרית: Béla Viktor János Bartók; ‏25 במרץ 188126 בספטמבר 1945) היה מלחין ופסנתרן הונגרי, מגדולי מלחיניה של הונגריה (יחד עם פרנץ ליסט).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעורים ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלה בארטוק נולד בנאג'סנטמיקלוש, עיירה בצפון באנאט, אז בחלק ההונגרי של אוסטרו-הונגריה (שעברה לאחר זמן לתחום רומניה), לאב מוזיקאי חובב ולאם מורה לפסנתר וגדל בהונגריה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאחר מותו של אביו בשנת 1888 הייתה אמו פאולה, גרמנייה במוצאה, הדמות המרכזית בחייו. בשנת 1894 עברה המשפחה המצומצמת לפוז'ון (Pozsony), כיום ברטיסלאבה, שם מצאה האם עבודה קבועה. בארטוק הראה כבר בגיל צעיר יכולת מוזיקלית מפותחת, והמעברים התכופים של המשפחה נבעו בחלקם מרצונה של פאולה בארטוק לספק לבנה את המורים הטובים ביותר. בארטוק עסק בלימודי הפסנתר והצליח ללמד את עצמו קומפוזיציה על ידי קריאת פרטיטורות.

תחת ההשפעה של חברו ללימודים, המלחין ארנו דוהנאני, הלחין בארטוק מוזיקה קאמרית בסגנון ברהמס. בשנת 1899 עבר לאקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט בבודפשט בעקבות דוהנאני. התפעלותו של בארטוק מריכרד שטראוס, בשילוב הרגש הלאומי ההונגרי שחש, תרמו להלחנת היצירה הגדולה הראשונה שלו: הפואמה הסימפונית לכבודו של לאיוש קושוט, גיבור המהפכה ההונגרית בשנת 1848.[1]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיים את האקדמיה למוזיקה, פתח בארטוק בקריירה של נגן פסנתר בקונצרטים (במהלך חייו הופיע בארטוק ב-630 קונצרטים ב-22 מדינות שונות). בשנת 1907 החל ללמד פסנתר באקדמיה בבודפשט, והחזיק בתפקיד זה במשך 25 שנה.

המשיכה של בארטוק למוזיקת עמים החלה בשנת 1904 בעקבות מפגש שלו עם לִידִי דּוֹשָׁה, ששרה את "התפוח האדום". כבר בשנת 1906 החל בארטוק לאסוף דגימות של מוזיקה בהונגריה. בארטוק ניחן בתשוקה לאתנומוזיקולוגיה (ענף המוזיקולוגיה העוסק בחקר המוזיקה של עמים ותרבויות שונות). המוטיבים, המקצבים והדפוסים התבניתיים הפיחו חיים במוזיקה של המלחין ההונגרי, והובילוהו ליצור לעצמו סגנון מקורי ומיוחד תוך שזירת מוזיקה עממית ביצירותיו, נוסף על השפעה ממלחינים אחרים בני תקופתו, בהם זולטאן קודאי. בארטוק החזיר את הקצב למוזיקה הקלאסית תוך שימוש במוזיקת עם וחידושים בתחום התזמור וההרמוניה האטונאלית.

בשנת 1909 נישא בארטוק לתלמידתו מרתה זיגלר ושנה לאחר מכן נולד בנם, שנקרא גם הוא בלה. בהמשך הקדיש לה את "טירתו של כחול הזקן", אופרה אלגורית במערכה אחת, שעניינה בידוד הפרט משאר האנושות.[2] נישואים אלו תמו בשנת 1923.

מעמדו הבינלאומי של בארטוק היה יציב, הסונאטות לכינור מהשנים 1921 ו-1922 וסוויטת המחול לתזמורת (משנת 1923) תרמו להכרתו כמלחין בעל שם עולמי. בשנת 1926 הלחין כמה יצירות חשובות לפסנתר, ובהן הקונצ'רטו הראשון לפסנתר (מתוך שלושה). את רביעיות המיתרים השלישית והרביעית (19271928) מגדירים מבקרי מוזיקה רבים יצירות מופת. בשנים אלה נודע שמו בעולם גם כפסנתרן סולן וכשותף לגדולי הכנרים ההונגרים בזמן ההוא, בהם יוזף סיגטי, שלו הקדיש את הראשונה מתוך שתי הרפסודיות לכינור ולפסנתר (או תזמורת).

בשנת 1926 החל בארטוק בהלחנת "מיקרוקוסמוס", יצירה דידקטית ללימוד פסנתר בת 6 כרכים ברמות קושי עולות, בהשפעת הולדת בנו פיטר (בנו מאשתו השנייה, דיטה פסטורי).

רבות מיצירותיו החשובות של בארטוק הולחנו בשנות השלושים, בהן הקונצ'רטו השני לפסנתר (1931), הרביעייה החמישית למיתרים (1934), הסונאטה לשני פסנתרים ולכלי-הקשה (שהלחין בשבילו ובשביל דיטה[3]) משנת 1937, והמוזיקה לכלי-מיתר, כלי-הקשה וצ'לסטה (מאותה שנה). עוד הלחין קונצ'רטו לכינור (בשביל ידידו הכנר זולטאן סקלי) ואת השלישייה "ניגודים" (כדי לנגן יחד עם סיגטי ועם הקלרניתן בני גודמן) משנת 1938, את הדיברטימנטו לתזמורת כלי-מיתר, וכן רביעיית מיתרים שישית משנת 1939.

בהיותו אנטי-פשיסט מוצהר, עזב בארטוק את הונגריה בשנת 1940 לנוכח התדרדרות המצב הפוליטי בעקבות מלחמת העולם השנייה ושיתוף הפעולה של הממשלה ההונגרית עם גרמניה הנאצית. בתום הפלגה באוניית קיטור שיצאה מליסבון, הגיע לארצות הברית עם דיטה בסוף חודש אוקטובר של אותה שנה, והתיישב בניו יורק.

מצבו הבריאותי המעורער העיב על חייו בנכר. מאחר שנזקק למקור הכנסה, עיבד בארטוק כמה מיצירותיו הקודמות, כדי שיוכל לנגן עם אשתו יחד כצמד בקונצרטים. בין היתר עובדו כמה מקטעי "מיקרוקוסמוס" לגרסת שני פסנתרים, ואילו לסונאטה לשני פסנתרים וכלי-הקשה נוספה שכבה תזמורתית, כדי להופכה לקונצ'רטו. עם זאת, בשנים הראשונות לחייו של בארטוק מחוץ לארצו הוא לא הלחין יצירות חדשות, הן בעקבות עניין מועט של מוזיקאים מקומיים ביצירותיו, הן בעקבות הקושי הנפשי שהביאה עליו ההגירה לארץ זרה. רביעיית המיתרים השישית הייתה יכולה להיות יצירתו האחרונה אלמלא קיבל בארטוק הזמנה מן המנצח סרגיי קוסביצקי, שידע על הקשיים הכלכליים והבריאותיים של המלחין, להלחין יצירה חדשה לתזמורת. הזמנה זו הניבה את הקונצ'רטו לתזמורת, אחת מיצירותיו החשובות ביותר, וללא ספק הפופולרית מכולן. גם ארגון המלחינים ASCAP דאג לסייע, ואף על פי שבארטוק לא נמנה עם חבריו, מימן הארגון טיפולים רפואיים בשנתיים האחרונות לחייו. הכנר יהודי מנוחין הזמין אף הוא מבארטוק יצירה חדשה, והזמנה זו הניבה את הסונאטה לכינור סולו, אחת מיצירות המופת הגדולות בז'אנר. ביצירה זו בארטוק קיבל השראה רבה מבאך, ופרקה הראשון הוא הומאז' לשאקון המפורסם של מלחין הבארוק הגרמני. בפרק הסיום אף השתמש בארטוק ברבעי-טונים בכתיבתו לכלי, אך אישר למנוחין לערוך את היצירה ולהתקין גם גרסה אלטרנטיבית, בלא רבעי-הטונים. בשנת 1944 אובחן לבסוף בארטוק כחולה בלוקמיה, בשלב מתקדם, שלא הותיר שום אפשרות לריפוי. בשנת 1945, בעוד מצבו הבריאותי הולך ומתדרדר, החל בארטוק בהלחנת שתי יצירות נוספות, אך לא הצליח לסיימן — קונצ'רטו שלישי לפסנתר (שהלחין כהפתעה לכבוד יום ההולדת ה-42 של דיטה) וקונצ'רטו לוויולה, שהזמין ממנו הוויולן ויליאם פרימרוז. במותו היה הקונצ'רטו השלישי לפסנתר גמור למעשה, ורק שבע-עשרה התיבות האחרונות נזקקו לתזמור. הקונצ'רטו לוויולה נותר במצב גולמי יותר, והצריך מאמץ של כשלוש שנים לפני שניתן היה לנגנו. את שתי היצירות השלים טִיבּוֹר שֶׁרְלִי, תלמידו וידידו של בארטוק. זה פרסם את השלמתו לקונצ'רטו לוויולה גם בגרסה לצ'לו ולתזמורת, שהצ'לן יאנוש סטארקר ניגן והקליט לראשונה.

בארטוק נפטר בגיל 64, ב-26 בספטמבר 1945 בבית חולים בניו יורק, כשאשתו דיטה ובנו פיטר נמצאים לצדו.

מיצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתזמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונצ'רטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קונצ'רטו מס' 1 לפסנתר ולתזמורת (1926), Sz. 83
  • קונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת (1930-31), Sz. 95
  • קונצ'רטו מס' 3 לפסנתר ולתזמורת (1945 [לא גמורה], 17 התיבות האחרונות בתזמורו של טיבור שרלי), Sz. 119
  • קונצ'רטו מס' 1 לכינור ולתזמורת (1907-08, פורסם לאחר מותו של בארטוק, בשנת 1956), Sz. 36
  • קונצ'רטו מס' 2 לכינור ולתזמורת (1937-38), Sz. 112
  • קונצ'רטו לשני פסנתרים, כלי-הקשה ותזמורת (1940, עיבוד של הסונאטה לשני פסנתרים ולכלי-הקשה), Sz. 115
  • קונצ'רטו לויולה ולתזמורת (1945 [לא גמורה], לרוב מבצעים את היצירה בגרסתו של טיבור שרלי), Sz. 120

מוזיקה קאמרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חמישייה לפסנתר ולכלי-מיתר (1903-04), Sz. 23
  • רביעיית מיתרים מס' 1 (1908-09), Sz. 40
  • רביעיית מיתרים מס' 2 (1915-17), Sz. 67
  • רביעיית מיתרים מס' 3 (1927), Sz. 85
  • רביעיית מיתרים מס' 4 (1928), Sz. 91
  • רביעיית מיתרים מס' 5 (1934), Sz. 102
  • רביעיית מיתרים מס' 6 (1939), Sz. 114
  • סונאטה מס' 1 לכינור ולפסנתר (1921), Sz. 75
  • סונאטה מס' 2 לכינור ולפסנתר (1922), Sz. 76
  • רפסודיה מס' 1, לכינור ולפסנתר (1928), Sz. 86
  • רפסודיה מס' 2, לכינור ולפסנתר (1929), Sz. 89
  • 44 דואטים לשני כינורות (1931), Sz. 98
  • סונאטה לשני פסנתרים ולכלי-הקשה (1937), Sz. 110
  • "ניגודים", לקלרינט, כינור ופסנתר (1938), Sz. 111

מוזיקה לפסנתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "אלגרו בארברו" (1911), Sz. 49
  • סונאטינה לפסנתר (1915), Sz. 55
  • סוויטה לפסנתר (1916), Sz. 62
  • סונאטה לפסנתר (1926), Sz. 80
  • "Out of Doors", סוויטה (1926), Sz. 81
  • "מיקרוקוסמוס", שישה כרכים ברמת קושי פרוגרסיבית (1926-1939), Sz. 107

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "טירתו של כחול הזקן", אופרה (1911), Sz. 48
  • "נסיך העץ", בלט (1914-17), Sz. 60
  • "המנדרין המופלא", בלט-פנטומימה (1926), Sz. 73
  • "Cantata Profana", לקולות, מקהלה ותזמורת, Sz. 94
  • סונאטה לכינור [ללא ליווי] (1944, קיימת גם גרסה בעריכת יהודי מנוחין), Sz. 117

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי צרי, ברטוק: מלחין ללא פשרות, נהר ספרים, תשע"ג 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ון סטנלי, "מוזיקה קלאסית", עמ' 212
  2. ^ סטנלי, שם
  3. ^ סטנלי, שם