בל OH-58 קיואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בל OH-58 קיואה
OH-58D 2.jpg
בל OH-58D של צבא ארצות הברית
מאפיינים כלליים
סוג מסוק סיור ותצפית
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
יצרן בל הליקופטר
טיסת בכורה בל 206A:‏ 10 בינואר 1966
OH-58D:‏ 6 באוקטובר 1983
OH-58F:‏ 26 באפריל 2013
תקופת שירות מאי 1969 – אפריל 2016 (צבא ארצות הברית)
צוות טייס אחד/שני טייסים/טייס ותצפיתן
יחידות שיוצרו 2,200
משתמש ראשי צבא ארצות הברית
צבא טייוואן
הצבא המלכותי של ערב הסעודית
חיל האוויר הקרואטי
ממדים
אורך 9.80 מטר
גובה 2.92 מטר
קוטר מדחף ראשי 10.77 מטר
משקל ריק 718 ק"ג
משקל המראה מרבי 1,360 ק"ג
ביצועים
מהירות מרבית 120 קשר (222 קמ"ש)
טווח טיסה מרבי 480 ק"מ
סייג רום 19,000 רגל (5,800 מטר)
דחף 1 x מנוע טורבו-ציר אליסון T63-A-700, בעל הספק של 317 כוח סוס
חימוש
תותחים מקלע M134 מיניגאן 7.62 מ"מ או
מטול רימונים M129
הנעה
מנוע אחד מתוצרת אליסון, בעל הספק של 420 כ"ס

בל OH-58 קיואהאנגלית: Bell OH-58 Kiowa) הוא שמה של סדרת מסוקים צבאיים חד מנועיים, בעלי רוטור ראשי אחד למשימות תצפית, סיור, הכוונת אש ותובלה כללית. המסוק יוצר על ידי חברת בל הליקופטר עבור צבא ארצות הברית על בסיס דגם 206A ג'ט ריינג'ר האזרחי, ונכנס לשירות ב-1969. הדגם האחרון בסדרה, OH-58D קיואה ווריור (Kiowa Warrior) מיועד בעיקר לסיור חמוש כסיוע לכוחות קרקע. המסוק יוּצא לאוסטריה, לקנדה, לרפובליקה הדומיניקנית, לטייואן ולערב הסעודית. כמו כן יוצר המסוק ברישיון באוסטרליה.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכרז הצבאי והג'ט ריינג'ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בל 206
בל YOH-4A
אוגוסטה בל 206B-3 ריינג'ר III

ב-14 באוקטובר 1960 ביקש צבא ארצות הברית מ-25 יצרניות מטוסים הצעות למסוק תצפית קל (LOH, ‏Light Observation Helicopter), שנועד להחליף את מטוס התצפית הקל ססנה L-19 בירד דוג ואת המסוקים מדגמי בל H-13 סו והילר H-23. המפרט אותו דרש הצבא היה למסוק בעל משקל המראה של 1,100 ק"ג, מהירות שיוט של 204 קמ"ש וזמן שהייה של 3 שעות. מנוע המסוק נועד להיות מנוע טורבינה. 12 חברות הגישו 17 הצעות, ובהן הילר ויוז. חברת בל הגישה את הצעתה, דגם D-250. ב-19 במאי 1961 הכריז הצבא על חברות בל והילר כזוכות בתחרות התכנון, ומאוחר יותר הוחלט לצרף גם את חברת יוז לשלב זה. בל פיתחה את דגם D-250 לדגם לדגם 206, שסומל מחדש בל YOH-4 ב-1962. כל אחת מהחברות הזוכות ייצרה חמישה אבות טיפוס עבור הצבא לניסויים והערכה. אב הטיפוס הראשון של הדגם של חברת בל, שנודע בכינוי "הברווזון המכוער" על שם צורתו המריא ב-8 בדצמבר 1962. עם תום הניסויים וההשוואות בין הדגמים השונים הודיע הצבא במאי 1965 כי הדגם של חברת יוז, OH-6 קאיוז, זכה בתחרות, וזאת בעיקר משיקולים כלכליים.[1][2]

למרות הכישלון במכרז החליטה חברת בל להמשיך בפיתוח המסוק, ותחילה לפתור את בעיית שיווק המסוק. צורתו החיצונית של דגם 206 לא הייתה מושכת, ובנוסף היה המסוק צפוף גם עבור שלושת הנוסעים שהיו מתוכננים לטוס בו (בנוסף לטייס). הפתרון היה הארכת גוף המסוק ועיצובו מחדש. המסוק המשופר נקרא 206A ג'ט ריינג'ר, כדי לציין את הקשר בינו לבין המסוק הקודם של החברה, בל 47 המצליח והפופולרי. טיסת הבכורה של המסוק המשודרג התקיימה ב-10 בינואר 1966, ולאחר רישוי המסוק על ידי רשות התעופה הפדרלית של ארצות הברית (FAA) ב-20 באוקטובר 1966 החל בינואר 1967 שיווק המסוק לשוק האזרחי. גם בשוק זה התחרה המסוק בדגמים המקבילים מן המכרז הצבאי, הילר 1100 ויוז 500, שפותחו מן הדגמים הצבאיים שהגישו חברות אלה למכרז. בניגוד לתוצאות המכרז הצבאי, בשוק האזרחי זכה הבל 206A ג'ט ריינג'ר להצלחה ותוך שנתיים נמכרו 300 מסוקים מדגם זה.[3]

בתחילת 1971 החלה חברת בל בשיווק דגם משופר שכונה דגם 206B ג'ט ריינג'ר II, שהחליף את דגם A. לדגם זה היה מנוע חזק יותר מתוצרת אליסון מדגם 250-C20 שהיה בעל הספק של 400 כוח סוס. שיווק הג'ט ריינג'ר II הסתיים ב-1977 ובמקומו החלה החברה לשווק את דגם 206B לונג ריינג'ר III. לדגם זה היה מנוע אליסון C20B עוצמתי יותר שאיפשר שיפור בביצועים. ב-1982 החלה חברת בל בייצור ושיווק דגם משופר של הלונג ריינג'ר III עם מנוע אליסון C20J וכן מיכל דלק עם קיבולת מוגדלת, חלונות בועה בדלתות האחוריות ושינויים בתא הנוסעים. ייצור דגם זה הועבר ב-1986 למיראבל, בקנדה וכן נבנה ברישיון על ידי חברת אוגוסטה באיטליה.[2]

מסוק תצפית קל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בל OH-58A קיואה של צבא ארצות הברית

הצלחת הדגם המסחרי עוררה עניין בכוחות המזוינים של ארצות הברית, וחברת בל זכתה להזדמנות נוספת לזכות במכרז של הצבא. המכרז הראשון, בו זכתה כאמור חברת יוז, הסתיים. חברת יוז לא הייתה מוכנה להציע שוב את המחיר הנמוך שהציעה במכרז הראשון (שהודות לו זכתה במכרז), והצבא החליט על פתיחה מחודשת של המכרז. חברת בל הציעה הפעם דגם צבאי של הבל 206 במחיר נמוך מהצעתה המחודשת של חברת יוז, והצבא החליט להזמין את המסוקים במכרז החדש מחברת בל. הדגם החדש נקרא בצבא ארצות הברית OH-58. כמקובל בצבא ארצות הברית, נקרא המסוק על שם שבט אינדיאני בשם זה.[4] המסוקים הצבאיים נבדלים מהדגם האזרחי בכמה פרטים, ובהם שינויים בתכנון תא הנוסעים, רוטור ארוך יותר ותוספת מערכות אוויוניקה. המסוק הראשון סופק לצבא ארצות הברית ב-23 במאי 1969, וארבעה חודשים לאחר מכן כבר היה מסוק ראשון בפעילות מבצעית בוייטנאם. עד 1973 סיפקה חברת בל לצבא ארצות הברית 2,200 מסוקים מדגם זה. 74 מתוכם הועברו לכוחות הקנדיים, שהפעילו את המסוקים החל מדצמבר 1971. המסוקים הקנדיים סומלו COH-58, ומאוחר יותר שונה הסימול ל-CH-136. בינואר 1973 הזמין צבא ארצות הברית 74 מסוקים נוספים, במקום המסוקים שהועברו לקנדה.[2]

צבא ארצות הברית ביקש לבחון שיפורים נוספים במסוק, ולצורך זאת הוחלף מנועו של מסוק OH-58A אחד במנוע אליסון T63-A-720 עוצמתי יותר, עם הספק של 420 כוח סוס. שיפור נוסף היה התקנת חופת זכוכית שטוחה יותר. המסוק המשודרג סומל מחדש OH-58C. שני מסוקים נוספים שודרגו לדגם זה כדי לאפשר ביצוע ניסויים נרחבים על ידי חברת בל וצבא ארצות הברית. בעקבות הצלחת השדרוג הזמין הצבא שדרוג של 275 מסוקים מדגם A לדגם B, החל ממרץ 1978. דגמים נוספים כללו את 12 מסוקים מדגם OH-58B, זהים לדגם A, שסופקו לחיל האוויר האוסטרי ב-1976 ואת דגם TH-57A סי ריינג'ר שהוזמן על ידי צי ארצות הברית ב-31 בינואר 1968 כמסוק אימון. 40 מסוקים מדגם זה סופקו לצי, והם זהים לדגם A למעט מערכות אוויוניקה מותאמות למערכות המופעלות בצי.[2]

דגם 3 הופיע בקיץ 1977, וצויד במנוע בעל 420 כוח סוס. דגם זה נרכש גם על ידי צי ארצות הברית למטרות אימון, תחת הסימול TH-57B/C. גם מסוקי הקיואה שודרגו לדגם זה וסומלו OH-58C.‏ במסגרת תוכנית AHIP (ראשי תיבות של Army Helicopter Improvement Program, תוכנית שיפור מסוקים, צבא) החל צבא ארצות הברית בשדרוג 578 מסוקי קיואה לדגם D. השדרוג כלל התקנת רוטור בעל ארבעה להבים, החלפת המנוע למנוע בעל הספק של 650 כוח סוס, התקנת מערכות אוויוניקה מתקדמות, תוספת מערכת תצפית חדישה הממוקמת מעל הרוטור, ועוד.[5][2]

מסוק סיור מתקדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 של המאה ה-20 החל צבא ארצות הברית לבחון את הצורך בשיפור מטוסי ומסוקי הסיור שברשותו. הצבא החל להיערך לקליטת מסוקי הקרב החדשים מסוג יוז AH-64 אפאצ'י, שנועדו להחליף את מסוקי הAH-1 קוברה המתיישנים, ובמסגרת זו הוחל בבחינת הרעיון של תוכנית למסוקי סיור שירחיבו את מעטפת התצפית והסיור האוויריים. כלי הטיס שבתוכנית היו אמורים להיות בעלי יכולת לראיית לילה ומצוידים במערכות ניווט ממוחשבות מדויקות, בעלי יכולת רכישת מטרות לטווח מוגדל ועם יכולת שרידות גבוהה על ידי הפחתת ממדיו של המסוק, חתימת אינפרא אדומה ומכ"ם נמוכה יותר, וטיסה שקטה יותר. מאידך, נועד המסוק המתוכנן ללוות את מסוקי הקרב החדישים ולכן היה אמור להיות בעל מנוע חזק יותר וביצועים משופרים.

בתחילת מרץ 1974 הקים הצבא בבסיס פורט נוקס כוח משימה מיוחד שנועד לפתח את אפיוני המסוק, ועד 1975 גיבש הצוות את הדרישות מהמסוק המיועד, שכונה "מסוק סיור מתקדם" (Advanced Scout Helicopter, בראשי תיבות: ASH). הדרישות כללו מסוק שיוכל לפעול ביום ובלילה ובכל מזג אוויר, ויהיה תואם לכל מערכות הנשק המתקדמות שתוכננו לפיתוח במהלך השנים הקרבות, אל תוך שנות ה-80 של המאה ה-20. התוכנית אושרה על ידי הוועדה לבחינת רכישת מערכות (System Acquisition Review Council) והצבא נערך לפרסום מכרז בתחילת השנה שלאחר מכן. אולם הקונגרס סירב לאשר את התקציב לתוכנית במסגרת תקציב 1977, ומשרד מנהל תוכנית ASH נסגר ב-30 בספטמבר 1976.

התוכנית לא התפתחה אך נותרה בשנים שלאחר מכן כצורך ללא מימון. ב-30 בנובמבר 1979 התקבלה החלטה להעדיף שדרוג של מסוקים קיימים על פני פיתוח מסוק חדש לגמרי, בתוכנית שנקראה "מסוק סיור בפרק זמן קרוב" (Near Term Scout Helicopter, בראשי תיבות: NTSH). מוקד מרכזי בתוכנית השדרוג הייתה כוונת שתותקן מעל הרוטור הראשי, ונועדה לאפשר למסוק לבצע משימות סיור, מעקב ורכישת מטרות בעודו מוסתר מאחורי תוואי טופוגרפי או עצים. הצבא בחן את מסוקי הבל UH-1 אירוקווי וה-OH-58 כמועמדים לשדרוג במסגרת תוכנית NTSH, אך מסוקי ה-UH-1 נשללו עקב ממדיהם. לעומת זאת, מסוקי ה-OH-58 שהותקנו עם כוונת עילית הפגינו יכולת דרמטית להתחמק מגילוי.

ב-10 ביולי 1980 החליט הצבא שתוכנית NTSH תהיה תוכנית שיפורים על בסיס מכרז תחרותי, מבוססת על פיתוחים בתעשיית המסוקים האזרחית, ובמיוחד הפיתוחים של חברת יוז שייצרה את המסוק יוז 500D, שהראה שיפור רב יחסית לדגם הצבאי של יוז, OH-6 קאיוז.

תוכנית שיפורים למסוקי הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בל OH-8D קיואה חמוש של צבא ארצות הברית בעת תרגיל ירי. למסוק כוונת ירי המותקנת מעל הרוטור הראשי

החלטת הצבא לרכוש מסוקים משודרגים במסגרת תוכנית NTSH הביאה לתוכנית שנקראה "תוכנית שיפורים למסוקי הצבא" (Army Helicopter Improvement Program, בראשי תיבות: AHIP), שנפתחה כמכרז תחרותי. חברות בל ויוז הגישו הצעות לשדרוג מסוקי הסיור שלהן במסגרת מכרז זה. חברת בל הציעה את דגם 406, שהיה גרסה חסונה יותר של ה-OH-58, וחברת יוז הציעה דגם משודרג של ה-OH-6. ב-21 בספטמבר 1981 נמסר חוזה הייצור לחברת בל, ואב הטיפוס המריא לראשונה ב-6 באוקטובר 1983. המסוקים הראשונים נכנסו לשירות מבצעי ב-1985 וסומלו OH-58D.

הצבא אישר בתחילה ייצור מצומצם של המסוק, והגביל את משימותיו להכוונת ארטילריה בלבד. בנוסף, החליט הצבא להקים צוות להערכה נוספת של המסוק בשל פגמים שונים שהובחנו. הצוות החל את פעילותו ב-1 באפריל 1986 בפורט ראקר, אלבמה. ב-1988 תכנן הצבא להפסיק את ייצור ה-OH-58D ולהתמקד בתוכנית לפיתוח מסוק קל חדיש (מסוק קל ניסיוני, באנגלית: Light Helicopter Experimental,‏ LHX) אך הקונגרס אישר 138 מיליון דולר להרחבת תוכנית ה-AHIP, כדי שהמסוק יפעל יחד עם מסוקי אפאצ'י בצוותי ציד/קטלן: ה-OH-58 נועד לזהות מטרות וה-AH-64 נועד להשמידן. הייתה זו חזרה לדוקטרינת הפעולה של מסוקי OH-58A ו-AH-1.

מזכיר הצבא הנחה לפעול בדרך אחרת, וקבע כי מערכות החימוש של המסוק ישודרגו. זאת, לאור הניסיון שנצבר במהלך פעילותו של כוח משימה 118 במבצע פריים צ'אנס (ראו להלן). על פי הנחייתו של מזכיר הצבא סומל המסוק החמוש מחדש כ-OH-58D קיואה ווריור (Kiowa Warrior, "לוחם קיואה") כדי לציין את תפקידו החדש כמסוק סיור חמוש. המסוק הראשון בתצורה החדשה היה ה-OH-48D ה-202 שיוצר, במאי 1991, וכל המסוקים שאחריו יוצרו בתצורה המשודרגת. בינואר 1992 קיבלה חברת בל חוזה לשדרוג המסוקים הנותרים לתצורת הווריור.

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בל OH-58 חמוש בטילי AGM-114 הלפייר במהלך משימה בעיראק, 30 ביוני 2007. ניתן לראות את שני להבי המערכת להגנה מפני כבלים, מעל ומתחת לתא הטייס

כוונת מותקנת רוטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם D הציג את אחד המאפיינים הבולטים ביותר של סדרת מסוקי הקיואה - כוונת כדורית המותקנת מעל הרוטור המיוצרת על ידי חברת בול איירוספייס אנד טכנולוג'יס. הכוונת מיוצבת על ידי גירוסקופים וכוללת מערכות תצפית יום ולילה (באמצעות מערכת טרמית ומערכת לייזר למדידת טווח וסימון מטרות. הכוונת מאפשרת למסוק לפעול ביום או בלילה ובכל מזג אוויר במשימות רכישת וסימון מטרות.

מערכת הגנה מפני כבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיין בולט נוסף של המסוקים היא שני מתקנים דמויי סכין מעל ומתחת לתא הטייס, המהווים מערכת פסיבית להגנה מפני כבלים. המערכת נועדה להגן על המסוק בעת טיסה בגובה נמוך מפני הסתבכות בכבלי תקשורת או חשמל, על ידי חיתוכם. ה-OH-58S היה המסוק הראשון של צבא ארצות הברית עליו הותקנה המערכת, שהותקנה לאחר מכן על רוב המסוקים בצבא.

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בל OH-58D קיואה ווריור בטיסה מעל בגדד, 18 במרץ 2004

המסוק הראשון נמסר לצבא ארצות הברית במאי 1969 וחודשיים לאחר מכן הגיעו מסוקים סדרתיים ראשונים לוייטנאם. מסוקי קיואה החליפו את מסוקי ה-OH-6A קאיוז באופן הדרגתי, ועד סוף מלחמת וייטנאם שירתו שני סוגי המסוקים בזירה במקביל.

ב-27 במרץ 1970 הופל מסוק OH-58 ראשון, שהיה במשימת טיווח ארטילריה. הטייס וקצין התותחנים שהיה עמו. כ-45 מסוקי OH-58 הושמדו במהלך המלחמה, על ידי אש אויב ובתאונות. מסוקי OH-58 השתתפו במבצע פריים צ'אנס שהתנהל בין אוגוסט 1987 ליוני 1989 במפרץ הפרסי, במהלך מלחמת עיראק-איראן. במבצע זה הגנו כוחות ימיים, מוסקים וכוחות מיוחדים של ארצות הברית על מיכליות נפט שהפליגו במפרץ מפני התקפות של איראן.

ב-1989 אישר הקונגרס את השתתפות המשמר הלאומי של ארצות הברית במלחמה בסמים. האישור התיר לכוחות המשמר הלאומי לסייע לסוכנויות פדרליות וסוכנויות של מדינות ארצות הברית השונות, כמו גם לכוחות משטרה מקומיים, בפעילויות לצמצום הסחר הבלתי חוקי בסמים. כדי ליישם את אישור הקונגרס הקים משרד המשמר הלאומי ב-1992 את יחידות האמנעה האוויריות (Aerial Interdiction Detachments, ‏RAID). יחידות אלו כללו יחידות אוויריות ב-31 מדינות, ובהן 76 מסוקי OH-58A שנועדו למשימות סיור ואמנעה כנגד סחר בלתי חוקי בסמים. במהלך 1994 התבצעו יותר מ-1,200 גיחות במסגרת זו, רבות מהן בלילה. עם הזמן התרחבה הפעילות וכללה יחידות מ-32 מדינות ובהן 116 מסוקים. בעשור הראשון של המאה ה-21 הורחבה משימתם של צוותי RAID והיא כוללת גם לוחמה נגד טרור וסיוע לפעילות משמר הגבול של ארצות הברית. צוותי RAID הם הכוחות היחידים המופעלים על ידי מחלקת ההגנה של ארצות הברית שאזור הפעולה שלהם הוא אך ורק בתוך גבולותיה של ארצות הברית.

מסוקי OH-58 הופעלו במהלך הפלישה האמריקאית לפנמה בדצמבר 1989. מסוק אחד היה חלק מכוח המשימה האווירי שהשתלט על פורט אמאדור, והופעל יחד עם מסוק בל AH-1 קוברה. המסוק הופל בירי מן הקרקע של חיילים מפנמה.

ב-17 בדצמבר 1994 חדר בטעות מסוק OH-59 של צבא ארצות הברית לשטחה של צפון-קוריאה. המסוק היה בטיסת אימון שגרתית לאורך האזור המפורז הקוריאני, אך הטייסים טעו בניווט וחדרו לשטחה של צפון קוריאה. המסוק הופל, אחד מטייסיו נהרג והשני נשבה. גופת ההרוג הוחזרה לאחר חמישה ימי משא ומתן, ואילו הטייס שנשבה הוחזר לאחר 13 ימים בשבי.

מסוקי OH-58D הופעלו על ידי צבא ארצות הברית במהלך מלחמת עיראק ובמהלך מלחמת אפגניסטן. 35 טייסים נהרגו ולפחות 35 מסוקים הושמדו במהלך הלחימה במערכות אלה, כתוצאה מאש אויב ותאונות. במקביל, לזכות המסוקים נזקפה גם הצלת חיים למרות ממדיהם הקטנים. בעיראק טסו המסוקים 72 שעות בחודש ובאפגניסטן 60 שעות. ב-2013 הצהירה חברת בל כי מסוקי OH-58 צברו 820,000 שעות טיסה מבצעית ועמדו ב-90% מוכנות למשימות.

עתיד המסוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוקי קיואה ארוזים לקראת מסירתם לצבא עיראק

צבא ארצות הברית בחן מספר חלופות ל-OH-58. החלופה הראשונה הייתה, כאמור, תוכנית מסוק קל ניסיוני (Light Helicopter Experimental,‏ LHX), במסגרתה תוכנן המסוק בואינג סיקורסקי RAH-66 קומנצ'י, שאב הטיפוס שלו המריא לראשונה ב-4 בינואר 1996. מסוק זה נועד להיות בעלי מאפייני חמקנות ולשאת חימוש להשמדת רק"ם, וכן לסייע ברכישת מטרות וסימונן עבור מסוקי AH-64 אפאצ'י. התוכנית בוטלה ב-2004.

בשל גילם של מסוקי ה-OH-58 והשחיקה הנמשכת במספר המסוקים, בחן הצבא תוכנית נוספת להחלפת המסוקים. תוכנית זו נקראה תוכנית מסוק סיור חמוש (Armed Reconnaissance Helicopter, ‏ ARH). במסגרת התוכנית זכתה חברת בל במכרז לפיתוח מסוק חדש שנקרא בל ARH-70 ארפאהו, שהיה מבוסס על הבל 407 שבתורו היה פיתוח של הבל 206 לונג ריינג'ר. ואולם, גם תוכנית זו בוטלה ב-2008 מכיוון שעלותה חרגה ב-70% מעל המתוכנן. תוכנית שלישית לייצור מסוק סיור חמוש בוטלה גם היא ב-2013, לאחר שעלות התוכנית הוערכה בכ-16 מילארד דולר, סכום שנראה לראשי הצבא גדול מדי וחשוף לקיצוצים שיטיל הקונגרס.

בשל הביטולים הללו הוחלט על הארכת משך שירותם של מסוקי הקיואה, ועל פי התכנון יוצאו מן השירות בטווח השנים 20252036. כדי לתגבר את מסוקי ה-OH-58 במשימותיהם מופעלים כלי טיס בלתי מאוישים טקטיים, ושני סוגי כלי הטיס פועלים במקביל במשימות סיור. הצוות בדגם OH-59F יכול להפעיל כטב"מים ישירות, וכך מצטמצם הסיכון לצוות המסוק. ב-2009 החלה מחלקת ההגנה בגיבוש תפיסה ליצירת סדרת כלי טיס ממריאים אנכית, שתחליף את כל סוגי המסוקים הקיימים בימינו בשירות ארצות הברית. תפיסה זו אמורה להבשיל לייצור סדרתי בעשור השלישי של המאה ה-21.

ניתוח חלופות שערך הצבא בחן אפשרויות שונות להפעלת המסוקים, בניסיון לשלב בין שיקולי יעילות, חיסכון והפעלה מיטבית של סוגי המסוקים השונים. ההצעה הייתה להוציא מסוקים ישנים יותר מן השירות ולשמור בשירות פעיל את המסוקים בעלי היכולת הגבוהה יותר. נמצא שהפעלת מסוקים מדגם AH-64 אפאצ'י מדגמים מתקדמים בשילוב כלי טיס בלתי מאוישים היא האפשרות המיטבית, וכי צמצום מספרם של מסוקי האפאצ'י ל-698 יאפשר ביצוע מיטבי של משימותיהם. התקציב לשדרוג מסוקי האפאצ'י אמור לבוא מהוצאתם משירות של מסוקי הקיואה, שיימכרו על פי ההערכות לצבאות זרים ולא לשוק האזרחי, בשל העלות הגבוהה של הפעלתם.

נכון לדצמבר 2013 היו לצבא ארצות הברית 338 מסוקי קיואה בשירות פעיל ו-30 נוספים בשירות המשמר הלאומי. בשנים שלאחר מכן החל הצבא בהוצאת המסוקים משירות, וביוני 2016 הגיעה לפריסה בדרום קוריאה טייסת הקיואה האחרונה, טייסת 1 של רגימנט הפרשים ה-17 השייך לדיוויזיה המוטסת ה-82. עם סיום הפריסה, בתחילת 2017, הוצאו המסוקים משירות.

כ-340 מסוקים הוצעו למכירה לחילות אוויר זרים. ב-2014 הביעה קרואטיה עניין ברכישת 16 מסוקי OH-58, ו-5 מסוקים ראשונים הגיעו לבסיס זאדאר-זמוניק ב-30 ביוני 2016. מדינה נוספת שהזמינה מסוקים הייתה טוניסיה, שהזמינה 24 מהם.

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בל OH-58X
  • OH-58A
מסוק סיור בעל ארבעה מושבים. תצורת המסוק היא לשני טייסים, אך ניתן להסיר את מערכות השליטה מעמדת הטייס השמאלית כדי לאפשר מקום לנוסע נוסף. במהלך השירות במלחמת וייטנאם צויד המסוק במקלע M134 מיניגאן בקוטר 7.62 מ"מ, מופעל חשמלית. 74 מסוקים נמסרו לכוחות הקנדיים וסומלו COH-58A. מאוחר יותר סומלו מחדש CH-136 קיואה. 12 מסוקים נמכרו לחיל האוויר של הרפובליקה הדומיניקנית ומסוקים נוספים נמכרו למפעילים פרטיים באוסטרליה. 56 מסוקים נבנו עבור צבא אוסטרליה והצי המלכותי האוסטרלי, וסומלו CA-32. 12 המסוקים הראשונים בסדרה נבנו בארצות הברית והשאר יוצרו ברישיון באוסטרליה על ידי קומונוולת' איירקראפט קורפוריישן. מסוקי הצי הוצאו משירות בשנת 2000.
ב-1978 הוחל בתהליך שדרוג של המסוקים לדגם C. ב-1992 שודרגו 76 מסוקים עבור המשמר הלאומי למשימות לוחמה בסמים. השדרוג כלל שדרוג במנוע, התקנת מערכת ראיית לילה תרמית, מערכות ניווט משופרות ועוד.
  • OH-58B
גרסת ייצוא עבור חיל האוויר האוסטרי.
  • OH-58C
דגם עם מנוע חזק יותר ומערכות לצמצום חתימת החום של המסוק על מערכת הפליטה. למסוקים הראשונים מדגם זה הייתה חופת תא טייס שטוחה כדי לעמעם את החזרי האור מהשמש שעלולים היו לחשוף את מיקמו של המסוק, אך החופה החדשה הקטינה גם את שדה הראייה של הטייסים, גורם שהיה אחד מיתרונות הדגמים הקודמים. לוח המכשירים בדגם זה היה גדול יותר, ובו מכשירי טיסה נוספים. למסוק נוספה משקפת לראיית לילה ומערכת תאורה שהותאמה כדי שלא תפגע ביכולת ראיית הלילה. בדגם C הותקנה לראשונה במסוקי הצבא מערכת לגילוי מכ"ם, שאיפשרה לצוות זיהוי מכ"ם נגד מטוסים. כמה מן המסוקים צוידו בשני טילי FIM-92 סטינגר בתצורת אוויר-אוויר שנועדו לספק יכולת הגנה אווירית.
  • OH-58D
דגם שפותח במסגרת "תוכנית שיפורים למסוקי הצבא" (Army Helicopter Improvement Program, בראשי תיבות: AHIP). הדגם המשופר כלל תמסורת ומנוע משופרים, שאיפשרו למסוק לבצע טיסות בגובה נמוך מאד. לדגם זה רוטור בעל ארבעה להבים שהיה שקט יותר מהרוטור הדו-להבי של הדגמים הקודמים. מרכיב בולט בדגם זה הייתה הכוונת שהותקנה בראש הרוטור, וכן קוקפיט זכוכית ששילב גם מערכות בקרת טיסה אנלוגיות לגיבוי.
סימול הדגם בחברת בל הוא 406. חברת בל פיתחה על בסיס דגם זה את דגם 406CS "קומבט סקאוט", שסומל לעתים MH-58D.‏ 15 מסוקים מדגם זה נמכרו לערב הסעודית, עם כוונת חילופית לכוונת ראש הרוטור, וכן נקודות נשיאת חימוש ניתנות לפירוק בכל אחד מצדדי המסוק.
דגם AH-58D היה גרסה של דגם D שהופעלה במהלך מבצע פריים צ'אנס במהלך מלחמת עיראק-איראן על ידי כוחות מיוחדים. בדגם הותקנו מערכות חימוש ובקרת אש שהיו הבסיס לדגם ווריור. הסימול AH-58D לא היה סימול רשמי של משרד ההגנה אלא סימול של הצבא.
  • קיואה ווריור
(Kiowa Warrior, ‏KW) שם שניתן לגרסה חמושה של דגם D. ההבדל העיקרי בין גרסה זו לדגם D הוא נושאי החימוש בשני צידי הגוף, עליהם ניתן לשאת טילי AGM-114 הלפייר, טילי אוויר אוויר FIM-92 סטינגר, רקטות בקוטר 70 מ"מ או מקלע M2 בראונינג בקוטר 0.5 אינץ' (12.7 מ"מ). השדרוג כולל גם שדרוג במנוע המסוק, במערכות הניווט, התקשורת והשרידות.
  • OH-58F
שדרוג לדגם D, כולל מערכת תצפית וכוונת מותקנת בחרטום המסוק, בנוסף לכוונת ראש הרוטור של דגם D. מערכת התצפית, הנקראת "מטעד חיישנים משותף AAS-53" (Common Sensor Payload, ‏CSP) כוללת מצלמת אינפרא אדום מתקדמת, מצלמה אלקטרו-אופטית צבעונית, ומגביר תמונה. השדרוג כולל גם שיפור במערכות תא הטייס, הכולל תוספת צגים צבעוניים רב תכליתיים, מפות נעות מתקדמות ותקשורת דיגיטלית בין אנשי הצוות. מערכות המסוק מאפשרות לצוות לשלוט ממנו על כלי טיס בלתי מאויש, והן כוללות מערכת ניהול קרב (מענ"ק) - מערכת שליטה ובקרה ממוחשבת המציגה בפני צוות המסוק את תמונת הקרב. למסוק מערכות המאפשרות לצוות שרידות גבוהה, וביניהן שריון בליסטי לרצפת המסוק ומערכת התראה מפני טילים, וכן שיפורים רבים נוספים.
המסוק הראשון מדגם זה הושלם באוקטובר 2012, טיסת הבכורה התקיימה ב-26 באפריל 2013, והמסוק הסדרתי הראשון נמסר לצבא בסוף אותה שנה. הצבא התכוון לרכוש 368 מסוקים מדגם F, כולל שדרוג של מסוקים מדגמים ישנים יותר לדגם זה. אולם ברבע הראשון של 2014 החליט הצבא על הפסקת הייצור מטעמי התייעלות וחיסכון.
  • OH-58F בלוק II
ב-14 באפריל 2011 המריא לראשונה אב הטיפוס של גרסת בלוק II של דגם F. גרסה זו כוללת מנוע טורבו-ציר מתוצרת האניוול, מדגם HTS900, תמסורת ורוטור של הבל 407, ומנור ורוטור זנב של הבל 427. צבא ארצות הברית החליט על ביטול התוכנית משיקולים תקציביים בסוף 2013.
  • OH-58X
פיתוח של דגם D עם מרכיבי חמקנות חלקיים ומערכת ניווט ותצפית ללילה. לא עבר לייצור סדרתי.

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בל OH-58D קיואה ווריור של חיל האוויר של טייוואן
בל OH-58B קיואה של חיל האוורי האוסטרי
מסוק קיואה של הצבא האוסטרלי

ראו גם: בל 206

צבא אוסטריה
צבא אוסטרליה (יצא משירות)
ארצות הברית (יצא משירות)
הצבא ההלני
הצבא הטורקי
צבא טאיוואן
הצבא הערבי הסעודי
צבא עיראק
הכוחות הקנדיים (יצא משירות)
צבא קרואטיה
חיל האוויר של הרפובליקה הדומיניקנית
צבא תוניסיה

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בל OH-58A קיואה
בל OH-58D קיואה
בל OH-58A קיואה בל OH-58D קיואה
מאפיינים כלליים
צוות טייס אחד, או שני טייסים, או טייס ותצפיתן שני טייסים
אורך 9.80 מטר 12.85 מטר
גובה 2.92 מטר 3.93 מטר
קוטר הרוטור 10.77 מטר 10.67 מטר
משקל ריק 718 ק"ג 1,737 ק"ג
משקל המראה מקסימלי 1,360 ק"ג 2,041 ק"ג
הנעה 1 × מנוע טורבו-ציר אליסון T63-A-700‏ 317 כוח סוס 1 × מנוע טורבו-ציר רולס רויס T-700-AD-700A (נקרא גם דגם 250-C30R3)‏ 650 כוח סוס
ביצועים
מהירות מרבית 120 קשר (222 קמ"ש) 149 קשר (240 קמ"ש)
מהירות שיוט 102 קשר (189 קמ"ש) 127 קשר (204 קמ"ש)
טווח 481 ק"מ 556 ק"מ
סייג רום 19,000 רגל (5,800 מטר) 15,000 רגל (4,575 מטר)
חימוש
M134 מיניגאן בקוטר 7.62 מ"מ
או מקלע רימונים M129
על כל מתלה חימוש:
M296 בקוטר 12.7 מ"מ
או משגר רקטות 70 מ"מ
או שני טילים AGM-114 הלפייר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בל OH-58 קיואה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביעף 62, עמ' 45.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Bell 206 באתר all-aero.com.
  3. ^ ביעף 62, עמ' 46.
  4. ^ ביעף 62, עמ' 47.
  5. ^ ביעף 62, עמ' 47 - 48.