בעלי הנפש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בעלי הנפש בהוצאת מוסד הרב קוק

בעלי הנפש הוא ספר בן שבעה פרקים שכתב הראב"ד במאה ה-12 ועוסק בהלכות נידה. על דברי הספר הסתמכו בחיבוריהם התוספות, הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ש, המאירי, בעל ההגהות מימוניות, רבי יוסף קארו בספרו הבית יוסף, ועוד. רבי זרחיה הלוי[1], חיבר כנגד הספר השגות בשם "סלע המחלוקת".

מיום הופעתו בכתב יד ועד ימינו, נדפס הספר במהדורות רבות. אך בין הציטוטים מתוך הספר, אותם מביאים הראשונים בחיבוריהם, לבין המופיע במהדורות המודפסות, קיימים שינויים גדולים ובעלי משמעות.

הרב יוסף קאפח, חיפש פתרונות לסתירות בין הנוסחאות שבמובאות בספרי הראשונים, לבין המהדורות המודפסות של הספר, ומצא אותם בכתבי יד מהספרייה הלאומית בירושלים, ומספריית אוקספורד. כתוצאה מתגליותיו אלה, התפרסמה מהדורה חדשה ומוגהת של הספר בהוצאת מוסד הרב קוק.

חלוקת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מחולק לשבעה שערים, ששת הראשונים עוסקים בהלכות נדה, ואילו השביעי עוסק בענייני קדושת הזיווג. בתחילת הספר הקדמה.

הקדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקדמה מסביר המחבר מה הביאו לקרוא לספר בשם "בעלי הנפש". לדבריו על מנת לקיים מערכת יחסים בין אדם לאשתו, בהתאם לחוקים ולזמנים שקבעה התורה, על האדם להיות מהמושלים בנפשם, ולא מאלו שהנפש מושלת בהם, אנשים אלו נקראים "בעלי הנפש". בהמשך מפרט המחבר את ההבדל בין שאר בהמות וחיות, שנבראו זכר ונקבה, לבין האישה שנבראה מצלעו של האדם, ועל כן האדם הוא יצור מונוגמי בניגוד לרוב שאר בעלי החיים. עובדה זאת מחייבת את האדם לאהוב את אשתו ולכבדה כאילו היא אחד מאבריו, וכן להפך.

המחבר משתף את הקורא בסיבה אשר הביאה אותו לכתוב הספר, והיא המורכבות של דיני טהרת המשפחה, ורצונו לרכזם ולהבהירם, כדי למנוע מבני אדם לחטוא בשגגה בנושאים אלה.

שער ראשון - שער הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשער זה מפרט הראב"ד 9 מקרים שונים, מן הקל אל הכבד, בהם אדם פורש מאשתו, ואסור לו להתייחד עימה. המדובר במקרים בהם הפרישה היא לפרק זמן מסוים, שלא כמו במקרים בהם הפרישה היא לצמיתות, והוא אכן חייב לגרשה.

  • פרישה מקומית - איסור תשמיש המיטה דווקא במקום הספציפי בו נמצאים בני הזוג, אך הם מותרים במקום אחר.
  • האכסנאי - מי שמתאכסן בבית מלון אינו רשאי לשמש עם אשתו. (הבהרה: המדובר באכסניות של פעם, בהם ישנו מספר אנשים בחדר אחד. אך אם לבעל ואשתו הוקצה חדר לעצמם, אינו צריך לפרוש ממנה).
  • בפני כל חי - איסור תשמיש המיטה בפני בני ביתו ועבדיו.
  • תשמיש היום - לאור היום (כשאחרים יכולים לראות אותו).
  • לאור הנר - כנ"ל.
  • בית שיש בו ספרי תורה וכתבי קודש, או תפילין, עד שיהיו מכוסים בכיסוי כפול.
  • פרישה בימי רעבון - איסור לקיים יחסים בימי הרעב, בכל המדינה.
המקור לאיסור לתשמיש המיטה בימי רעב, הוא התלמוד במסכת תענית: "אמר ריש לקיש אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון" שנאמר: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים, בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב"[2][3]
  • פרישה עצמית - פרישה בעקבות נדר. המדיר את עצמו מן התשמיש, אסור בקיום יחסים בכל מקום בעולם, עד שיתיר את נדרו, וכן פרישת יום הווסתות - פרישה סמוך לווסת היא האיסור לקיים יחסי אישות, במועד הצפוי על פי ההלכה של וסת האישה. האיסור קיים בכל מקום בעולם, ובכל זמן עד לגיל הבלות.
  • פרישת חמשת העינויים - האיסור לקיים יחסים הוא אחד מחמשת העינויים הנוהגים ביום הכיפורים ובתשעה באב. איסור זה אין לו היתר לעולם, והוא נוהג תמיד.
  • פרישת האבל בתוך שבעת ימי חופתו - חתן שמת לו אחד משבעת קרובים, בועל בעילת מצווה, ולאחר מכן פורש מאשתו לשבעת ימי המשתה, ולאחריהן עוד שבעת ימי האבל. במקרה זה לא די בהרחקה רגילה, אלא שהוא ישן עם האנשים, והיא ישנה עם הנשים, אך הפרישה היא רק מייחוד לילה, ולא משאר דברים.
  • פרישת הנידה - אישה בפרק הזמן בו היא מדממת את דם הווסת, נעשית טמאה ונקראת נידה. בימי הנידה (ימי הדימום בתוספת ימים נוספים על פי ההלכה), בעלה פורש ממנה, ואין זאת רק פרישה מתשמיש, אלא גם מחיבוק, נישוק, שיחה בטלה[4], מזיגת כוס, הצעת המיטה, רחיצת פניו ידיו וגליו, אכילה בשולחן אחד, ועוד, אך אין כאן איסור ייחוד.
  • פרישת הנידה ביום חופתו - כלה, ביום החופה, שטרם נבעלה ונמצאה נידה, כיוון שהיא כבר אשתו והייצר גדול, יש בה את כל איסורי הנידה בתוספת איסור ייחוד לילה, והוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים.
  • פרישת אשת ישראל שקינא לה ונסתרה - אשת ישראל שקינא לה ונסתרה, היא אישה שבעלה התרה בה, בפני עדים, לבל תתיחד במקום סתר עם גבר זר מסוים, ולאחר הקינוי היא נסתרת עם אותו גבר זר, הרי היא נעשית סוטה ואסורה להתייחד עם בעלה, ביום ובלילה, עד שתיבדק בשתיית 'המים המרים'.
  • פרישת אשת כהן שנשבתה - אשת כהן שנשבתה נחשבת כמי שנאנסה בשוגג, והיא נאסרת לבעלה בכל איסורי הנידה, ואין לה היתר לעולם.

שער שני - שער הווסתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער זה עוסק במועדים שבהם חובה על אישה לפרוש מבעלה, ולא משום שראתה דימום, אלא בגלל שאלו מועדים שראתה בהם דימום, בעונות קודמות. בשער זה מובאים ההבדלים בדינה של אישה שאורכו המחזור החודשי שלה זהה בכל פעם, לבין אישה שאורך המחזור שלה שונה מפעם לפעם. כמו כן מובאים הכללים כיצד נקבעים מועדי הווסת.

דוגמאות אחדות לכללים המפורטים בשער

  • וסת קבוע (שכבר היה באותו מועד 3 פעמים) צריך 3 פעמים רצופות שיקרה במועד אחר כדי לבטלו, בעוד שווסת שאינו קבוע, מתבטל בפעם אחת.
  • וסת קבוע שהתבטל, אך לא השתנה ליום קבוע אחר, אם היא חוזרת לראות באותו יום אפילו פעם אחת, צריכה שוב 3 פעמים רצופות שיקרה במועד אחר כדי לבטלו, מה שאין כן בווסת שאינו קבוע.
  • לא ניתן לקבוע מועד ווסת, כך שיחול בתוך ימי הנידה, או בימי הזיבה.
  • אישה שהשתנה יום הווסת שלה, חוששת בחודש הבא גם למועד הקבוע, וגם למועד החדש, עד שימלאו 3 פעמים למועד החדש.
  • אישה המקבלת וסת בגלל גירוי חיצוני, כגון מאכל חריף, או פעולה גופנית חריגה (קפיצה). המועד יהפוך לקבוע בתנאי שבמשך 3 פעמים רצופות, תבוא הווסת בגלל אותו גירוי חיצוני.

שער שלישי - שער הכתמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתם הוא מראה של דם, שאישה מצאה על אחד מבגדיה או מצעיה. חז"ל תיקנו כי במקרה שכזה אין האישה יכולה להיטהר לבעלה עד שתקיים את כל דיני הטהרה כאישה נידה. בפועל ישנן הקלות רבות בדיני הכתמים. ובסופו של דבר רק מעט מאוד כתמים אכן יטמאו את האישה.

בשער זה מפרט הראב"ד את דיני הכתמים, צבעם, מיקומם, ושיעורם. כן מתייחס לאפשרות שניתן לתלות את הדם בגורם אחר, כגון שעברה בשוק של קצבים, ואולי הדם ניתז עליה, או שאר דברים העלולים ליצור כתם זהה לכתם של דם. לסיכום השער מביא המחבר 9 סוגי כתמים ודיניהם.

שער רביעי - שער הספירה והבדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשער זה מפורטים הדינים לאחר שפסקה יציאת הדם, ונעשתה בדיקת הפסק טהרה, שיש לספור שבעה נקיים כמו אצל אישה זבה. ממתי מתחילה האישה לספור, ואת הלכות הבדיקה בזמן ימי הספירה. כן מפורטים, סוגי הבדיקות שיש קלה יותר, ויש חמורה יותר.

שער חמישי - שער הטבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישה נשואה, לאחר שחלפו ימי נידתה (הפסיקה לראות דם, וספרה שבעה ימים), כדי שתותר לבעלה עליה לטבול במקווה[5].

בשער זה מפרט המחבר את דיני הטבילה, החפיפה, והחציצה.

שער שישי - שער המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער זה עוסק בהלכות מקווה.

שער שביעי - שער הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער זה מתבסס על מאמר חז"ל

"אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש, הויין לו בנים זכרים, שנאמר: (ויקרא יא) והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה אשה כי תזריע, רבי יהושע בן לוי אמר: בנים ראוין להוראה, דכתיב: (ויקרא י) להבדיל...ולהורות."[6]

בסיום פרשת שמיני מצוּוִים בני אהרן הכהנים, להבדיל בין הטמא לטהור..., ולהורות לבני ישראל. כן הם מצוּוִים לשמור על קדושת עצמם. כל זה מופיע בסמיכות לפרשה הבאה אישה כי תזריע. מסמיכות הדברים מלמדים חז"ל את הכלל שמי שמקפיד על קדושה בשעת תשמיש המיטה[7] נולדים לו בנים הראויים להוראה.

בשער זה, מפרט המחבר כללים ותקנות כיצד על האדם להתנהג בעת תשמיש מיטתו. כן, הוא כולל בשער, כוונות ומחשבות אותן צריך האדם לחשוב בשעת המעשה. כל אלו על מנת שהמעשה יהיה מתוך קדושה, ועל כן נקרא השער, שער הקדושה.

סלע המחלוקת - השגות הרז"ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרז"ה מגירונדי, מחשובי חכמי פרובנס במאה ה-12. מוכר כ"בעל המאור" על שם ספר השגות על הרי"ף, בשם זה שחיבר
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"א, עמוד א'
  3. ^ ספר בראשית, פרק מ"א, פסוק נ'.
  4. ^ שיחה בטילה = שיחה שלא לצורך מיוחד
  5. ^ רוב הטבילות נעשות במקווה ייעודי, אבל ניתן לטבול גם במקווי מים טבעיים כימים ואגמים
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף י"ח, עמוד ב'
  7. ^ על פי חז"ל, אל לו לאדם לשמש את מיטתו לשם תאווה, ועל כך אומר הרמב"ם: שלא יהיו תלמידי חכמים מצוין אצל נשותיהן כתרנגולין משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה, פרק ד', הלכה ד'