בלה בארטוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ברטוק)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בלה בארטוק
Bartók Béla
בלה בארטוק, 1927
בלה בארטוק, 1927
לידה 25 במרץ 1881
האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 בספטמבר 1945 (בגיל 64)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג דיטה פאסטורי-בארטוק עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים פטר בארטוק, בלה בארטוק עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה למוזיקה פרנץ ליסט בבודפשט עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות הונגריה, ארצות הברית, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה, מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחין, פסנתרן, כוריאוגרף, מורה, איש חינוך, מוזיקולוג, מחנך מוזיקה, אתנומוזיקולוג, מרצה באוניברסיטה, אוסף מוזיקת פולק, אנטומולוג, מוזיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס קושוט (1948)
  • פרס הגראמי של חבר הנאמנים (1984)
  • אביר בלגיון הכבוד (17 בספטמבר 1930) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.bartok.hu
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בלה ויקטור יאנוש בארטוקהונגרית: Béla Viktor János Bartók; ‏25 במרץ 188126 בספטמבר 1945) היה מלחין ופסנתרן הונגרי, מגדולי מלחיניה של הונגריה (לצד פרנץ ליסט).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעורים ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלה בארטוק נולד בנאג׳סנטמיקלוש, עיירה בצפון באנאט, אז בחלק ההונגרי של אוסטרו־הונגריה (שעברה אחר כך לתחום רומניה), לאב מוזיקאי חובב ולאם מורה לפסנתר וגדל בהונגריה של האימפריה האוסטרו־הונגרית. לאחר מותו של אביו בשנת 1888 הייתה אימו פאולה, גרמנייה במוצאה, הדמות המרכזית בחייו. בשנת 1894 עברה המשפחה המצומצמת לפוז׳ון (Pozsony), כיום ברטיסלאבה, ושם מצאה האם עבודה קבועה. בארטוק הראה כבר בגיל צעיר יכולת מוזיקלית מפותחת, והמעברים התכופים של המשפחה נבעו לעיתים מרצונה של פאולה בארטוק לספק לבנה את המורים הטובים ביותר. בארטוק עסק בלימודי הפסנתר והצליח ללמד את עצמו קומפוזיציה על ידי קריאת פרטיטורות.

בהשפעת חברו ללימודים, המלחין ארנו דוהנאני, הלחין בארטוק מוזיקה קאמרית בסגנון ברהמס. בשנת 1899 עבר לאקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט בבודפשט בעקבות דוהנאני. התפעלותו של בארטוק מריכרד שטראוס, בשילוב הרגש הלאומי ההונגרי שחש, תרמו להלחנת היצירה הגדולה הראשונה שלו: הפואמה הסימפונית לכבודו של לאיוש קושוט, גיבור המהפכה ההונגרית בשנת 1848.[1]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיים את האקדמיה למוזיקה, פתח בארטוק בקריירה של נגן פסנתר בקונצרטים (במהלך חייו הופיע בארטוק ב־630 קונצרטים ב־22 מדינות שונות). בשנת 1907 החל ללמד פסנתר באקדמיה בבודפשט, והחזיק בתפקיד זה במשך 25 שנה.

משיכתו של בארטוק למוזיקת עמים החלה בשנת 1904 בעקבות מפגש עם לִידִי דּוֹשָׁה, ששרה את "התפוח האדום". כבר בשנת 1906 החל בארטוק לאסוף דגימות של מוזיקה בהונגריה. בארטוק ניחן בתשוקה לאתנומוזיקולוגיה (ענף המוזיקולוגיה העוסק בחקר המוזיקה של עמים ותרבויות שונות). המוטיבים, המקצבים והדפוסים התבניתיים הפיחו רוח חיים חדשה במוזיקה של המלחין ההונגרי, והובילוהו ליצור לעצמו סגנון מקורי ומיוחד שבו נשזרה מוזיקה עממית ביצירותיו, מלבד השפעותיהם של מלחינים אחרים בני תקופתו, בהם זולטאן קודאי. בארטוק החזיר את הקצב למוזיקה הקלאסית על ידי השימוש במוזיקת עם ובחידושים בתחום התזמור וההרמוניה האטונאלית.

בשנת 1909 נישא בארטוק לתלמידתו מרתה זיגלר ושנה אחרי כן נולד בנם, וניתן גם לו השם בלה. בהמשך הקדיש לה את "טירתו של כחול הזקן", אופרה אלגורית במערכה אחת, שעניינה בידוד הפרט משאר האנושות.[2] נישואים אלו תמו בשנת 1923.

מעמדו הבינלאומי של בארטוק היה יציב, הסונאטות לכינור מהשנים 1921 ו־1922 וסוויטת המחול לתזמורת (משנת 1923) תרמו למוניטין שלו והפכוהו למלחין בעל שם עולמי. בשנת 1926 הלחין כמה יצירות חשובות לפסנתר, ובהן הקונצ׳רטו הראשון לפסנתר (מתוך שלושה). את רביעיות המיתרים השלישית והרביעית (19271928) מגדירים מבקרי מוזיקה רבים יצירות מופת. בשנים אלו נודע בעולם גם בנגינתו בפסנתר, והיה סולן ושותף לגדולי הכנרים ההונגרים בזמן ההוא, ובהם יוזף סיגטי. הרפסודיה הראשונה (מהשתיים) שהלחין בארטוק לכינור ולפסנתר (או לתזמורת) הוקדשה לסיגטי.

בשנת 1926 החל בארטוק בהלחנת "מיקרוקוסמוס", יצירה דידקטית ללימוד פסנתר ובה 6 כרכים ברמות קושי עולות. היצירה הולחנה בהשפעת הולדת בנו פיטר (בנו מאשתו השנייה, דיטה פסטורי).

רבות מיצירותיו החשובות של בארטוק הולחנו בשנות השלושים, ובהן הקונצ׳רטו השני לפסנתר (1931), הרביעייה החמישית למיתרים (1934), הסונאטה לשני פסנתרים ולכלי הקשה (שהלחין בשבילו ובשביל דיטה[3]) משנת 1937, והמוזיקה לכלי מיתר, לכלי הקשה ולצ׳לסטה (מאותה שנה). עוד הלחין קונצ׳רטו לכינור (בשביל ידידו הכנר זולטאן סקלי) ואת השלישייה "ניגודים" (כדי לנגנה לצד סיגטי והקלרניתן בני גודמן) משנת 1938, את הדיברטימנטו לתזמורת כלי מיתר, וכן רביעיית מיתרים שישית משנת 1939.

בהיותו אנטי־פשיסט מוצהר עזב בארטוק את הונגריה בשנת 1940, בשל התדרדרות המצב הפוליטי בעקבות מלחמת העולם השנייה, ובשל שיתוף הפעולה של הממשלה ההונגרית עם גרמניה הנאצית. בתום הפלגה באוניית קיטור שיצאה מליסבון, הגיע לארצות הברית עם דיטה בסוף חודש אוקטובר של אותה שנה, והתיישב בניו יורק.

מצבו הבריאותי המעורער העיב על חייו בנכר. מאחר שנזקק למקור הכנסה, עיבד בארטוק כמה מיצירותיו הקודמות בשביל לנגנן עם אשתו בצוותא. בין השאר עובדו כמה מקטעי "מיקרוקוסמוס" לשני פסנתרים, ועל הסונאטה לשני פסנתרים ולכלי הקשה נוספה שכבה תזמורתית, כדי להופכה לקונצ׳רטו. עם זאת בשנים הראשונות לחייו של בארטוק מחוץ לארצו הוא לא הלחין יצירות חדשות, גם בשל עניין מועט של מוזיקאים מקומיים ביצירותיו וגם בעקבות הקושי הנפשי שהביאה עליו ההגירה לארץ זרה. אפשר שרביעיית המיתרים השישית הייתה יצירתו האחרונה לולא קיבל בארטוק הזמנה מן המנצח סרגיי קוסביצקי, שידע על הקשיים הכלכליים והבריאותיים של המלחין, להלחין יצירה חדשה לתזמורת. הזמנה זו הניבה את הקונצ׳רטו לתזמורת, מיצירותיו החשובות ביותר, ובלי ספק הפופולרית מכולן. גם ארגון המלחינים ASCAP דאג לסייע, ואף על פי שבארטוק לא נמנה עם חבריו, מימן הארגון טיפולים רפואיים בשנתיים האחרונות לחייו. הכנר יהודי מנוחין הזמין אף הוא יצירה חדשה מבארטוק, והזמנה זו הניבה את הסונאטה לכינור סולו, מיצירות המופת הגדולות בז׳אנר. ביצירה זו קיבל בארטוק השראה רבה מבאך, ופרקה הראשון הוא הומאז׳ לשאקון המפורסם של מלחין הבארוק הגרמני. בפרק הסיום אף השתמש בארטוק ברבעי טונים בכתיבתו לכלי, אך אישר למנוחין לערוך את היצירה ולהתקין גם גרסה אלטרנטיבית, בלא רבעי הטונים. בשנת 1944 אובחנה לבסוף בגופו לוקמיה בשלב מתקדם, שלא השאירה שום אפשרות לריפוי. בשנת 1945, בשעה שמצבו הבריאותי הולך ומתדרדר, החל בארטוק להלחין עוד שתי יצירות, אך לא הספיק לסיימן — קונצ׳רטו שלישי לפסנתר (שהלחין כדי להפתיע את אשתו דיטה, לכבוד יום הולדתה ה־42) וקונצ׳רטו לוויולה, שהזמין ממנו הוויולן ויליאם פרימרוז. במותו היה הקונצ׳רטו השלישי לפסנתר גמור למעשה, ורק שבע עשרה התיבות האחרונות נזקקו לתזמור. הקונצ׳רטו לוויולה היה במצב גולמי יותר, והצריך מאמץ של שלוש שנים עד שהותקנה גרסה שהיה אפשר לנגנה. את שתי היצירות השלים טִיבּוֹר שֶׁרְלִי, תלמידו וידידו של בארטוק. זה פרסם את השלמתו לקונצ׳רטו לוויולה גם בגרסה לצ׳לו ולתזמורת, והיא נוגנה והוקלטה בפעם הראשונה בנגינת הצ׳לן יאנוש סטארקר.

בארטוק מת בגיל 64, ב־26 בספטמבר 1945 בבית חולים בניו יורק, כשאשתו דיטה ובנו פיטר לצידו.

מיצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתזמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונצ׳רטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קונצ׳רטו מס׳ 1 לפסנתר ולתזמורת (1926), Sz. 83
  • קונצ׳רטו מס׳ 2 לפסנתר ולתזמורת (1930‒1931), Sz. 95
  • קונצ׳רטו מס׳ 3 לפסנתר ולתזמורת (1945 [לא גמורה], 17 התיבות האחרונות בתזמורו של טיבור שרלי), Sz. 119
  • קונצ׳רטו מס׳ 1 לכינור ולתזמורת (1907‒1908, פורסם לאחר מותו של בארטוק, בשנת 1956), Sz. 36
  • קונצ׳רטו מס׳ 2 לכינור ולתזמורת (1937‒1938), Sz. 112
  • קונצ׳רטו לשני פסנתרים, לכלי הקשה ולתזמורת (1940, עיבוד של הסונאטה לשני פסנתרים ולכלי הקשה), Sz. 115
  • קונצ׳רטו לוויולה ולתזמורת (1945 [לא גמורה], השלמתו של טיבור שרלי ליצירה מקובלת בקרב רוב הוויולנים), Sz. 120

מוזיקה קאמרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חמישייה לפסנתר ולכלי מיתר (1903‒1904), Sz. 23
  • רביעיית מיתרים מס׳ 1 (1908‒1909), Sz. 40
  • רביעיית מיתרים מס׳ 2 (1915‒1917), Sz. 67
  • רביעיית מיתרים מס׳ 3 (1927), Sz. 85
  • רביעיית מיתרים מס׳ 4 (1928), Sz. 91
  • רביעיית מיתרים מס׳ 5 (1934), Sz. 102
  • רביעיית מיתרים מס׳ 6 (1939), Sz. 114
  • סונאטה מס׳ 1 לכינור ולפסנתר (1921), Sz. 75
  • סונאטה מס׳ 2 לכינור ולפסנתר (1922), Sz. 76
  • רפסודיה מס׳ 1, לכינור ולפסנתר (1928), Sz. 86
  • רפסודיה מס׳ 2, לכינור ולפסנתר (1929), Sz. 89
  • 44 דואטים לשני כינורות (1931), Sz. 98
  • סונאטה לשני פסנתרים ולכלי הקשה (1937), Sz. 110
  • "ניגודים", לקלרינט, לכינור ולפסנתר (1938), Sz. 111

מוזיקה לפסנתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "אלגרו ברבארו" (1911), Sz. 49
  • סונאטינה לפסנתר (1915), Sz. 55
  • סוויטה לפסנתר (1916), Sz. 62
  • סונאטה לפסנתר (1926), Sz. 80
  • "Out of Doors", סוויטה לפסנתר (1926), Sz. 81
  • "מיקרוקוסמוס", שישה כרכים ברמת קושי עולה (1926‒1939), Sz. 107

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "טירתו של כחול הזקן", אופרה (1911), Sz. 48
  • "נסיך העץ", בלט (1914‒1917), Sz. 60
  • "המנדרין המופלא", בלט–פנטומימה (1926), Sz. 73
  • "Cantata Profana", לקולות, למקהלה ולתזמורת, Sz. 94
  • סונאטה לכינור [בלא ליווי] (1944, יש גם גרסה בעריכת יהודי מנוחין), Sz. 117

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרחון בארטוק באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של בלה בארטוק[4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי צרי, ברטוק: מלחין ללא פשרות, נהר ספרים, תשע"ג 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ון סטנלי, "מוזיקה קלאסית", עמ' 212
  2. ^ סטנלי, שם
  3. ^ סטנלי, שם
  4. ^ קרחון בארטוק באתר הסקר הגאולוגי של ארצות הברית