לדלג לתוכן

ג'רום דייוויד סלינג'ר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ג'"ד סלינג'ר)
ג'רום דייוויד סלינג'ר
Jerome David Salinger
צילום הסופר ב-1950 על ידי הצלמת לוטה ג'ייקובי
צילום הסופר ב-1950 על ידי הצלמת לוטה ג'ייקובי
לידה 1 בינואר 1919
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 בינואר 2010 (בגיל 91)
קורניש, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים 1133 Park Avenue עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קולומביה, בית הספר מק'ברני, הקולג' והאקדמיה הצבאית של ואלי פורג', בית הספר ללימודים כלליים של אוניברסיטת קולומביה, PS 6 עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות הרומן "התפסן בשדה השיפון" וסיפורי "משפחת גלאס"
תקופת הפעילות מ-1940 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Claire Douglas (19551967) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים מאט סלינג'ר, Margaret Salinger עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'רום דייוויד סלינג'ראנגלית: Jerome David Salinger;‏ 1 בינואר 1919, ניו יורק27 בינואר 2010, קורניש, ניו המפשייר), הידוע כג'יי. די. סלינג'ר (J. D. Salinger) היה סופר אמריקאי ממוצא יהודי, נכדו של הרב שמעון סלינג'ר. ידוע בעיקר בזכות ספרו "התפסן בשדה השיפון" וסדרת סיפורי "משפחת גלאס".

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלינג'ר נולד ב-1 בינואר 1919 לאם קתולית ממוצא גרמני, אירי וסקוטי שהתגיירה ולאב יהודי. אימו שינתה את שמה מ"מארי" ל"מרים" לאחר חתונתה על מנת לרצות את חמיה, והחשיבה עצמה כיהודייה. סלינג'ר עצמו גילה שאימו יהודייה רק לאחר טקס בר המצווה שלו. סבו של סלינג'ר, שמעון סלינג'ר, נולד בליטא ושימש כרב קהילה בקנטקי שבארצות הברית.

אביו של סלינג'ר דרש מבנו שילמד מקצוע "נחשב", שיספק לו הכנסה גבוהה; ושינהל בעתיד את העסק המשפחתי. אך סלינג'ר סולק ממספר בתי ספר מפני שלא השקיע בלימודיו. הוריו החליטו אפוא לשלוח אותו לאקדמיה צבאית. שם השקיע בלימודיו, ואף היה אחראי על נבחרת הסיוף של הפנימייה. בשהותו בפנימייה גילה סלינג'ר אהבה לתחום הצבאי, אך זו תמה עם שירותו במלחמת העולם השנייה בצבא האמריקאי (ניתן להבחין בדמיון להולדן קולדפילד, הדמות הראשית בספרו התפסן בשדה השיפון, שסולק גם הוא ממספר בתי ספר והיה אחראי על נבחרת הסיוף בפנימייה שבה התגורר).

לסלינג'ר היו חלומות גדולים בצעירותו, אך רמתו בלימודים הייתה ממוצעת. אחד ממוריו בקולג' אף כינה אותו "התלמיד הגרוע ביותר באנגלית ובכתיבת חיבורים שלמד כאן אי פעם". ב-1936 החל ללמוד באוניברסיטת ניו יורק לתואר בחינוך מיוחד, אך נשר בשנה שלאחר מכן. אז דחק בו אביו ללמוד את עסקי יבוא הבשר, והוא נסע לעבוד בתחום בווינה ובבידגושץ. המראות שבהם נתקל בתקופה זו גרמו לו להפוך לצמחוני; והחמירו את הקרע בינו לבין אביו (שסלינג'ר, בסופו של דבר, לא השתתף בהלווייתו). עזב את וינה חודש לפני שנכבשה על ידי הנאצים.

ב-1939 החל סלינג'ר ללמוד באוניברסיטת קולומביה. שם השתתף בקורס כתיבה של ויט בארנט, עורך ותיק של כתב עת ספרותי נחשב. לדברי ויט, סלינג'ר לא התבלט בסמסטר הראשון; אך בשני השלים לפתע שלושה סיפורים. ויט התרשם מרמת הכתיבה, ופרסם בכתב העת שלו את סיפורו הראשון של סלינג'ר. הייתה זו תחילתה של שותפות ספרותית שנמשכה מספר שנים. חבריו של סלינג'ר לספסל הלימודים זוכרים אותו כאדם נאה במיוחד בעל הומור ציני ועוקצני; וכאחד שהעדיף לשבת בצד ולהתבודד בזמן ששאר הסטודנטים היו משׁתכרים. סלינג'ר נהג תמיד לומר לחבריו כי יום יבוא ויהיה סופר מפורסם שיעשה מזה הון – "נבואה" שהתגשמה לבסוף.

סלינג'ר אהב לקרוא והעריץ את הסופרים קפקא, טולסטוי, ת"ס אליוט, צ'כוב, דוסטויבסקי, ופרנסיס סקוט פיצג'רלד.

בצעירותו ביקר סלינג'ר באירופה מספר פעמים. באחת מהן פגש את אונה או'ניל, נערה בת שש עשרה, בתו של המחזאי יוג'ין או'ניל. השניים שמרו על קשר והתכתבו במהלך המלחמה. סלינג'ר כתב לה מכתבי אהבה רבים, שהיו יצירות אמנות בפני עצמן, בזכות סגנון כתיבתו הייחודי. ב-1943 נודע לו שאו'ניל נישאה לשחקן הקולנוע צ'ארלי צ'פלין, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות; הדבר הכה אותו בתדהמה והוא שקע בדיכאון.

סלינג'ר התגייס לצבא האמריקאי במלחמה העולם השנייה, ושירת כחייל חי"ר. נטל חלק, בין היתר, בפלישה לנורמנדי, בקרב על הבליטה ובקרב על יער הירטגן. ושירת בנערי ריצ'י. כמו כן היה מהראשונים שחזו בזוועות השואה. חבריו למחלקה העידו עליו שאפילו במהלך הפגזות היה מסתתר מאחורי שולחן וממשיך לכתוב, עד שלא הייתה לו ברירה אלא להיכנס לקרב. אולי כך הספיק סלינג'ר לכתוב מספר סיפורים קצרים במהלך שירותו. חבריו זוכרים אותו כחייל אמיץ במידה יוצאת מן הכלל, אך המלחמה השפיעה מאוד על נפשו, ובסופו של דבר אושפז בשל לחץ נפשי.

חוויותיו בצבא משתקפות בכמה מסיפוריו: ניתן להבחין בדמיון לסימור גלאס מהסיפור "יום מושלם לדגי בננה", אדם ששירת במלחמה ויצא ממנה פגוע בגופו ושרוט בנפשו; או בסיפור "לאזמה באהבה ובסיאוב", שם מסופר על חייל צעיר המקיים קשר עם נערה במהלך מלחמת העולם השנייה, ולבסוף מתאשפז בשל טראומה מהמלחמה.

בתום המלחמה התמסר סלינג'ר לכתיבה ונהג לשחק פוקר בקביעות עם אנשים כמוהו, ששאפו להיות סופרים. אלה זוכרים אותו כעוקצני, בעל הומור שחור ומנצח בכל פעם.

ב-1945 נישא לרופאה צעירה בשם סילביה, והתגרש ממנה כעבור שמונה חודשים.

תקופת הפוריות של סלינג'ר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1948 פרסם בניו יורקר את הסיפור "יום מושלם לדגי בננה", שזיכה אותו בתהילה עולמית. המבקרים הרעיפו שבחים על הסיפור, שנחשב עד היום לאחד הסיפורים הקצרים הטובים ביותר אי פעם. ההצלחה של הסיפור העלתה את מעמדו של סלינג'ר בניו יורקר, שם המתינו עתה בקוצר רוח לסיפורים נוספים פרי עטו. עם פרסום הסיפור החלה תקופה ספרותית פורייה, שנמשכה כעשור, שבה כתב את כל יצירותיו המפורסמות (אם כי חלקן פורסמו לאחר מכן).

סלינג'ר סירב להיענות לתכתיבי עורכיו והתקוטט איתם לעיתים מזומנות, דבר שעיכב את פרסום ספריו וגרם לו הפסדים כספיים.

בשנת 1951 יצא לאור "התפסן בשדה השיפון", ספרו המצליח ביותר של סלינג'ר, שתורגם לשפות רבות. דעת המבקרים הייתה מעורבת: היו שראו בו ספר מצוין והיו שראו בו ספר באיכות ירודה.

התבודדותו של סלינג'ר ואחרית ימיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תמונה נדירה של ג'יי די סלינג'ר, על עטיפת ספר זיכרונות שלו שנכתבה על ידי בתו

ההצלחה הרבה והפרסום הרב של "התפסן בשדה השיפון" לא היו לרוחו של סלינג'ר, והוא החל להיעלם בהדרגה מעיני הציבור. הוא אסף את סיפוריו שפורסמו בניו יורקר והוציאם לאור כקובץ סיפורים בשם "9 סיפורים" (יצא בעברית תחת השם "לאסמה, באהבה ובסיאוב" ב-1979, ובתרגום חדש בשם "9 סיפורים"). סלינג'ר עזב את ניו יורק ב-1953 עבר לגור לבדו בעיירה קורניש שבניו המפשיר. סלינג'ר היה אהוב על תושבי המקום, בייחוד על בני הנוער והילדים, שאליהם התייחס בידידות ובחיבה, ואף נתן להם לערוך מסיבות בביתו. כל זה נגמר כאשר סלינג'ר הסכים להעניק ראיון בלעדי לעיתון בית ספר, והנערים ניצלו את הסכמתו ומכרו את הראיון כסקופ בלעדי לעיתונאים שניסו במשך שנים להשיג ראיון עימו. סלינג'ר נפגע מאוד, והסתגר מאז בביתו.

אופיו המתבודד של סלינג'ר רק הגביר את סקרנותו של הציבור כלפיו. מאז פרסום "התפסן" ושני קובצי סיפוריו (ראו את הפסקה הקודמת) לא פרסם סלינג'ר מילה. רבים האמינו שסלינג'ר המשיך לכתוב סיפורים, שיתפרסמו לאחר מותו. העניין הציבורי בסלינג'ר הוליד תעשייה שלמה של סיפורים אודות חייו, והשערות לגביהם. בראיון ב-1974, לאחר שנגנבו סיפורים שכתב, אישר סלינג'ר שהוא עדיין כותב, אך להנאתו הפרטית בלבד ולא בשביל הציבור הרחב.

בשנת 2000 פרסמה בתו של סלינג'ר, מרגרט סלינג'ר, ביוגרפיה עליו בשם "תפסן החלומות", שם תיארה את אביה כאדם קר ומתוסבך, הנוהג לדבר עם עצמו בשפה לא ברורה. בספרה כתבה מרגרט סלינגר שאביה לא קיים יחסי מין עם אימה, אשתו השנייה, כאשר היה נשוי לה, ואסר עליה לצאת מהבית ולהיפגש עם אנשים. עם זאת, היות שיחסי סלינג'ר עם בתו היו רעים במיוחד (כאשר נכנסה להיריון אמר לה שהוא מאוכזב ממנה כבן אדם, אירוע שהותיר אותה מצולקת בנפשה), לא ברורה מידת האמינות של הספר.

במהלך חייו ניהל סלינג'ר מספר פרשיות אהבים עם נשים ונערות צעירות ממנו בשנים רבות. אחת מהן הייתה ג'ויס מיינארד, אז בת 19 (כיום סופרת). מיינארד כתבה אז מאמר במגזין, שבו פורסמה תמונתה. סלינג'ר שלח לה מכתב שבו כתב שהוא "מעריץ גדול" שלה, והסביר לה מה עליה לעשות כדי להגשים את חלומה. השניים התכתבו במשך תקופה, לפני שהחליטו להיפגש. כבר בפגישה השנייה החליטה מיינארד לעבור לגור עימו. השניים גרו יחד, עד שנפרדו בשל מספר בעיות, ביניהן (ואולי העיקרית מביניהן) רצונה של מיינארד בילד משותף, רצון שסלינג'ר לא היה שותף לו.

סלינג'ר סירב להצעות לעבד את ספריו לסרטים, המשיך להסתגר בביתו המרוחק והקפיד לא ליצור שום מגע עם התקשורת או עם מיליוני מעריציו ברחבי העולם עד יום מותו. הקדיש עצמו להגות בפילוסופיה הודית ובזן-בודהיזם. ככל שהתעמק בזן בודהיזם, החל סלינג'ר לפתח אובססיות מסוימות, כגון סירוב לאכול אוכל שאינו אורגני ושלא בושל בצורה מיוחדת.

ב-2002 יצא לאור הספר "Letters to J.D. Salinger", ובו כ-80 מכתבים שנכתבו במשך השנים לסלינג'ר על ידי אנשי רוח, סופרים ומעריצים (ולא בהכרח נקראו על ידי סלינג'ר). המכתבים פורסמו באתר ששמו כשם הספר, וקוראיו ממשיכים לפרסם שם לכבודו מכתבים גם כיום.

סלינג'ר הפך במשך השנים לדמות פולחן בקרב קוראיו, בעיקר אצל בני הנוער.

סלינג'ר נפטר ב-27 בינואר 2010 בביתו בניו המפשייר, בגיל 91.

איור של סלינג'ר על שער המגזין טיים, 15 בספטמבר 1961

סלינג'ר כתב בסגנון ריאליסטי וביקורתי. כתיבתו מלאה בהומור סרקסטי ובביקורת כלפי החברה. גיבוריו של סלינג'ר הם לרוב אנטי גיבורים שאינם מסתדרים עם החברה, והם מלאים ביקורת כלפיה וכלפי עצמם. דמויות רבות שלו אף נוטות לחוסר יציבות נפשית במידה זו או אחרת. עם זאת, הגיבורים שלו הם לרוב אינטליגנטיים, חריפים ורגישים במידה יוצאת דופן.

משפחת גלאס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משפחת גלאס

משפחת גלאס היא משפחה בדיונית שמופיעה במספר ספרים וסיפורים שונים של סלינג'ר. קורות חייה לא מובאים לנו במלואם, אבל ניתן ללמוד עליהם דרך חלקי מידע שמצויים בספרים ובסיפורים שונים. במשפחה שבעה אחים – חמישה בנים ושתי בנות. כל הילדים אינטליגנטיים באופן יוצא דופן, ויש דמיון רב בין סגנון הדיבור וסגנון ההתנהגות שלהם, המוסבר על ידי סלינג'ר בהשפעה הניכרת של האחים הבוגרים יותר על הצעירים. הבן הבכור, סימור, מתאבד לאחר שהוא שב ממלחמת העולם השנייה. התאבדותו מתוארת ב"יום מושלם לדגי בננה". על פי המתואר בספרים האחרים, ניכר כי חייו והתאבדותו משפיעים באופן ניכר על שאר האחים.

הספר "פראני וזואי" מספר על התמוטטות נפשית שעוברת פראני, הבת הצעירה ביותר, ועל אחיה הגדול זואי שעוזר לה להשתקם. הספר "הגביהו את קומת הגג, נגרים" מתאר את האחים הגדולים יותר, לפני התאבדותו של סימור ואחריה.

"התפסן בשדה השיפון"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – התפסן בשדה השיפון

בשנת 1951 יצא לאור התפסן בשדה השיפון, ספרו המצליח ביותר של סלינג'ר. הספר מספר את סיפורו של הולדן קולפילד, מעין "גרסה צעירה יותר" של סימור גלאס, ושיטוטיו בניו יורק לאחר שסולק מבית הספר. הספר זכה להצלחה מיידית ותורגם לשפות רבות. דעת המבקרים הייתה מעורבת: היו שראו בו ספר מצוין והיו שראו בו ספר באיכות ירודה. בזכות ההומור המיוחד של סלינג'ר וסגנון כתיבתו, הפך "התפסן בשדה השיפון" לספר פולחן עולמי והפופולריות שלו לא דעכה לרגע מאז הוצאתו לאור. הוא אחד הספרים הפופולריים ביותר בספריות בארצות הברית, אחד המוחרמים ביותר (בשל השפה והתוכן הבלתי הולמים לכאורה) ואחד הספרים שנלמדים בבתי הספר (גם בישראל). הספר נמכר עד היום בכ-250,000 עותקים מדי שנה בארצות הברית לבדה. רבים מאמינים שחלקים מהספר הם למעשה אוטוביוגרפיה של סלינג'ר כנער. תחושת הזרות והבדידות של שנות ה-50 היא נושא מרכזי בסיפוריו של סלינג'ר. לאורך השנים, מספר במאים ושחקנים מהשורה הראשונה הציעו לסלינג'ר ליצור עיבוד קולנועי של הספר. סלינג'ר סירב לכל הבקשות, והיה נחוש בדעתו שאין ליצור עיבוד שכזה.[1]

יחסו למוצאו היהודי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלינג'ר היה בן לאב יהודי ואם גיורת ספק יהודייה, מצב שהוליד בו קונפליקט באשר לקבוצת השתייכותו. סלינג'ר הצעיר חשש למעמדו החברתי – בשנות ה-30 וה-40 אנטישמיות גלויה נגד יהודים הייתה דבר שבשגרה בארצות הברית. הדבר הקשה על סלינג'ר, שרצה להתקבל (כנראה בלחץ אביו) לאוניברסיטת ייל, אך נדחה בשל ההגבלה על מספר היהודים הרשאים ללמוד באוניברסיטה, שהתקיימה באותם ימים. הדחייה תסכלה את סלינג'ר, שלמד בקולג' אלמוני למדי; אך לימים התגאה בעובדה שלא למד באוניברסיטה שנראתה בעיניו צבועה.[2]

ספרי סלינג'ר בעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]