ג'ון מקינלי (מושל דלאוור)
 | |||||
| לידה |
24 בפברואר 1721 אלסטר, ממלכת אירלנד  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
31 באוגוסט 1796 (בגיל 75) וילמינגטון, דלאוור, ארצות הברית | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות של וילמינגטון וברנדיויין, וילמינגטון, דלאוור, ארצות הברית | ||||
| מפלגה |
המפלגה הפדרליסטית | ||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
ג'ון מקינלי (באנגלית: John McKinly; 24 בפברואר 1721 – 31 באוגוסט 1796) היה רופא ופוליטיקאי אמריקאי מדלאוור, איש המפלגה הפדרליסטית, שכיהן כנשיא דלאוור הראשון מפברואר ועד ספטמבר 1777. מבין כל נשיאי ומושלי דלאוור לדורותיהם, הוא היחידי שנולד בארץ זרה.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון מקינלי נולד באלסטר שבאירלנד, וב-1742 היגר למושבת דלאוור. ב-1761 הוא נשא לאישה את ג'יין "ג'ני" ריצ'רדסון, בתו של טוחן קווייקר בשם ריצ'רד ריצ'רדסון. לזוג לא נולדו ילדים והם חיו בוילמינגטון. הם היו חברים בכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה בוילמינגטון. מקינלי קנה לעצמו שם של רופא פופולרי. ב-1747 הוא מונה כלוטננט במיליציה של מחוז ניו קאסל, וב-1756, במהלך מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, הוא גויס שוב כמייג'ור. יחד עם אחרים, הוא בנה סוללה חסינת הפגזות ומחסן נשק באתר של מצודת פורט כריסטינה (Fort Christina) הישנה, באזור שידוע בכינוי "הסלעים".
קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מושבת דלאוור של המאה ה-18 הייתה מפולגת לשתי סיעות, שנודעו בשמות "מפלגת בית המשפט" (Court Party) ו"מפלגת הכפר" (Court Party). מפלגת בית המשפט, שהחזיקה ברוב, הייתה באופן כללי אנגליקנית, החזקה ביותר במחוזות קנט וסאסקס, פעלה בשיתוף פעולה עם הממשלה הקולוניאלית, והעדיפה פיוס עם ממשלת בריטניה. מפלגת הכפר, שהייתה במיעוט, הייתה באופן כללי מורכבת מסקוטים של אלסטר, מרכז הכוח שלה היה במחוז ניו קאסל, וקידמה את הרעיון של עצמאות מהבריטים. מקינלי, כמו רוב אוכלוסיית המושבה והרוב באספה הכללית שלה, היה בעל זיקה למפלגת בית המשפט ולפוליטיקה המתונה שלה. אף על פי כן, מוצאו מאלסטר והתפקיד המרכזי שלו בכנסייה הפרסביטאריאנית, הפכו אותו למקובל על ידי רבים שבאופן רגיל שייכו עצמם למפלגת הכפר.
ב-1757 נבחר מקינלי כשריף של מחוז ניו קאסל, וכיהן ארבע תקופות כהונה של שלוש שנים כל אחת כפקיד הממשל של וילמינגטון בשנים 1758–1776. הוא גם ייצג את מחוז ניו קאסל באספה של מושבת דלאוור בשנים 1771–1776. באירועים שהובילו אל המהפכה האמריקאית, הוא היה לחבר ועדת ההתכתבות של דלאוור באוקטובר 1773 ויושב הראש שלה בנובמבר 1774. במקביל הוא שירת כבריגדיר גנרל במיליציה של מחוז ניו קאסל.
כאשר הכריזה אספת המושבה על היפרדותה מממשלת בריטניה ב-15 ביוני 1776, היא הקימה מועצת ביטחון שניהלה את המדינה העצמאית החדשה כאשר האספה לא הייתה מכונסת. המועצה כללה חמישה חברים מכל אחד משלושת מחוזות המדינה. מקינלי היה אחד מנציגי מחוז ניו קאסל, ונבחר כנשיא הוועדה. כאשר בחרה דלאוור את בית האספה הראשון שלה באוקטובר 1776, הוא נבחר שוב לייצג את מחוז ניו קאסל במושב של אותה שנה, ונבחר כנשיא האספה.
נשיא דלאוור[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-12 בפברואר 1777 בחרה האספה הכללית של דלאוור את מקינלי כשופט השלום הראשי ונשיא דלאוור הראשון, תפקיד בוה הוא כיהן עד שהוחלף ב-22 בספטמבר אותה שנה. כנשיא, הוא נאלץ להתמודד מיד עם ההתקוממות של הלויאליסטים, בעיקר במחוז סאסקס. היה גם צורך מידי לגייס חיילים חדשם לרגימנט של דלאוור בצבא הקונטיננטלי, כאשר פג תוקף הגיוסים המקוריים לרגימנט. על כל פנים, האירועים התישו אותו לחלוטין לאחר הניצחון הבריטי המרכזי בקרב ברנדיויין (אנ') ב-1 בספטמבר.
בערב שלאחר הקרב, נשלח הרגימנט ה-71 של הצבא הבריטי אל ולימינגטון כדי לחבור לצי הבריטי בנהר דלאוור ולהקים בית חולים לפצועים. בדרכם גילו אנשי הרגימנט את קופת האוצר של המדינה, כולל רוב המסמכים שלה, ולקחו אותה שלל. הם גם מצאו את מקינלי במיטתו שבביתו, ולקחו אותו בשבי. הוא הוחזק כשבוי מלחמה באה"מ רובק ומאוחר יותר באה"מ סולביי על נהר דלאוור.[1]
בספרו, "ההיסטוריה של דלאוור", תיאר ג'ון שרף את שאירע:
גנרל האו נשאר במחנה בברנדיויין, ובערב שלאחר הקרב שלח כוח חיילים לוילמינגטון לשבות את הנשיא ג'ון מקינלי ולקחת שלל שייקרה בידם. הם הוציאו את הנשיא ממיטתו באישון לילה, ולכדו סלופ שעגנה בנהר, עמוסה בחפצי ערך שנגנבו מאנשים, כמות גדולה של כספים ציבוריים ופרטיים, רבים מתיקי המסמכים הציבוריים והפרטיים וכל המסמכים והתעודות של משרדי ההלוואות והאוצר. עם שלל רב זה שבו השודדים אל המחנה, אך ב-12 וב-13 בחודש נכבשה העיר וילמינגטון על ידי הכוח הבריטי, כאשר הספינות "רובק" ו"ליברפול" עגנו ממול העיר. רבים מהפצועים הבריטים הובאו לווילמינגטון, והאנשים ידעו לכל הפחות שהם בטוחים מפני ההפגזות כל עוד בתיהם הפכו לבתי חולים בריטים.[2]
ב-20 באוגוסט 1778, במכתב להנרי לורנס, נשיא הקונגרס הקונטיננטלי, כתב מקינלי:
נסיבות שונות גרמו לשהותי בווילמינגטון להיות חיונית לציבור בעוד שהאוייב התקדם לכיוון פילדלפיה, ובהיותי חרד יותר לבצע את תפקידי, יותר מאשר לדאוג לביטחוני האישי, הפכתי באופן בלתי צפוי לשבוי בביתי שלי בלילה שלאחר ה-12 בספטמבר, על ידי הרגימנט ה-71 הבריטי, שבאותו זמן נאמר שהוא כלל 900 איש, שנשלחו לתפוס את המקום לטובת אישפוזם של אנשים שנפצעו יום קודם לכן, בקרב ברנדיווין. בזמן זה סבלתי אובדן של חלק מרכושי הפרטי.[3]
ביוני 1778, כאשר עזבו הבריטים את פילדלפיה, הועבר מקינלי לפלטבוש, ניו יורק. באוגוסט אותה שנה הוא שוחרר, לאחר שהוחלף בוויליאם פרנקלין, מושל ניו ג'רזי הקולוניאלי, ובנו מחוץ לנישואים של בנג'מין פרנקלין.
קריירה מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שחרורו מהשבי, שב מקינילי לעיסוקו ברפואה ונותר פעיל בענייני הציבור של וילמינגטון. הוא לא נבחר יותר למשרה ציבורית, וסירב לקבל מינוי לקונגרס הקונטיננטלי ובפברואר 1783 נוצח בבחירות באספה הכללית של דלאוור לתפקידו הקודם כנשיא דלאוור. עוד לפני כן הוא היה לחבר בחבר הנאמנים של בית הספר אקדמיית ניוארק, ומשנת 1794 ועד מותו היה נשיא חבר הנאמנים. אקדמיית ניוארק התפתחה בהמשך לאוניברסיטת דלאוור. מקינלי נודע כמי שתרם למשכורות המורים בבית הספר ומימן את לימודיהם של תלמידים רבים בו.[4] ב-1789 היה מקינלי אחד ממייסדי האגודה הרפואית של דלאוור.[5]
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון מקינלי נפטר בוילימינגטון ב-31 באוגוסט 1796. הוא נטמן בתחילה בבית הקברות הפרסביטריאני שם, שכיום שוכנת במקום ספריית מכון וילמינגטון, ושרידיו הועברו ב-1922 לבית הקברות של וילמינגטון וברנדיויין. על שמו של מקינילי קרויה המעבדה של אוניברסיטת דלאוור. לא קיים דיוקן ידוע שלו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ון מקינלי באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- ג'ון מקינלי באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- ג'ון מקינלי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ McKinly, John; Evans, Mary T. (1910). "Letters of Dr. John McKinly to his Wife, while a Prisoner of War, 1777-1778". Pennsylvania Magazine of History and Biography. Historical Society of Pennsylvania. 34 (1): 9.
- ^ Scharf, John Thomas (1888). History of Delaware 1609-1888, p. 246.
- ^ McGuire, Thomas J. (2006). The Philadelphia Campaign. Mechanicsburg, Pennsylvania: Stackpole Books. p. 278.
- ^ NEW CASTLE PRESBYTERY - First in America - The First 100 Years.
- ^ McKinly, John, and Mary T. Evans. “Letters of Dr. John McKinly to His Wife, While a Prisoner of War, 1777-1778.” The Pennsylvania Magazine of History and Biography 34, no. 1 (1910): 9–20.
