דייוויד הול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דייוויד הול
David Hall
דייוויד הול
לידה 4 בינואר 1752
לואס, מושבת דלאוור, אמריקה הבריטית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 בספטמבר 1817 (בגיל 65)
לואס, דלאוור, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות של הכנסייה הפרסביטריאנית, לואס, דלאוור, ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מושל דלאוור ה־15
19 בינואר 180215 בינואר 1805
(3 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דייוויד הולאנגלית: David Hall;‏ 4 בינואר 175218 בספטמבר 1817) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי מדלאוור, איש המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, שכיהן כמושל דלאוור ה-15 בשנים 18021805, ולחם כקצין בצבא הקונטיננטלי במלחמת העצמאות של ארצות הברית.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייוויד הול נולד בלואס שבמושבת דלאוור כבנם של דייוויד ומרי (לבית קולוק) הול. סבו היה נתניאל הול, שנודע בכינוי "הלוחם באינדיאנים". הוא הגיע לדלאוור ממושבת קונטיקט ב-1700. אביו דייוויד הול האב, היה חוואי ידוע באזור לואס, שכיהן כשופט שלום ולעיתים כחבר באספת המושבה מ-1753 ועד המהפכה האמריקאית. ב-1776 נשא דייוויד הול הבן לאישה את קתרין טינגלי, בתו של סמואל טינגלי, הרקטור של הכנסייה האפיסקופלית סנט פיטר. לשניים נולדו שישה ילדים.

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הול למד משפטים, וב-1773 התקבל ללשכת עורכי הדין בניו קאסל, דלאוור. כמי שהיה כבר חבר במיליציה של מחוז סאסקס תחת פיקודו של הגנרל דוורתי, הוא הצטרף לרגימנט הראשון של דלאוור עם פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית ושירת כקפטן תחת פיקודו של קולונל ג'ון הזלט בקרב לונג איילנד ובקרב וייט פליינס. בעקבות מותו של הזלט בקרב פרינסטון (אנ') בינואר 1777, הוא היה למפקד הרגימנט, ובאפריל אותה שנה קודם לדרגת קולונל. הוא הוביל את הרגימנט בקרב ברנדיויין (אנ') ושוב בקרב גרמנטאון (אנ'), בו הוא נפצע ב-4 באוקטובר. את השנה הבאה הוא בילה בהחלמה, בגיוס חיילים חדשים בווילמינגטון ובשירות בבתי דין צבאיים. ביוני 1779 הוא שב לשירות פעיל במחנה מידלברוק, בילה את הקיץ בחוסר פעילות עם הרגימנט, אך שב לביתו באוקטובר אותה שנה, לאחר שהלין על פציעותיו ועל מחסור באספקה. כאשר הרגימנט של דלאוור יצא לקרוליינה הדרומית באפריל 1780, לא יצא איתם הול. בתגובה לבקשותיו החוזרות ונשנות, אשרה האספה הכללית של המדינה תשלום, אך זה לא היה מספיק דיו, ובסופו של דבר, באפריל 1782 פרש הול מהשירות.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים המשיך הול בעיסוקו בעריכת דין ונכנס לפוליטיקה. הוא היה איש המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, מתומכיו של תומאס ג'פרסון, כמו רוב הפרסביטריאנים, אך בלואס האנגליקנית, הוא היה במיעוט. הוא הובס על ידי הפדרליסט ריצ'רד באסט כאשר ניסה להתמודד על משרת מושל דלאוור ב-1798. הוא התמודד שוב ב-1801 נגד האפיסקופלי נתניאל מיטשל, דאיסט שמתח ביקורת באופן גלוי על המתודיסטים. הול הדגיש את אמונתו הפרסביטריאנית, ועל אף שהובס שוב במחוזות קנט וסאסקס, הוא זכה בקולות הפרסביטריאנים במחוז ניו קאסל בהפרש כה גדול כך שהוא ניצח בכל המדינה בהפרש של 18 קולות. הפדרליסטים שקלו לעשות שימוש בחוקי הזרים וההמרדה כדי לנסות ולפסול כמה מקולות המהגרים החדשים במחוז ניו קאסל, אך עם שליטתם המתמשכת באספה הכללית, הם בהדרגה "אפשרו" לו להיכנס לתפקידו.

הול כיהן כמושל דלאוור מ-19 בינואר 1802 ועד 15 בינואר 1805. במהלך תקופה זו רכש פיייר סמואל דו פונט דה נמורס (אנ') את מפעל הכותנה הישן של ג'ייקוב ברום בברנדיויין קריק והחל בעסקי אבק השריפה שלו. הייתה זו גם העת של התחזקות התנועה לביטול העבדות בדלאוור, בה כשלה האספה הכללית על חודו של קול אחד בהעברת חוק לשחרור הדרגתי של העבדים.

ב-1805 התמודד הול ללא הצלחה מול ג'יימס מ. ברום בבחירות לבית הנבחרים של ארצות הברית, ושוב ב-1812 על ידי המועמד הפדרליסטי תומאס קופר. בשנה שלאחר מכן הוא מונה כשופט בבית המשפט לתביעות רגילות במחוז סאסקס.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייוויד הול נפטר בלואס ב-8 בספטמבר 1817. הוא נפטר בבית הקברות של הכנסייה הפרסביטריאנית שבעיר. ביתו בלואס הוסף ב-1976 אל המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.[1]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]