האוטונומיה של נג'ף במלחמת העולם הראשונה

האוטונומיה של נג'ף במלחמת העולם הראשונה
צילום אוויר של נג'ף מ-1918
צילום אוויר של נג'ף מ-1918
מערכה: הזירה המזרח-תיכונית/המערכה במסופוטמיה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
תאריכי הסכסוך 22 במאי 19154 במאי 1918 (3 שנים)
מקום נג'ף, עיראק
קואורדינטות
32°00′56″N 44°19′50″E / 32.01562°N 44.33046°E / 32.01562; 44.33046
עילה חיזוק השליטה הבריטית בנג'ף
תוצאה ניצחון בריטי
שינויים בטריטוריות נג'ף
הצדדים הלוחמים

הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית

כת אנטי בריטיים

מפקדים

הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת פרנסיס בלפור (אנ')
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת ו. מ. מרשל (W. M. Marshall)

חאג' עטיה אבו קולאל
קאדים סובחי
חאג' סעד איבן חאג' ראדהי
האג' נג'ים אל-באקאל

כוחות

כ-3,000 חיילים (בריגדה)

30,000 אנשי השבטים הערבים

האוטונומיה של נג'ף מתייחסת למאבקם של שבטים ערביים מקומיים בעיר נג'ף לאוטונומיה במהלך המערכה במסופוטמיה במלחמת העולם הראשונה. השלטון האוטנומי הערבי בעיר החל ב-1915 לאחר שהערבים המקומיים גרשו את נציגי השלטון העות'מאני מהעיר וסביבותיה. ב-1917, עם כיבוש העיר על ידי הבריטים, מרדו השבטים הערבים במטרה לחדש את האוטונומיה. המרד הביא להטלת מצור בריטי על העיר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1914, עם פרוץ המערכה במסופוטמיה במלחמת העולם הראשונה, שלטה טורקיה בכל רחבי מסופוטמיה. בנובמבר 1914 פלשה בריטניה לשאט אל ערב שבדרום מזרח מסופוטמיה ובמהלך 1915 זכו הבריטים בסדרה של ניצחונות על הצבא העות'מאני. מערכה זו לכדה את השבטים הערבים המקומיים בין הפטיש והסדן כשמצד אחד התקיימה זיקה דתית בין הטורקים לאותם שבטים אך מצד שני היחס של הבריטים למקומיים היה הומני יותר. הניצחונות הבריטים החלישו את השליטה הטורקית האזור וחיזקו את שאיפות העצמאות של השבטים המקומיים.

ייסוד האוטונומיה הערבית בנג'ף[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1915, בעקבות תבוסת הטורקים בקרב שוויבה, החלה הנהגת השבטים בעיר נג'ף לשאוף להשתחרר מעול הטורקים ולהשיג אוטונומיה. קיימות שתי גרסאות לעילה לפרוץ המרד:

  • חיילים טורקים הכריחו נשים ערביות בעיר להוריד את הרעלות במסגרת חיפוש אחר גברים מורדים.
  • חיילים ערבים מקומיים מצבא טורקיה, שניצלו מקרב שוויבה, הגיעו לעיר במטרה להשתלט עליה.

ב-22 במאי 1915 הטילו המורדים הערבים מצור על בניני הממשל ומחנות הצבא בעיר, ניתקו את כבלי התקשורת וניהלו קרבות מול החיילים הטורקים הנצורים. לאחר 3 ימי אש ולאחר משא ומתן עם שליחי המושל הטורקי של בגדאד איפשרו המורדים יציאה בטוחה של הכוחות הטורקים מהעיר. שחרור העיר איפשר למורדים להקים שלטון עצמאי במקום[1].

השלטון על העיר המשוחררת נמסר ל-4 שייח'ים, מנהיגי שבטים באזור[2]. מנהיגים אלו ניסו לשמור על נייטרליות כך שמקביל לשימור היחסים עם השלטון העות'מאני חיזקו את קשריהם עם בריטניה.

המרד הערבי הראשון בנג'ף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1917 הגיעו הבריטים לנג'ף ומינו את לוטננט קולונל פרנסיס בלפור (אנ')[3] כקצין פוליטי של העיר מטעם השלטונות הבריטים. זמן קצר לאחר מכן מינו הבריטים שליט לעיר מטעמם והעבירו לקרבת העיר שבט ערבי פרו-בריטי.

צעדים אלו הביאו את השייח'ים למסקנה שהבריטים לא יאפשרו להם את המשך האוטונומיה ממנה נהנו מאז מאי 1915 ולכן החליטו לפעול נגדם. בינואר 1918 תקפו הכוחות הערבים שיירת פרשים במזרח נג'ף. בתגובה לבקשת בריטניה להסברים על צעד זה הגיבו השייח'ים ביציאה למרד ובתקיפת כוחות בריטים בעיר. הפיקוד הבריטי העביר כוחות לעיר ובשלהי ינואר דוכא המרד ועל ראשי העיר הוטל קנס כספי וקנס של ציוד צבאי אותו נאלצו השייח'ים לשלם.

המרד השני והמצור על נג'ף[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף דיכוי המרד הראשון המשיכה התסיסה בקרה השבטים הערבים שהקימו מחתרת אנטי בריטית בשם "ג'מעה אל-נהאדה של-איסלמיה" (Jam'iya al-Nahda al-Islamiya). ראשי מחתרת זו החלו לתכנן מרד נוסף בתקווה שמהלך משמעותי יסחוף אחריו שבטים אחרים במסופוטמיה. על אף שהאזור היה בשליטה בריטית שלחו העות'מאנים סוכנים גרמנים כדי לתמוך במחתרת ולקדם את צעדיה כנגד הבריטים. המחתרת נתמכה על ידי רוב השייח'ים למעט השייח' סעיד מהאדי אל סאיביד סלמן שהתנגד למרד.

המרד פרץ ב-19 במרץ 1918 כשקבוצה של מורדים, בפיקודו של האג' נג'ים אל-באקאל (Haji Najm al-Baqqal), פרצה למצודה של העיר כשהם מוסווים כפועלים בשירות הבריטים. במהלך ההשתלטות על המצודה רצחו המורדים את הקצין הפוליטי של העיר ו. מ. מרשל (W. M. Marshall). חיילי המשמר הפונג'אבים הצליחו להשתלט בחזרה על המצודה אך נאלצו להגן עליה לאחר שהמורדים הטילו עליה מצור. שאר החיילים האנגלים נסוגו לבסיסם במזרח העיר כשחלקם מוצא מקלט בביתו של שייח' סעיד מהאדי אל סאיביד סלמן.

ב-23 במרץ 1918 תגברו הבריטים את כוחותיהם בנג'ף להיקף של בריגדה והטילו מצור על המורדים, שהתבצרו בעיר, שכלל ניתוק מלא של מקורות המים והמזון. מטרת המצור הייתה להימנע מפגיעה בעיר שהיא אחת מהערים הקדושות ביותר לשיעים ולכן במקום להרוס את העיר הוצב בפני המורדים אולטימטום שכלל:

  • הסגרה של האנשים שהיו מעורבים בתקיפת המצודה.
  • תשלום קנס גבוה.
  • מסירת 1,000 רובים.
  • הגליית 100 מהמורדים להודו כשבויי מלחמה.

המורדים דחו את האולטימטום ואף ניסו לשלוח שליח לבקש עזרה משבטים אחרים (השליח נתפס והוצא להורג). ב-7 באפריל 1918 החלו הבריטים בהרעשה ארטילרית על העיר ובעקבותיה פרצו אל העיר 2 בטליונים הודים שהשתלטו על תילים אסטרטגיים ששלטו על העיר. הקרבות נמשכו עוד כחודש וב-4 במאי 1918 נכנעו המורדים.

תוצאות המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים העמידו את מנהיגי ההמורדים למשפט צבאי והוציאו אותם להורג ב-25 במאי 1918.

המנדט הבריטי על מסופוטמיה שנוסד ב-1920 הוחל גל על נג'ף.

תחושות האיבה של הערבים המקומיים כנגד הבריטים לא שככו בעקבות דיכוי המרד וב-1920 החל המרד הגדול של עיראק כנגד הבריטים (אנ').

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ian Rutledge, Enemy on the Euphrates, Saqi, 2015
  • Abbas Kadhim, Reclaiming Iraq, University of Texas Press, 2012
  • Peter Sluglett, Britain in Iraq, Columbia University Press, 2007
  • Moberly, F.J. (1923). Official History of the War: Mesopotamia Campaign, Imperial War Museum. ISBN 1-870423-30-5
  • Barker, A.J. (1967). The Neglected War: Mesopotamia 1914-18, Faber and Faber. ISBN 0-571-08020-0

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המרד נבע מתוך שאיפות לעצמאות של הערבים ולא מתוך אהדה לאנגלים
  2. ^ ארבעת השייח'ים היו: סעיד מהאדי אל סאיביד סלמן (Saiyid Mahdi al Saivid Salman), חאג' עטיה אבו קולאל (Haji Atiyah Abu Qulal), קאדים סובחי (Kadhim Subhi) וחאג' סעד איבן חאג' ראדהי (Haji Sa‘ad ibn Haji Radhi)
  3. ^ פרנסיס בלפור היה אחיינו של ארתור ג'יימס בלפור