קולמר פון דר גולץ
 | |
| קולמר פון דר גולץ | |
| לידה |
12 באוגוסט 1843 ביילקנפילד, ממלכת פרוסיה  |
|---|---|
| פטירה |
19 באפריל 1916 (בגיל 72) בגדאד, האימפריה העות'מאנית  |
| מדינה |
האימפריה העות'מאנית  |
| כינוי | "גולץ פאשה" |
| השכלה |
האקדמיה הצבאית הפרוסית |
| השתייכות |
הצבא הפרוסי צבא הקיסרות הגרמנית צבא האימפריה העות'מאנית |
| תקופת הפעילות |
1861–1911 1914 – 1916 |
| דרגה |
 גנרל-פלדמרשל (הצבא הגרמני)  מושיר (הצבא העות'מאני) |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד הדיוויזיה ה-5 מפקד הקורפוס ה-1 המושל הצבאי של בלגיה מפקד הארמייה העות'מאנית הראשונה מפקד הארמייה העות'מאנית השישית | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת אוסטריה–פרוסיה מלחמת צרפת–פרוסיה מלחמת העולם הראשונה | |
| עיטורים | |
 פור לה מריט | |
  | |
וילהלם לאופולד קולמר פרייהר פון דר גולץ (בגרמנית: Wilhelm Leopold Colmar Freiherr von der Goltz; 12 באוגוסט 1843 – 19 באפריל 1916) היה גנרל-פלדמרשל בצבא הקיסרות הגרמנית אשר נשלח לסייע לצבא האימפריה העות'מאנית, והעמיד דור של קצינים עות'מאניים אשר כונה בשם עידן גולץ.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]גולץ ב-12 באוגוסט 1843 נולד בעיר ביילקנפילד שבפרוסיה המזרחית. כיום נמצאת העיר בתחומי רוסיה המודרנית. משפחתו הייתה משפחת אצולה מרוששת, ואביו ניסה את מזלו הן כקצין בצבא הפרוסי והן כחקלאי, ומת מכולרה כאשר קולמר היה בן שש. בשנת 1861 התגייס גם קולמר לצבא הפרוסי, והוצב כלויטננט ברגימנט הרגלים ה-41 (פרוסיה המזרחית ה-5). בשנת 1864 נרשם ללימודים באקדמיה הצבאית בברלין, אולם אלו הופסקו ב-1866 והוא נלקח לחזית כדי לקחת חלק במלחמת אוסטריה–פרוסיה. הוא נפצע בקרב טראוטנאו (אנ'), ובשנת 1867 הוצב במטכ"ל הפרוסי במחלקת הטופוגרפיה. עם פרוץ מלחמת צרפת–פרוסיה ב-1870 צורף למטהו של פרידריך קרל, נסיך פרוסיה מפקד הארמייה השנייה. הוא השתתף בקרבות גרבלוט, ויוניל ומץ.
הגות צבאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1871 הועלה לדרגת האופטמן והוצב במחלקת ההיסטוריה של המטכ"ל. באותה תקופה החל להתבלט כתאורטיקן והוגה צבאי. הוא פרסם את המאמר "פעילותה של הארמייה השנייה עד לכניעת מץ" (Die Operationen der II. Armee bis zur Capitulation von Metz) ולאחר מכן את "שבעת ימי לה מאן" (Die Sieben Tage von Le Mans). בשנת 1874 מונה לקצין מטה בדיוויזיה ה-6, אולם לא הפסיק לכתוב, ובשנת 1875 פרסם את "פעילותה של הארמייה השנייה על הלואר" (Die Operationen der II. Armee an der Loire) ובשנת 1877 את "לאון גמבטה ותפיסתו הצבאית" (Léon Gambetta und seine Armeen). זה האחרון הוא שנוי במחלוקת, רבים מחשיבים אותו ליצירת מופת, והוא אף תורגם לצרפתית באותה שנה חרף תחושת הרבנשיזם האנטי-גרמני ששלט אז בצרפת. המאמר מדגיש כיצד חרף התמוטטות הצבא הצרפתי בחודשים הראשונים של מלחמת צרפת–פרוסיה, הצליח גמבטה לגייס צבא חדש מקרב העם בלבד ולעכב את מכונת המלחמה הפרוסית המיומנת. גולץ סבר כי מדינות צריכות לגייס את העם כולו למלחמה, ותמך בהנהגת גיוס חובה לשנתיים לפחות. עם זאת, בגרמניה סברו שהוא אוהד מדי את הצרפתים, ומהלל יתר על המידה את גמבטה. לפיכך, הוא הושעה זמנית מכל תפקידיו במטכ"ל והוחזר לשירות הפעיל.[1]
ב-1878 גולץ מונה למרצה להיסטוריה צבאית באקדמיה הצבאית בברלין, ונותר בתפקיד זה כחמש שנים אשר במהלכן הועלה לדרגת מיור. בשנת 1883 פרסם את הספר "מרוסבאך ליינה-אאורשטדט" (Von Rossbach bis Jena und Auerstadt), העוסק בהיסטוריה של הצבא הפרוסי מניצחונותיו במלחמת שבע השנים עד לכישלונותיו במלחמת הקואליציה הרביעית. ב-1906 פרסם ספר נוסף בשם "העם חמוש" (Das Volk in Waffen) אשר הפך עד מהרה לקלסיקה צבאית וגם לספר ההדרכה התאורטית הרשמי של צבא ארגנטינה. גולץ היה מיליטריסט ולאומן קיצוני. בספריו הוא טוען שכדי לנצח במלחמה, על העם כולו להתגייס למענה, ולשם כך בעת שלום על החברה להיות מיליטריסטית בצורה קיצונית, והטיף ל"התמזגות מלאה של הצבא בחיים האזרחיים". גולץ ראה במלחמה דבר רצוי, הכרחי ובלתי נמנע, וסבר שכפי שבעלי חיים חזקים טורפים בעלי חיים חלשים, כך גם על מדינות חזקות לכבוש "בצדק" מדינות חלשות. גולץ סבר שמלחמה היא "ביטוי של כבוד עצמי" וטען ש"אומה בעלת שלום נצחי פירושה מוות מתמיד".
שירות ראשון בטורקיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר תבוסתה של האימפריה העות'מאנית במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) ביקש הסולטאן עבדול חמיד השני לבצר את ממלכתו מפני האימפריה הרוסית. בתחילת שנת 1883 הוא הגיש בקשה לשגריר הגרמני באיסטנבול לקבל קצין גרמני שיאמן וישקם את צבא האימפריה העות'מאנית. השגריר העביר את הבקשה לראש המטה הכללי הלמוט פון מולטקה הזקן, אשר החליט לבחור בפון דר גולץ לתפקיד. גולץ עדיין היה חשוד בפרנקופיליה בידי אנשי המטה הכללי, וכן חיפש מקור הכנסה נוסף כדי להחזיק את האחוזות הישנות של משפחתו, אשר היו מרוששות לחלוטין.[1] ב-18 במאי 1883 פרש גולץ מהצבא הגרמני במטרה לנסוע לטורקיה ולהחליט שם האם לקבל את ההצעה. הוא הגיע לטורקיה ב-8 ביוני, וב-25 באוגוסט הוציא וילהלם הראשון, קיסר גרמניה צו מיוחד המתיר לגולץ לשרת בצבא העות'מאני עם אפשרות לחזור לצבא הגרמני אם יבקש זאת עד ה-1 באוקטובר 1885. במקביל הועלה לדרגת אוברסט-לויטננט. בצבא העות'מאני ניתנה לו דרגת גנרל של בריגדה.
גולץ נפגש אמנם עם הסולטאן ועם שר המלחמה עות'מאן נורי פאשה, אולם הגיע בדיוק בתקופה בה היו בתי הספר הצבאיים בתקופת פגרה, כך שלא הייתה לו עבודה רבה, והוא הכין דו"ח מפורט לאלפרד פון ולדרזה על מצבו של הצבא העות'מאני. גולץ התרשם מאוד לרעה, והאשים בכך את שר המלחמה. גולץ טען שעות'מאן שולט בצבא ביד רמה, וכל הסובבים אותו מפחדים מפניו. הסולטאן אינו יוצא משטח ארמונו אלא כדי להשתתף בתפילת יום שישי, ועות'מאן מבצע כראות עיניו, כובל את הצבא בשגרה מיושנת ואוסר על אימוני ירי ותרגילי שדה. קציני המטה העות'מאנים מעבדים תוכניות, אולם רק בתנאי שחברי המשלחת הגרמנית לא יראו אף אחת מהן. אדרבה, גולץ סבר שהמשלחת רק החמירה את המצב כי העניקה לטורקים אמתלה לא לעשות דבר. גולץ סיכם את הדיווח בטענה שכל עוד עות'מאן ממשיך לכהן כשר המלחמה אין דבר שניתן לעשות.[2] כאשר נפתחו מחדש בתי הספר הצבאיים, החל גולץ במלאכתו במרץ רב, אולם בשנת 1884 ביקש לפרוש לאחר שגילה כי סוכן חרש טורקי עוקב אחריו בכל מעשיו ומפיץ האשמות נגדו אצל הסולטאן. לאחר מאבק ארוך ומתיש, נכנע הסולטאן וסילק את המרגל.[3]
גולץ הזדעזע לגלות שבבית הספר הגבוה לפיקוד ומטה נלמדים רק שני מקצועות צבאיים: הנדסת ביצורים והיסטוריה צבאית (בשיטה של דקלום תאריכים בעל פה). גולץ, בהשראת בתי הספר הצבאיים בגרמניה ביטל את המקצועות הלא-צבאיים, והוסיף סדרה של מקצועות צבאיים חדשים: ארגון המטכ"ל, תורת הנשק, גאוגרפיה אסטרטגית, סטטיסטיקה, תולדות אמנות המלחמה, צבאות זרים וארגונם, טקטיקה יזומה ועוד.[4] הוא ייבא ספרים רבים מגרמניה לטורקיה, ועד מהרה למד לדבר בטורקית רהוטה והרצה בעצמו בפני הקצינים הצעירים. הוא עמל להחיות מחדש תרגילים צבאיים ומטווחים, אלא שהסולטאן חשש מפני הצבא, ופירש כל תרגיל צבאי כניסיון להפיכה צבאית. ב-1885 ניתן לו אישור לערוך תמרון צבאי מוגבל, אולם ללא אש חיה.[5] גולץ הורה להפסיק את עונש ההלקאה בבתי הספר הצבאיים, שעד אז ניתן בצורה פוגעת ביותר, ושיפר גם את שירותי הרפואה והרווחה בצבא. עם זאת, הוא לא היה מרוצה כיוון שרבות מעצותיו נדחו על הסף, וסבר שבעת מלחמה בפועל לא יהיה ערך לכל השקעתו. בשנת 1866, כאשר החוזה הראשון של גולץ עם הסולטאן עמד לפוג, הודיע גולץ על כוונתו לפרוש ולחזור אל שורות הצבא הגרמני. הסולטאן נלחץ מאוד, והחל להפעיל מסע שכנועים. הוא החל לגלות כלפיו יחס אישי, ביקש את עצתו בנושאים שונים והעניק לו מתנות רבות. גולץ הציג סדרת דרישות כתנאי להישארותו, אולם הסולטאן דחה את כולן והציע בתמורה להעלותו לדרגת פריק (מקביל לגנרל-לויטננט בצבא הגרמני ולרב-אלוף בצה"ל), ולהעניק לו את תפקיד סגן הרמטכ"ל. מכיוון שידע על מצבו הכלכלי הדחוק, הוא הציע גם משכורת שנתית של 50,000 פרנק. גולץ סירב לכל ההצעות, והחל לחסל את משק ביתו באיסטנבול.
שגריר האימפריה האוסטרו-הונגרית באיסטנבול עקב בצורה פעילה אחר המשא ומתן, ושיגר לממשלתו דו"ח מפורט בו טען שצבא עות'מאני חזק על פי המודל הגרמני, יוכל לימים להועיל לאוסטרו-הונגריה, ולפיכך יש לדאוג שגולץ יישאר בתפקידו. השגריר הגרמני בווינה קיבל בקשה (אשר צורף אליה חלק מהדו"ח) מפרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה להפעיל את השפעת הממשלה בברלין על גולץ.[6] במקביל, הסולטאן גם הוא פנה אל הקיסר וילהלם וביקש ממנו לדבר על לבו של גולץ, תוך שהוא מעלה את כל הקצינים הגרמנים המשרתים בטורקיה לדרגה של פריק. ב-1 ביולי כתב הקיסר לגולץ והורה לו להישאר בטורקיה, אולם גולץ לא הודיע לסולטאן שהוא ממילא נשאר והמשיך לדרוש מהסולטאן לאשר את בקשותיו. ב-22 ביולי נכנע הסולטאן וחתם על צו מיוחד שהתיר לגולץ לעשות כרצונו.[7] במהלך השנים הבאות גולץ שיפר בצורה משמעותית את הצבא העות'מאני, והתקופה בה שהה בו כונתה עידן גולץ. הוא העמיד סדרה של קצינים עות'מאניים אשר ראו בו דמות אב, ועם רבים מהם המשיך לשמור על קשר כל חייו. הוא כתב ספרי לימוד חדשים לצבא העות'מאני, וקיבל את התואר "פאשה".
חזרה לגרמניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1895 פרש מהצבא העות'מאני, ולפני פרישתו הועלה לדרגת מושיר (פילדמרשל). עם שובו לגרמניה הוא הוחזר לצבא הגרמני ומונה למפקד הדיוויזיה ה-5. בשנת 1898 מונה למפקח הכללי של הביצורים, ובשנת 1900 הועלה לדרגת גנרל חיל הרגלים. בשנת 1902 מונה למפקד הקורפוס ה-1, ובשנת 1907 מונה למפקח הארמייה השישית. ב-1908 הועלה לדרגת גנרל-אוברסט, ובשנת 1910 הוביל משלחת צבאית גרמנית לארגנטינה. בגרמניה המשיך בהגותו הצבאית, ופרסם מאמרים על עתיד. גולץ טען שהעולם הוא מקום קטן מדי עבור האימפריה הבריטית והקיסרות הגרמנית, וסבר שהמלחמה הבאה תהיה מלחמה אנגלו-גרמנית על השלטון בעולם. גולץ סבר שהדומיננטיות של אירופה עומדת להסתיים במאה ה-20, והצביע על עלייתן של מעצמות חדשות: ארצות הברית, האימפריה היפנית וסין. הוא שיבח את מהפכת "הטורקים הצעירים" אשר רבים מהקצינים שנטלו בה חלק היו תלמידיו לשעבר. ב-1911 הועלה לדרגת גנרל-פלדמרשל, ופרש מהצבא. הוא הקים ארגון נוער ימני בשם "Jungdeutschlandbund". עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 חזר גולץ לשירות פעיל. הוא מונה למושל הגרמני של בלגיה ונודע ביחסו הקשוח כלפי האוכלוסייה המקומית שהגיע לפעמים לכדי אכזריות חסרת פשרות.
שירות שני בטורקיה והמוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לטענת חלק ממפקדי הצבא הגרמני, גולץ היה מבוגר מדי לתפקיד המושל בבלגיה (בן 72),[8] והועלתה הצעה לשלוח אותו כיועץ לאימפריה העות'מאנית, אשר הצטרפה למלחמה לצד גרמניה. ב-12 בדצמבר 1914 הוא הגיע לאיסטנבול, אולם לא היה חלק מהמשלחת הגרמנית הרשמית בפיקודו של אוטו לימן פון זאנדרס, וקיבל לשכה עצמאית וזכות להשתתף בדיוני המטכ"ל. הוא היה מסוכסך עם זאנדרס, וכן עם שר המלחמה אנוור פאשה, והודה ביומנו שהיווה מעין "גלגל חמישי".[9] בפברואר 1915 מינה אותו הסולטאן מהמט החמישי כיועץ למפקדה הטורקית העליונה, ובאפריל מונה למפקד הארמייה העות'מאנית הראשונה במקומו של זאנדרס אשר הועבר לפקד על הארמייה החמישית. באוקטובר הועבר גולץ לפקד על הארמייה השישית אשר הוצבה במסופוטמיה. אנוור הוסיף להערים בדרכו קשיים וסירב להעמיד סוסים לרשות הארמייה שלו. גולץ כותב על כך בסרקזם ביומנו: "בהיותי בן 72 הבעתי את הנכונות לצאת לדרך ולקבל על עצמי מערכה קשה ביותר - ואז מסרבים לתת לי סוסים להובלת חפצי כאילו יש כאן עסק עם מסע תענוגות פרטי".[10] ב-22 בנובמבר 1915 גולץ פיקד על הארמייה בקרב קטסיפון אשר הסתיים ללא הכרעה. לאחר הקרב נסוגו הכוחות הבריטיים של הדיוויזיה ה-6 "פונה" אל כות, וב-7 בדצמבר הגיעו כוחותיו של גולץ אל העיר בעקבותיהם. במהלך דצמבר ביצע גולץ מספר מתקפות על המגנים, אולם כולן נהדפו. לפיכך החליט גולץ לפתוח במצור על כות. הבריטים עשו שלושה ניסיונות לחלץ את כוחותיהם המכותרים בכות, אולם גולץ הדף את כולם.
בינואר 1916 ביקש גולץ מאנוור לשחרר אותו מתפקידו בשל מצבו הבריאותי, אולם אנוור סרב.[11] גולץ תמך בתחילה בגירושים שבוצעו במסגרת רצח העם הארמני, וסבר שמדובר בכורח צבאי, אולם הפך למתנגד חריף להם כאשר הבין את המשמעות הגדולה יותר של הגירושים. ב-19 באפריל 1916 מת גולץ בבגדאד מטיפוס הבהרות, שבועיים בלבד לפני כניעת הבריטים בכות. בהתאם לבקשתו, הוא נקבר בחצר הקונסוליה הגרמנית באיסטנבול המשקיפה על הבוספורוס.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יהודה ואלך, אנטומיה של סיוע צבאי, ספריית מעריב, 1981.
- Teske, Hermann (1957). Colmar Freiherr von der Goltz: Ein Kämpfer für den militärischen Fortschritt. Berlin: Musterschmidt-Verlag.
- Akmeșe, Handan Nezir, The Birth of Modern Turkey The Ottoman Military and the March to World I, London: I.B Tauris
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קולמר פון דר גולץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
