קרב אל-קורנה (1914)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב אל-קורנה
מפת הקרב בדרום מזרח עיראק
מפת הקרב בדרום מזרח עיראק
מערכה: הזירה המזרח-תיכונית / המערכה במסופוטמיה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
תאריכי הסכסוך 3 בדצמבר 19149 בדצמבר 1914 (7 ימים)
קרב לפני קרב בצרה
קרב אחרי קרב עמארה
מקום אל-קורנה (אנ')
קואורדינטות
31°01′00″N 47°26′00″E / 31.0167°N 47.4333°E / 31.0167; 47.4333 
תוצאה ניצחון בריטי
שינויים בטריטוריות כיבוש אל-קורנה בידי הבריטים
הצדדים הלוחמים

מדינות ההסכמה:
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית

מעצמות המרכז:
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית

מפקדים

הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת צ'ארלס ארווין פריי
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת ג'ון ניקסון

האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית קולונל סובחי ביי
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית לוטננט קולונל סולימאן אסקרי ביי

אבדות

29 חללים, 252 פצועים

150 חללים, 300 פצועים, 1045 שבויים

מפה
מקלענים הודים ובריטים (כנראה מהדיוויזיה השביעית "מירוט") במערכה על מסופוטמיה כשבידיהם המקלעים ויקרס ולואיס

קרב אל-קורנה נערך בדרום מזרח עיראק בין 3 ל-9 בדצמבר 1914 בין הצבא הבריטי לצבא האימפריה העות'מאנית במסגרת המערכה במסופוטמיה במלחמת העולם הראשונה. הקרב הסתיים בניצחון הבריטים לאחר שחצו את נהר החידקל, כיתרו את הכוחות הטורקים שהתבצרו בעיר ושבו את כל חייליו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה שלטו העות'מאנים במסופוטמיה מזה כ-400 שנה. שלטון זה היה רופף והשלטון המרכזי באיסטנבול התבסס על נציגים מקומיים להם הוענקה סמכות בתמורה לשתוף פעולה.

מנגד שלטו הבריטים במתקני הפקה וייצור נפט בפרס דרך חברת הנפט האנגלו-איראנית וראו במפרץ הפרסי גזרה אסטרגית בו יש לשמור את מתקני היצור וקווי ההולכה בכל מחיר.

עם פרוץ המלחמה, בספטמבר 1914, התייצבו הבריטים והטורקים משני עברי המתרס ומשום כך מיהרו הבריטים לשלוח כוחות להגן על מתקני הנפט בנמל הנפט באבאדאן.

על אל-קורנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר אל-קורנה (אנ') נבנתה בנקודת המפגש של הנהרות פרת וחידקל. מיקום זה מגן על העיר מתקיפה מכוון מזרח ומדרום והוא בא לידי ביטוי במהלכי כיבוש העיר.

הכוחות המעורבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר הכח הבריטי התבסס על כח D של חיל המשלוח ההודי (IEFD) בפיקודו של לוטננט גנרל ג'ון ניקסון כשבתור כח החלוץ שימשה הדיוויזיה ה-6 של פונה בפיקודו של לוטננט גנרל ארתור ברט.

לקרב אל-קורנה הקצה הפיקוד הבריטי 2 בטליונים מתוך הדיוויזיה ה-6[1], יחידה מתוך רגימנט "נורפוק" וספינות מלחמה ששייטו בנהר הפרת.

הכוחות העות'מאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכח הטורקי שהגן על עיראק, עד המלחמה, היה הארמייה ה-4 שכללה שני קורפוסים:

  • הקורפוס ה-12 שכלל את דיוויזיות ה-35 וה-36 ונפרס באזור מוסול.
  • הקורפוס ה-13 שכלל את דיוויזיות ה-37 וה-38 שנפרס באזור בגדד.

עם פרוץ המלחמה נשלח הקורפוס ה-12 למערכה בארץ ישראל והדיוויזיה ה-37 של הקורפוס ה-13 נשלחה למערכה בקווקז כך שהכח היחיד שנשאר להגן על עיראק הייתה הדיוויזיה ה-38 בפיקודו של לוטננט קולונל סולימאן אסקרי ביי[2].

מהלכים מקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרבות בזירה זו החלו ב-6 בנובמבר 1914 כשהכוחות הבריטים הפגיזו את העיר פאו, שבשפך נהר פרת והנחיתו שם את כוחות הדיוויזיה ה-6. התנגדות חלשה של כ-350 חיילים טורקים איפשרה לבריטים להתקדם לאורך הנהר אל פנים הארץ ולכבוש, בעקבות קרב בצרה, את העיר עד 21 בנובמבר. עם סיום כיבוש בצרה נסוגו הכוחות הטורקיים במעלה הפרת כשהכוחות הבריטים נעים בעקבותיהם לכוון אל-קורנה, צפונית מערבית לבצרה.

במקביל למאמץ העיקרי הבריטי לאורך נהר הפרת תקפו כוחות כוויתים, שהיו בני ברית של הבריטים, מוצבים טורקים לאורך הגבול בין כווית ועיראק דבר שהביא לריתוק כוחות טורקים בגזרה זו.

מהלך הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות 3 בדצמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב אל-קורנה החל ב-3 בדצמבר כשספינות המלחמה הבריטיות הפגיזו את המוצבים הטורקיים וריתקו את הכוחות בטורקים לעמדותיהם. במקביל התקדם הכח הרגלי צפונה במטרה לחצות את נהר הפרת ולתקוף את אל קורנה אולם חציית הנהר נכשלה והכוחות נסוגו.

קרבות 6 בדצמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כישלון הקרב ב-3 בדצמבר תוגברו הכוחות הבריטים על ידי שאר היחידות של רגימנט "נורפוק" וכן סוללת תותחי הרים. הקרב חודש ב-6 בדצמבר לפי המתווה המקורי ובתחילתו המשיכו הכוחות לצלוח את הפרת. ב-8 בדצמבר נשלחו חלק מהכוחות יותר צפונה שם איתרו נקודת צליחה על הר החידקל. פעולה זו הביאה את הבריטים לעורפם של הטורקים ולניתוק דרך נסיגתם. לאור חוסר התוחלת בהמשך ההגנה על העיר נכנעו הטורקים לבריטים ב-9 בדצמבר.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הצד הבריטי: 29 חללים, 252 פצועים.
  • הצד הטורקי: 150 חללים, 300 פצועים, 1045 שבויים. בין השבויים היו גם מפקדי חיל המצב הטורקים ובראשם קולונל סובחי ביי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Barker, A. J. (1967). The Bastard War: The Mesopotamian Campaign of 1914–1918. New York: Dial Press. OCLC 2118235.
  • Moberly, Frederick (2011). The Campaign in Mesopotamia 1914–1918: History of the Great War Based on Official Documents. Vol. 1. Uckfield (East Sussex (Grande-Bretagne)): The Naval & Military Press. ISBN 9781845749422.
  • Townshend, Charles (2011). Desert Hell: The British Invasion of Mesopotamia. Cambridge, Massachusetts: Belknap Press of Harvard University Press. ISBN 9780674059993.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ היו אלו רובאי "וולסלי" ה-104 והרגלים הקלים של "מהארטה" ה-110
  2. ^ צמצום כוחות הצבא הטורקי במסופוטמיה נבע מהחשיבות הנמוכה שייחס הפיקוד הטורקי לאזור זה