לדלג לתוכן

הבום הלטינו-אמריקאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המונח הבּוּם הלטינו-אמריקאי (בספרדית: Boom Latinoamericano) מתאר תנועה ספרותית שנוצרה במרכז ובדרום אמריקה בשנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20, ושהגדירה את יצירותיהם יוצאות הדופן של סופרים לטינו-אמריקאים צעירים יחסית.[1][2] נהוג לכלול ב"בום" את הסופרים חוליו קורטאסר מארגנטינה,[3] קרלוס פואנטס ממקסיקו, מריו ורגס יוסה מפרו וגבריאל גארסיה מארקס מקולומביה.[2] תחת השפעת המודרניזם האירופי והצפון אמריקאי, אך גם בעקבות תנועת הוונגוארדיה (vanguardia) הלטינו-אמריקאית(אנ'), קראו סופרים אלו תיגר על המוסכמות הממוסדות של הספרות במרכז ודרום אמריקה. יצירותיהם נחשבו אז ניסיוניות, ובשל האקלים הפוליטי של אמריקה הלטינית בשנות השישים, היו גם פוליטיות מאוד. סופרים אלה מייצגים מבחינה מסחרית את ה"בום" עצמו, אך סופרים שקדמו להם, כגון חורחה לואיס בורחס, חואן קרלוס אונטי, רוברטו ארלט וחואן רולפו, כבר החלו בכתיבה ספרותית חדשה במחצית הראשונה של המאה ה-20. הכינוי "ספרות הבום" הורחב לאחר מכן לכל סופר לטינו-אמריקני איכותי בשנות השישים והשבעים, לאחר שהשפעתם של ארבעת הסופרים המרכזיים הגבירה את העניין בספרות הלטינו־אמריקאית ברחבי העולם.

המבקר ג'רלד מרטין כתב: "זו לא הגזמה לקבוע, שאם יבשת דרום אמריקה הייתה ידועה בשני דברים עיקריים בשנות השישים, אלה היו בראש ובראשונה המהפכה הקובנית (אם כי קובה אינה בדרום אמריקה) והשפעתה הן על אמריקה הלטינית והן על העולם השלישי באופן כללי, ושנית, ה'בום' בסיפורת הלטינו-אמריקאית, שעלייתה ונפילתה השתלבה עם עלייתן ונפילתן של התפיסות הליברליות של קובה בין 1959 ל-1971."[4]

ההצלחה הפתאומית של חברי ה"בום" נבעה בחלקה הגדול מהעובדה שיצירותיהם היו בין הרומנים הלטינו-אמריקאים הראשונים שיצאו לאור באירופה, על ידי הוצאות ספרים כמו סייס ברל (אנ') האוונגרדית מברצלונה.[5] ואכן, פרדריק מ' נון כותב כי "סופרים לטינו-אמריקאים הפכו מפורסמים בעולם הן בזכות כתיבתם והסינגור הפוליטי והחברתי שהם הובילו, והן מכיוון שלרבים מהם היה את המזל להגיע לשווקים ולקהלים שמעבר לאמריקה הלטינית באמצעות תרגום, נסיעות - ולעיתים גם בשל הגליה."[6]

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השישים והשבעים היו עשורים של סערה פוליטית בכל אמריקה הלטינית, עם אקלים פוליטי ודיפלומטי שהושפע מאוד מהדינמיקה של המלחמה הקרה. אקלים זה היה הרקע ליצירתם של סופרי ה"בום" הלטינו-אמריקאי, והגדיר את ההקשר שבו החלו רעיונותיהם הרדיקליים להתפתח. ניתן לראות במהפכה הקובנית בשנת 1959, והניסיון האמריקני שלאחר מכן לסכל אותה דרך הפלישה למפרץ החזירים, כתחילתה של תקופה זו.[7] פגיעותה של קובה הובילה אותה להידוק הקשרים עם ברית המועצות, שהביא כתוצאה מכך למשבר הטילים בקובה בשנת 1962, כאשר ארצות הברית וברית המועצות התקרבו בצורה מסוכנת למלחמה גרעינית.[8] כמו כן, לאורך שנות השישים והשבעים שלטו משטרים סמכותנים צבאיים בארגנטינה, ברזיל, צ'ילה, פרגוואי, פרו ורבים נוספים. לדוגמה, ב-11 בספטמבר 1973, נשיא צ'ילה, סלבדור איינדה, שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הודח והוחלף על ידי הגנרל הרודן אוגוסטו פינושה, אשר המשיך לשלוט במדינה עד לסוף שנת 1980.[9] צ'ילה בחסות פינושה הפכה "ידועה לשמצה בעבירות של [...] זכויות אדם וטכניקות עינויים",[8] ובארגנטינה הביאו שנות השבעים את המלחמה המלוכלכת, הידועה לשמצה בשל הפרת זכויות האדם והיעלמותם של אזרחים ארגנטינאים.[10] רבות מממשלות אלה (שנתמכו על ידי ארצות הברית) שיתפו פעולה זו עם זו בפעילות עינויים או חיסול מתנגדים פוליטיים ו"הסדרת הטיפול בגופותיהם" כמו ב"מבצע קונדור".[11]

בתקופה שבין 1950 ל-1975 חלו שינויים משמעותיים בדרך שבה טופלו ההיסטוריה והספרות מבחינת פרשנות וכתיבה.[12] זה גם הביא לשינוי בתפיסה העצמית של סופרים לטינו-אמריקאים. התפתחות הערים, התחזקות המעמד הבינוני, המהפכה הקובנית, הברית לקידום כלכלי (Alliance for Progress) בין ארצות הברית ואמריקה הלטינית, פרי יוזמתו של הנשיא ג'ון קנדי, התחזקות התקשורת בין מדינות אמריקה הלטינית עצמן, העלייה בחשיבותה של תקשורת ההמונים, ותשומת הלב הרבה יותר שהופנתה כלפי אמריקה הלטינית הן מצד ארצות הברית והן מצד אירופה, תרמו כולם לשינוי זה.[13] האירועים הפוליטיים החשובים ביותר של התקופה היו המהפכה הקובנית בשנת 1959 וההפיכה בצ'ילה בשנת 1973. נפילתו של חואן דומינגו פרון בארגנטינה, מאבקה האלים והממושך של הגרילה העירונית, שדוכאה באכזריות בארגנטינה ובאורוגוואי, והאלימות הבלתי פוסקת בקולומביה, השפיעו גם על הסופרים, שכן הם סיפקו הסברים או עדויות, והעניקו רקע מטריד ליצירתם.

תשומת הלב הגוברת שהוענקה לסופרים לטינו-אמריקאים, והצלחתם הבינלאומית בשנות השישים בתופעה שנקראה כאמור ה"בום", השפיעה על כל הכותבים והקוראים באותה תקופה. מה שקירב בעיקר בין סופרים ומיקד את תשומת לב העולם לאמריקה ההיספנית היה ניצחון המהפכה הקובנית בשנת 1959, שהבטיח עידן חדש. תקופת האופוריה יכולה הייתה להסתיים בכך, אלא שבשנת 1971 הממשלה הקובנית הקשיחה את עמדותיה והמשורר הברטו פאדילה אולץ להתנער במסמך פומבי ממה שהמפלגה השלטת גרסה כהשקפותיו הדקדנטיות והמושחתות. הזעם על המקרה של פאדילה הביא לסיומה את הזיקה בין אינטלקטואלים לטינו-אמריקאים לבין מיתוס ההשראה הקובני.[14] יש הרואים באירוע פאדילה את נקודת תחילת הסוף של עידן ה"בום".[15] עם זאת, במובן משמעותי, ה"בום" לא הסתיים; הסופרים הקשורים לבום המשיכו לפרסם ספרים שקראו קהלים גדולים בהרבה מאלו מהם נהנו מהסופרים הלטינו-אמריקנים לפני ה"בום". ספריהם של ארבעת סופרי ה"בום" המרכזיים הופצו ותורגמו לשפות אירופיות ואסייתיות רבות, במידה רבה בהרבה מאלו של סופרים חשובים של טרום-ה"בום", כמו חוסה מריה ארגואדאס, אדוארדו מאלאה או מנואל רוחאס.

השפעות ספרותיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליית הספרות הלטינו-אמריקאית החלה עם כתביהם של חוסה מארטי, רובן דריו וחוסה אסונסיון סילבה, שיצאו מהקאנון הספרותי האירופי. סופרים מודרניסטים אירופים כמו ג'יימס ג'ויס השפיעו גם הם על סופרי ה"בום", כמו גם הכותבים הלטינו אמריקנים של תנועת הוונגוארדיה (vanguardia).[16] חוקרת הספרות והתרבות הלטינית אליזבת קונרוד מרטינז טוענת כי סופרי הוונגוארדיה היו "מבשריהם האמיתיים" של הבום, וכתבו רומנים חדשניים ומאתגרים לפני שבורחס ואחרים נחשבו להשראות העיקריות של סופרי אמריקה הלטינית של אמצע המאה העשרים.[16]

בשנת 1950, סופרים לטינו-אמריקאים נחשבו לשוליים בנוף הספרותי, בעוד פריז וניו יורק ייצגו את מרכז העולם הספרותי, אך בשנת 1975 הם כבר נחשבו לדמויות מרכזיות. מעבר להיותו תופעה של הוצאה לאור, ה"בום" הציג לספרות העולמית מאפיינים אסתטיים וסגנוניים חדשים. באופן כללי, בתחילת התקופה שרר ריאליזם ברומנים בעלי גוון של פסימיזם אקזיסטנציאליסטי, עם דמויות עגולות שמקוננות על גורלן וקו עלילתי ישר. בשנות השישים, המשלב הלשוני נעשה נמוך יותר ופנה אל הפופ, לסוג של שפת רחוב, הדמויות הפכו מורכבות הרבה יותר והכרונולוגיה הפכה להיות מסובכת, מה שאילץ את הקוראים להיות "משתתפים פעילים" בפענוח הטקסט. בשלהי התקופה הפכה ההרפתקה הפוליטית להיות מרירה יותר, בעוד שהתחכום הלשוני הגיע לשיא חדש. הסופרים פנו להרהר על כתיבתם שלהם, סיפורת על סיפורת או מטא-סיפורת, ואילו דמויות וקווי מתאר סיפוריים גילו את הכוח ההרסני של החברה הפוסטמודרניסטית, שבה הכל זמין ובאותה מידה גם חסר חשיבות.[12]

עם הצלחתו של הבום, יצירתם של דור הסופרים הקודם זכתה לקבל גישה לציבור חדש ונרחב. מבשריו אלה כוללים את חורחה לואיס בורחס, מיגל אנחל אסטוריאס, ארטורו אוסלר פייטרי ואלחו קרפנטייה, חואן קרלוס אונטי וחואן רולפו.[17]

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שרוב המבקרים מסכימים שהבום התחיל בשנות ה-60, יש חילוקי דעות לגבי איזו יצירה צריכה להיחשב לרומן החניכה הראשון של עידן זה. יש הרואים בחוליו קורטאסר עם ספרו קלאס (Rayuela) מ-1963 את הראשון, בעוד שאחרים מעדיפים את מריו ורגס יוסה וספרו העיר והכלבים (La Ciudad Perros y los perros) שזכה בפרס Biblioteca Breve ב-1962.[18] הסופר והמשורר הצ'ילני פרננדו אלגריה מחשיב את בנו של גבר (Hijo de hombre (אנ')) של הסופר הפרואני אוגוסטו רואה באסטוס כרומן החניכה של ה"בום", אף על פי שכפי שמציין שו, הוא פורסם בשנת 1959. עם זאת, אפשר אפילו לחזור לרומן של מיגל אנגל אסטוריאס משנת 1949, גברים של תירס, ולראות בו את הרומן הראשון של התנועה.[19]

לפי סברה אחרת, של חוקר הספרות ההשוואתית רנדולף ד' פופ: "סיפור הבום יכול היה להתחיל באופן כרונולוגי עם כבוד הנשיא של מיגל אנחל אסטוריאס (פורסם בשנת 1946, אך כתיבתו החלה בשנת 1922). נקודות מוצא אחרות יכולות להיות ארנסטו סאבטו וספרו המנהרה (1948), או הבור, ספרו של חואן קרלוס אונטי (1939), או אפילו תנועת הוונגוארדיה של 1920. עם זאת, כותבי ה"בום" הכריזו על עצמם כעל דור ספרותי "יתום", ללא השפעת הורים לטינו-אמריקאים, מודל מקומי שנלכד בין הערצתם לפרוסט, ג'ויס, מאן, סארטר וסופרים אירופאים אחרים, לבין חובם הגדול לחדשנות הסגנונית של תנועת הוונגוארדיה[20] והצורך שלהם להשמיע קול ספרדי אמריקאי, על אף שהם דחו מעליהם סופרים לטינו-אמריקנים מוערכים ביותר, ילידים ומקומיים."[14] ז'אן פרנקו כתב כי ה"בום" מסמן "סירוב להזדהות עם הנרטיבים הכפריים או האנכרוניסטיים כמו הנובלה דה לה טיירה, שסימלה את הסיפורת המסורתית הישנה."[21]

סימני היכר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומני ה"בום" הם למעשה רומנים מודרניסטיים. הם מתייחסים לזמן באופן לא ליניארי, משתמשים לעיתים קרובות ביותר מנקודת מבט או קול סיפורי אחד ומכילים מספר רב של ניאולוגיזם (מטבעות לשון חדשות או משמעויות חדשות למילה או לצירופים שלה), ואפילו גסויות ושפה נמוכה. כפי שכתב פופ בהתייחסו לסגנון ה"בום": "הוא הסתמך על סופרפוזיציה קוביסטית של נקודות מבט שונות, הטיל ספק בזמן ובהתקדמות הליניארית שלו, והיה מורכב מבחינה טכנית. מבחינה לשונית עשה שימוש סגנון זה בשפה מקומית ללא התנצלות."[12] מאפיינים בולטים אחרים של ה"בום" עוסקים ב"סביבה כפרית ועירונית", בינלאומיות, ושמים דגש הן על ההיסטורי והן על הפוליטי, כמו גם ב"חקירת זהויות אזוריות לאומיות; מודעות לסוגיות כלכליות ואידאולוגיות של חצי הכדור הדרומי ושל העולם הרחב בכללותו; פולמוסנות ודיוק."[22] ספרות ה"בום" מפרקת את המחסומים בין הדמיוני לגשמי, והופכת את התערובת הזו למציאות חדשה. מבין כותבי הבום, גבריאל גרסיה מארקס קשור באופן הדוק ביותר לשימוש בריאליזם מאגי (קסום), ולזכותו נזקפת הבאתו "לאופנה" לאחר פרסום מאה שנים של בדידות בשנת 1967.[23]

ריאליזם מאגי (קסום)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו תום הספרות כותב החוקר ברט לוינסון כי ריאליזם קסום הוא "מצב אסתטי מרכזי בסיפורת העת האחרונה של אמריקה הלטינית... מתממש כאשר ההיסטוריה של אמריקה הלטינית חושפת את עצמה ככזו שאינה מסוגלת להסביר את מקורה, חוסר יכולת אשר באופן מסורתי... מייצג דרישה למיתוס: מיתוסים כאמצעי להסביר את ההתחלות שנמלטות מההקשר ההסטורי."[24] כתביהם של סופרי הכרוניקה של הודו, לעומת זאת, תיארו את "העולם החדש" האקזוטי והדיווחים שלהם על כיבוש אדמות חדשות ומשונות התקבלו כהיסטוריה.[23] הסיפורים הפנטסטיים של ה"בום" סייעו לעיתים קרובות לחולל אסתטיקה חדשה, שהפכה לריאליזם קסום. על פי האסתטיקה הזו, דברים לא מציאותיים מטופלים כמציאותיים ושגרתיים, ודברים יומיומיים ושגרתיים מטופלים כאילו היו בלתי מציאותיים. עלילות, אף על פי שלעיתים קרובות הן מבוססות על חוויות אמיתיות, משלבות אלמנטים מוזרים, פנטסטיים ואגדיים, עמים מיתיים, מיקומים ספקולטיבים ודמויות, שאף על פי שהן סבירות ומתקבלות על הדעת, יכולות להיות גם לא מציאותיות, והשילוב בין האמיתי, הדמיוני, והלא קיים נעשים בצורה שקשה להפריד ביניהם."[12]

סיפורת היסטורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיסוק בהיסטוריה הוא מאפיין נוסף של סיפורת תקופת ה"בום".[25] המפתח לכך הוא הרומן הדיקטטורי, סוגה לטינו-אמריקאית שבה הוצגו דמויות ואירועים היסטוריים באופן שלא ניתן היה לפקפק בקשרים בינם לבין אירועים עכשוויים באמריקה הלטינית. דוגמה לכך היא ספרו של רואה באסטוס אני, העליון, המתאר את הדיקטטורה הפרגוואיית מהמאה ה-19 של חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה, אך פורסם בתקופת משטרו של אלפרדו סטרסנר. נון כותב כי "סופרי ה'בום' עצמם גילו אחיזה מתוחכמת ביכולתה של הסוגה שלהם לתאר היסטוריה מקבילה ואלטרנטיבית, והם השתתפו באופן פעיל בעימותים התרבותיים והפוליטיים של האזור, שהטילו ספק בעצם המשמעות והערך של ההיסטוריה."[22]

סופרים מרכזיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית הנכללים בתנועת ה"בום" הייתה לוויכוח נרחב ומעולם לא הוכרעה. לעומת זאת, כמה סופרים השפיעו על התנועה באופן שאיננו ניתן לערעור. אף ששמותיהם של סופרים רבים אחרים עשויים להתווסף לרשימה, קרוב לוודאי שלא יושמטו אלו הבאים:

חוליו קורטאסר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Head shot of a dark haired man in a suit and tie with a cigarette in his mouth. He is looking at the camera quizzically.
חוליו קורטאסר

חוליו קורטאסר נולד בבלגיה בשנת 1914 להורים ארגנטינאים. הוא התגורר עימם בשווייץ עד שעבר לבואנוס איירס בגיל ארבע.[26] בדומה לסופרי "בום" אחרים, קורטאסר היה ביקורתי מאוד כלפי השלטונות במדינתו: התנגדותו הציבורית לחואן פרון גרמה לו לעזוב את תפקידו כפרופסור באוניברסיטת מנדוסה ובסופו של דבר הובילה אותו לגלות.[27] הוא עבר לפריז, שם בילה את מרבית חייו המקצועיים, ובשנת 1981 הפך לאזרח צרפתי.[28] כמו גרסיה מארקס, גם קורטאסר תמך בפומבי בממשלתו של פידל קסטרו, כמו גם בנשיא השמאל הצ'יליאני סלבדור איינדה ובתנועות שמאל אחרות, כמו החזית הסנדיניסטוית בניקרגואה. עם זאת, בסיפוריו הראשונים, גורמים פוליטיים היו לרוב מושתקים או נעדרים עד לפרסום הרומן הפוליטי המפורש שלו ספרו של מנואל בשנת 1973.

קורטאסר הושפע מבורחס, כמו גם מאדגר אלן פו.[29] הוא היה אולי היוצר הנסיוני הקיצוני ביותר מבין כל כותבי ה"בום". היצירה החשובה ביותר שלו, וזו שהביאה אותו לזכות בהכרה בינלאומית, היא הרומן האקספרימנטי קלאס (1963).[3][28] הספר מורכב מ-155 פרקים, הניתנים לקריאה בסדר משתנה לפי נטיית הקורא או לפי "טבלת ההתמצאות" שהוסיף המחבר בתחילת הספר.

עבודותיו האחרות כוללות את אוספי הסיפור הקצר חיות טרף (1951), סוף המשחק (1956) נשק סודי (1959), אותה האש לכל (1966). הוא כתב גם רומנים כמו Los premios (1960) ו - La vuelta al día en 80 mundos (1967), ואת Historias de cronopios y de famas (1962).

קורטאסר מת בפריז ב-12 בפברואר 1984 מלוקמיה, או מסיבוכים של מחלת האיידס, שבה נדבק לאחר שקיבל עירוי דם נגוע.[30]

קרלוס פואנטס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרלוס פואנטס

קרלוס פואנטס נולד ב-11 בנובמבר 1928 והחל לפרסם ספרים בשנות החמישים.[31] הוא היה בנו של דיפלומט מקסיקני, ובמהלך ילדותו התגורר בערים בואנוס איירס, קיטו, מונטווידאו וריו דה ז'ניירו וכן בוושינגטון הבירה.[32] התנסויותיו באפליה אנטי מקסיקנית בארצות הברית הובילו אותו לבחון מקרוב את התרבות המקסיקנית.[33] הרומן שלו מותו של ארטמיו קרוס (1962) (La muerte de Artemio Cruz בספרדית), המשתמש בתפיסות חדשניות מנקודת המבט הסיפורית, מתאר את חייו של מהפכן מקסיקני לשעבר על ערש דווי. יצירות חשובות נוספות שלו כוללות את היכן שהאוויר צלול (1959), אאורה (1962), טרה נוסטרה (1975), ונובלת הפוסט-בום הגרינגו הזקן (1985).

פואנטס כתב לא רק כמה מהרומנים החשובים ביותר של התקופה, אלא גם היה מבקר ופובליציסט של אמריקה הלטינית. בשנת 1955 ייסדו פואנטס ועמנואל קרבאלו את כתב העת המקסיקני לספרות Revista Mexicana de Literatura שהציג בפני הלטינו- אמריקאים את יצירותיהם של המודרניסטים האירופאים ואת רעיונותיהם של ז'אן-פול סארטר ואלברט קאמי.[34] בשנת 1969 הוא פרסם את היצירה הביקורתית החשובה - "הרומן ההיספנו אמריקאי החדש" La nueva novela hispanoamericana. פואנטס היה פרופסור לספרות לטינו-אמריקאית באוניברסיטאות קולומביה (1978) ובהרווארד (1987)[23] ובשנים האחרונות לחייו היה קשור לאוניברסיטת בראון. הוא אמר פעם כי "מה שמכונה 'בום', במציאות הוא תוצאה של ארבע מאות שנים, שבאופן מילולי, הגיעו לרגע של דחיפות שבה הסיפורת הפכה לדרך ללמוד שיעורים מהעבר."[35] פואנטס מת ב־15 במאי 2012.

גבריאל גרסיה מרקס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Grey haired man with a moustache and glasses stands while autographing books.
גבריאל גרסיה מרקס

גבריאל גרסיה מרקס החל את דרכו כעיתונאי וכתב סיפורים קצרים שזכו לשבחים רבים; כתביו המוקדמים ביותר היו סיפורים קצרים שהופיעו בעיתון "אל אספקטדור" בבוגוטה בשנות הארבעים.[36]

גרסיה מרקס ידוע בעיקר בזכות רומנים כמו מאה שנים של בדידות (1967), סתיו של פטריאך (1975), אין לקולונל מי שיכתוב אליו (1962) ויצירות "פוסט-בום" כמו אהבה בימי כולרה (1985). הוא זכה לביקורת משבחת רבה ולהצלחה מסחרית, בעיקר מאחר שהציג בפני עולם הספרות את מה שכונה ריאליזם מאגי (קסום). הוא עשה ניסויים בגישות מסורתיות פחות או יותר להצגת המציאות, כך ש"הדברים המפחידים ביותר, הכי לא שגרתיים, מסופרים בדלות הבעה".[37] דוגמה שצוטטה לעיתים קרובות היא העלייה הפיזית והרוחנית לגן עדן של אחת הדמויות בזמן שהיא תולה את הכביסה לייבוש במאה שנים של בדידות. גרסיה מארקס נחשב כיום לאחד הסופרים המשמעותיים ביותר של המאה העשרים, כפי שמעידה זכייתו בפרס נובל לספרות משנת 1982. גרסיה מרקס מת ב־17 באפריל 2014.[2]

מריו ורגס יוסה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Greying man deep in concentration.
מריו ורגס יוסה

מריו ורגס יוסה היה סופר פרואני, מחזאי, עיתונאי ומבקר ספרות ומבקר פוליטי.[38] הוא למד באוניברסיטת סן מרקוס בלימה, ולאחר מכן השלים דוקטורט בספרות לטינו-אמריקאית בספרד.[39] למעשה, התזה שלו עסקה בגבריאל גרסיה מארקס.[40] הוא זכה לתהילה עם הרומן שלו "העיר והכלבים" (1963), כתב אישום מחריד של אכזריות ושחיתות באקדמיה צבאית פרואנית (ובמשתמע, בחברה הפרואנית).

ורגס יוסה כתב גם את הבית הירוק (1966), את הרומן האפי שיחה בקתדרלה (1969), קפטן פנטוחה והשירות המיוחד (1973), ורומנים "פוסט-בום" כמו דודה ג'וליה והכתבן (1977). ב-1990 התמודד על נשיאות פרו מול אלברטו פוג'ימורי, אך הפסיד.[41] לאחר שהתגורר יותר משלושים שנה באירופה, ואף קיבל אזרחות ספרדית, חזר לחיות בלימה. האקדמיה השוודית העניקה לו את פרס נובל לספרות לשנת 2010. ורגס יוסה מת בלימה ב-13 באפריל 2025.

דמויות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופרים אחרים נוספים שויכו אף הם ל"בום". חואן רולפו, מחברם של שני ספרים, שרק אחד מהם היה רומן, היה "המאסטר" שהוכר בדיעבד כמי שאיזן בין רגישות חברתית, שפה ניסיונית וסגנון ייחודי. אוגוסטו רואה באסטוס מפרגוואי כתב את בנו של הגבר Hijo de hombre שנחשב על ידי אחדים לרומן הראשון של ה"בום". ספרו הניסיוני מאוד אני, העליון הושווה ליוליסס של ג'יימס ג'ויס, והוא נחשב ל"אחת היצירות המוערכות בהיסטוריית הסיפורת עבור כל מי שאי פעם יגיע לדרום אמריקה."[42] מנואל פואיג הארגנטינאי הוא דמות מרכזית, יחד עם ורגס יוסה, בעולם ההוצאה לאור Seix-Barral. הסופר הקובני חוסה לסמה לימה, אף שאינו ידוע כל כך בעולם ההוצאה לאור בשפה האנגלית, יכול להיחשב גם כדמות מרכזית על בסיס הרומן שלו, פרדיסו (1966). חוסה דונוסו - סופר צ'יליאני בתקופת ה"בום" וגם בפוסט-בום, בספרו, היסטוריה אישית של הבום "Historia Personal del Boom", מזכיר גם סופרים אחרים הקשורים לתנועה, כמו ז'ורז' אמאדו הברזילאי (אף על פי שהחל לכתוב רומנים כבר בשנות השלושים), סלבדור גרמנדיה ואדריאנו גונזאלס לאון מוונצואלה, גאסטון סוארז ומרסלו קירוגה סנטה קרוז מבוליביה ודויד ויניאס מארגנטינה, בין רבים אחרים.[17]

הוצאה לאור של סופרי הבום הלטינו אמריקאים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההוצאה לאור מילאה תפקיד מכריע בחשיפתה של ספרות ה"בום". בתי הוצאה לאור גדולים שהוקמו בהוואנה, מקסיקו סיטי, בואנוס איירס, מונטווידאו, אסונסיון וסנטיאגו היו אחראים לפרסום מרבית רומני ה"בום", וערים אלו הפכו למרכזים חזקים של חדשנות תרבותית.[43]

בתקופה זו הוצאו לאור רומנים רבים של תקופת ה"בום" בברצלונה, מהלך המשקף את העניין החדש של ההוצאות הספרדיות בשוק הספרדי-אמריקאי. עם זאת, כפי שמציין אלחנדרו הררו-אולאייזולה, ההכנסות מהוצאת רומנים אלה לאור העניקו דחיפה לכלכלה הספרדית, אף על פי שהן היו כפופות לצנזורה של פרנקו.[5] כמה מהרומנים שפורסמו על ידי ההוצאה לאור Seix Barral כוללים את העיר והכלבים של מריו ורגס יוסה (1963) ואת קפטן פנטוחה והשירות המיוחד (1973) ונבגד על ידי ריטה הייוורת' של מנואל פואיג (1971).[44] דמות מכריעה בקידום הספרות הלטינו-אמריקאית בספרד ובמקומות אחרים הייתה "סוכנת העל" כרמן בלסלס, שורגס יוסה כינה "האמא הגדולה של הרומן הלטינו אמריקאי".[44]

ביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת נפוצה שנמתחה על ספרות ה"בום" הייתה שהיא ניסיונית מדי ובעלת "נטייה לאליטיזם".[45] במחקרו על התקופה שלאחר ה"בום" כתב דונלד ל' שו שמריו בנדטי היה ביקורתי מאוד כלפי סופרי הבום כמו גרסיה מארקס, ולדעתו ה"בום" "מייצג מעמד מיוחס שהייתה לו גישה לתרבות אוניברסלית ובכך לא ייצגו לחלוטין אנשים ממוצעים באמריקה הלטינית."[45] במאמרו על התנתקותו של דונוסו מהבום, פיליפ סוונסון מנסח ביקורת נוספת על "הרומן החדש" (כלומר רומן הבום): "אף על פי שזו הייתה למעשה תגובה נגד מה שנדמה כעובש בריאליזם הקונבנציונלי, רבים מהניסויים והחידושים הפורמליים של הסיפורת המודרנית הפכו בעצמם לתכונות סטנדרטיות של הכתיבה המודרנית, והובילו לצורה אחרת של מסורתיות שבה קבוצה אחת של סטריאוטיפים הוחלפה באחרת."[46] לעיתים קרובות נמתחת ביקורת על הדגש הגברי של סיפורת ה"בום", הן בעובדה שכל נציגי התנועה היו גברים והן בשל הטיפול בדמויות נשיות ברומנים עצמם. הדגש של ספרות הבום על ההיסטוריה והפנטסטיה היה גם הוא נושא לביקורת, שכן נטען כי הוא מרוחק מדי מהמצבים הפוליטיים הלטינו-אמריקאים שהוא מבקר.[45][47]

השפעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבום הייתה השפעה מיידית, שכן הוא שינה את אופן ההתייחסות לתרבות אמריקה הלטינית ברחבי העולם. ההצלחה המסחרית של סופרי ה"בום" השפיעה על העלאתם כמעט למעמד של כוכבי רוק באמריקה הלטינית.[48] התרגום מילא תפקיד מרכזי בהצלחתם של סופרי הבום, מכיוון שהוא איפשר להם להגיע לקהלים גדולים בהרבה. מחברים אלה המשיכו לייצר רבי מכר במשך ארבעה עשורים.[49] בנוסף, ה"בום" פתח את הדלת לסופרים לטינו אמריקאים חדשים מבחינת הסצנה הבינלאומית. עדות להשפעתו הגלובלית של ה"בום" היא העובדה ש"סופרים בינלאומיים מתעוררים" מתבוננים על פואנטס, גרסיה מרקס או ורגס יוסה כמנטורים שלהם.

אחרי הבום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות השמונים נהוג לדבר על סופרי פוסט-בום, שרובם נולדו בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה העשרים, כגון הסופר הצ'יליאני רוברטו בולניו, שכתב בספרדית בעידן שלאחר הבום, והשפיע בצורה נרחבת ביותר על ספרות העולם.[50] קשה למקם את ה"פוסט-בום" בבירור מכיוון שרבים מכותביו היו פעילים לפני סוף הבום. אכן, אפשר לומר כי כמה סופרים, כגון חוסה דונוסו, שייכים לשתי התנועות. הרומן שלו ציפור הלילה המתועבת (El obsceno pájaro de la noche, 1970) נחשב, כפי שמציין פיליפ סוונסון, ל"אחת מהקלאסיקות של הבום."[51] עבודתו המאוחרת, עם זאת, משתלבת בנוחות יותר ב"פוסט-בום".[46] מנואל פואיג וסוורו סרדוי נחשבים לסופרים שיצירותיהם מגלמות את המעבר מה"בום" ל"פוסט-בום".[19] אי הנחת בסיווג זה מונצחת על ידי העובדה כי סופרי ה"בום" הגדולים (גרסיה מרקס, ורגס יוסה ופואנטס) המשיכו לכתוב הרבה לאחר סיום ה"בום". ה"פוסט-בום" נבדל מהבום במובנים שונים, ובמיוחד בנוכחותן של סופרות כמו איזבל איינדה, לואיסה ולנזואלה, ג'יאנינה ברשי, כריסטינה פרי רוסי ואלנה פוניאטובסקה.[45] בעוד ולנזואלה ופוניאטובסקה היו שתיהן סופרות פעילות במהלך, ובמקרה של פוניאטובסקה עוד לפני תקופת ה"בום",[52] איינדה נחשבת "תוצר של הבום".[53] שו מזהה גם את אנטוניו סקארמטה, רוזאריו פרה וגוסטבו סאינז כסופרי "פוסט-בום".[45] סופרי ה"פוסט-בום" מאתגרים את התפיסה האליטיסטית של ה"בום" על ידי שימוש בסגנון פשוט וקריא יותר שחוזר לריאליזם.[45]

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Aguilar, Mario I. (2004), "Charles Horman versus Henry Kissinger: US Intervention in 1970s Chile and the Case for Prosecutions", in Jones, Adam (ed.), Genocide, War Crimes and the West: History and Complicity, London: Zed Books, pp. 186–200, ISBN 978-1-84277-191-4.
  • Coonrod Martinez, Elizabeth (2001), Before the Boom: Latin American Revolutionary Novels of the 1920s, New York: University Press of America, ISBN 978-0-7618-1948-6.
  • Donoso, José (1972), Historia Personal del "Boom", Barcelona: Editorial Anagrama, ISBN 978-956-239-047-7.
  • Franco, Jean (2006), "Globalisation and Literary History", Bulletin of Latin American Research, 25 (4): 441–452, doi:10.1111/j.1470-9856.2006.00206.x.
  • González Echevarría, Roberto; Pupo-Walker, Enrique, eds. (1996), The Cambridge History of Latin American Literature, vol. 2: The Twentieth Century, Cambridge: Cambridge University Press, ISBN 978-0-521-41035-9.
  • Herrero-Olaizola, Alejandro (2007), The Censorship Files: Latin American Writers and Franco's Spain, Albany: SUNY Press, ISBN 978-0-7914-6985-9.
  • Levinson, Brett (2001), The Ends of Literature: The Latin American "Boom" in the Neoliberal Marketplace, Stanford: Stanford University Press, ISBN 978-0-8047-4346-4, אורכב מ-המקור ב-27 בספטמבר 2007, נבדק ב-15 ביוני 2007 {{citation}}: (עזרה).
  • Martin, Gerald (1984), "Boom, Yes; 'New' Novel, No: Further Reflections on the Optical Illusions of the 1960s in Latin America", Bulletin of Latin American Research, Blackwell Publishing, 3 (2): 53–63, doi:10.2307/3338252, JSTOR 3338252.
  • McMurray, George R. (1987), Critical Essays on Gabriel García Márquez, Boston: G.K. Hall & Co., ISBN 978-0-8161-8834-5.
  • Nunn, Frederick M. (2001), Collisions With History: Latin American Fiction and Social Science from El Boom to the New World Order, Athens, Ohio: Ohio University Press, ISBN 978-0-89680-219-3.
  • Ocasio, Rafael (2004), Literature of Latin America, Westport, Connecticut: Greenwood Press, ISBN 978-0-313-32001-9.
  • Pilger, John (2003), The New Rulers of the World, London: Verso, ISBN 978-1-85984-412-0.
  • Pope, Randolph D. (1996), "The Spanish American novel from 1950 to 1975", in González Echevarría, Roberto (ed.), The Cambridge History of Latin American Literature, Volume 2: The Twentieth Century, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 226–279, ISBN 978-0-521-41035-9.
  • Sens, Allen; Stoett, Peter (2002), Global Politics: Origins, Currents, Directions (2nd ed.), Scarborough, ON: Nelson Thomson Learning, ISBN 978-0-17-616910-7
  • Shaw, Donald L. (1998), The Post-Boom in Spanish American Fiction, Albany: SUNY Press, ISBN 978-0-7914-3826-8.
  • Shaw, Donald L. (באפריל 1994), "Which Was the First Novel of the Boom?", The Modern Language Review, Modern Humanities Research Association, 89 (2): 360–371, doi:10.2307/3735239, JSTOR 3735239 {{citation}}: (עזרה).
  • Swanson, Philip (Winter 1987), "Donoso and the Post-Boom: Simplicity and Subversion", Contemporary Literature, University of Wisconsin Press, 28 (4): 520–529, doi:10.2307/1208315, JSTOR 1208315.
  • Williams, Raymond L. (2002), "Fuentes the Modern; Fuentes the Postmodern", Hispania, American Association of Teachers of Spanish and Portuguese, 85 (2): 209–218, doi:10.2307/4141048, JSTOR 4141048

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ לי פלר, ‏אין לקולונל מי שיכתוב אליו, באתר "Time Out ישראל", 22 באפריל 2014
  2. ^ 1 2 3 אתר למנויים בלבד אוריאל קון, גרסיה מרקס יצר דימוי פרימיטיבי של אמריקה הלטינית, באתר הארץ, 2 במאי 2014
  3. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד דניאל בלאושטיין, קסמי קורטאסר: להיות באפור ולהרגיש בוורוד, באתר הארץ, 13 במרץ 2013
  4. ^ Martin 1984, p. 53
  5. ^ 1 2 Herrero-Olaizola 2007, p. xxi
  6. ^ Nunn 2001, p. 4
  7. ^ Sens & Stoett 2002, pp. 64–76
  8. ^ 1 2 Sens & Stoett 2002
  9. ^ Aguilar 2004, pp. 193–97
  10. ^ Pilger 2003
  11. ^ Aguilar 2004
  12. ^ 1 2 3 4 Pope 1996
  13. ^ Pope 1996
  14. ^ 1 2 Pope 1996, p. 229
  15. ^ Herrero-Olaizola 2007, p. 22
  16. ^ 1 2 Coonrod Martinez 2001
  17. ^ 1 2 Donoso 1972
  18. ^ Shaw 1994, p. 360
  19. ^ 1 2 Shaw 1994, p. 361
  20. ^ Coonrod Martinez 2001, pp. 2–3
  21. ^ Franco 2006
  22. ^ 1 2 Nunn 2001
  23. ^ 1 2 3 Ocasio 2004
  24. ^ Levinson 2001, p. 26
  25. ^ Nunn 2001, p. 73
  26. ^ Ocasio 2004, p. 105
  27. ^ Ocasio 2004, p. 106
  28. ^ 1 2 Ocasio 2004, p. 107
  29. ^ Ocasio 2004, pp. 109–10
  30. ^ David Iaconangelo, Julio Cortázar Died Of AIDS, Not Of Cancer, Claims Writer’s Ex-Lover, Latin Times, ‏14 בפברואר 2014
  31. ^ Williams 2002, p. 209
  32. ^ Ocasio 2004, p. 119
  33. ^ Ocasio 2004, p. 120
  34. ^ Williams 2002
  35. ^ Fuentes, qtd. Nunn 2001
  36. ^ Ocasio 2004, p. 127
  37. ^ McMurray 1987, p. 18
  38. ^ Ocasio 2004, p. 112
  39. ^ Ocasio 2004, p. 113
  40. ^ Nunn 2001, p. 150
  41. ^ שלמה סלוצקי, זה עוד יהפוך לרומן, חדשות, 8 באפריל 1990
  42. ^ Nunn 2001, p. 53
  43. ^ Pope 1996, p. 230
  44. ^ 1 2 Herrero-Olaizola 2007
  45. ^ 1 2 3 4 5 6 Shaw 1998
  46. ^ 1 2 Swanson 1987
  47. ^ Riobó, Carlos (2013). "Raiding the "Anales" of the Empire: Sarduy's Subversions of the Latin American Boom". Hispanic Review. 81 (3): 331–352. doi:10.1353/hir.2013.0029. JSTOR 43279288.
  48. ^ Martin 1984, p. 54
  49. ^ Ocasio 2004, p. 89
  50. ^ Roberto Bolaño: diez años sin el autor que conquistó a los jóvenes escritores
  51. ^ Swanson 1987, p. 520
  52. ^ Shaw 1998, p. 95
  53. ^ Nunn 2001, p. 157
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הבום_הלטינו-אמריקאי&oldid=42103281"