הבשורה של יהודה
הבשורה של יהודה היא בשורה גנוסטית, המתארת שיחות שנערכו כביכול בין ישו לבין תלמידיו, ובעיקר עם יהודה איש קריות, במהלך ימיו האחרונים של ישו. בניגוד להשקפה הנוצרית המקובלת, לפיה יהודה איש קריות בגד בישו, מוצג יהודה בטקסט זה כתלמידו הנאמן ביותר. על אף שקיומה של הבשורה היה ידוע לחוקרים זה מכבר, שכן חיבור בעל שם זהה הוזכר כבר במקורות קדומים יותר, תוכנה לא היה מוכר עד לשחזור קודקס צ'אקוס בו היא נכללת, ולפיכך היא נחשבת כבשורה אפוקריפית.
גילוי הבשורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קודקס צ'אקוס
כיום ידוע רק על עותק אחד של כתב יד זה ששרד, הכתוב על גבי פפירוס בשפה הקופטית. עותק זה נמצא כנראה בסביבות שנת 1978[1] במערה במדבר אל-מניא שבמצרים. במהלך השנים הבאות התגלגל הקודקס מיד ליד בין סוחרי עתיקות, עד שהגיע, בשנת 2001, כשהוא כמעט הרוס לחלוטין, למומחים בתחום. אלה עמלו על שחזורו ועל תרגומו. למרות מאמצי השחזור, כ-10-15% מתוכן הבשורה אבדו. הבשורה התפרסמה לראשונה בקרב הציבור הרחב בערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק" באפריל 2006 (ובגיליון מאי 2006 של כתב העת).
הבשורה התגלתה בתוך קודקס בן כ-66 עמודים המוכר כיום בשם "קודקס צ'אקוס", ובנוסף לה נמצאו בו מספר חיבורים אחרים: מכתב פטרוס לפיליפוס (אנ'), "יעקב", וחיבור נוסף ששמו אבד, המכונה "ספרו של הזר"[2].
תיארוך הבשורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היות שהקודקס לא התגלה בחפירה ארכאולוגית מסודרת, התקשו החוקרים לתארכו בדייקנות. מהשוואת העיצוב וצורת הכתיבה עם קודקסים בני התקופה שתיארוכם היה מדויק יותר, כדוגמת כתבי נגע חמאדי, עלתה המסקנה כי הקודקס נכתב במחצית הראשונה של המאה הרביעית לספירה. בדיקת פחמן-14 העלתה כי כתב היד נכתב בשנת 280, בדיוק של 60 שנה לכל כיוון. אימות האותנטיות של כתב היד בהקשר זה הוא רק כי המסמך אכן נכתב בין המאה השלישית למאה הרביעית, ולא של אמינות תוכנו כבשורה אותנטית.
החוקרים סבורים כי כתב היד מבוסס על מקור יווני קדום יותר. אזכור לחיבור בשם זה מופיע כבר בשנת 180, ב"נגד המינויות" של אירנאיוס, בישוף לוגדונום שבגליה (כיום ליון, צרפת). על מנת לקבוע חסם תחתון לתיארוך הטקסט המקורי ניתן להיעזר באירועים המתוארים בטקסט עצמו: תיאור מותו של ישו מציב מיד את מועד כתיבת הטקסט המקורי לאחר שנות השלושים המוקדמות למאה הראשונה. בעוד שיש חוקרים, כמו וורסט[3] הטוענים, כי הופעתה בטקסט של הנבואה לפיה יוחלף יהודה באחר מעידה על היכרותו של הכותב עם ספר מעשי השליחים, ומלמדת על כך שהטקסט נכתב לאחר מכן, טוענים אחרים, כגת'רקול, כי ייתכן שהטקסט חובר קודם לכן ושהכותב הכיר רק את הסיפור המסורתי של החלפת התלמידים. גת'רקול מצביע על השפעה של הבשורה על-פי מתי על כותב הבשורה של יהודה, ומכאן מגיע לשנת 100 כתאריך המוקדם ביותר לכתיבת הבשורה המקורית (בהנחה שהבשורה על-פי מתי נכתבה בסביבות 80 לספירה, ועוד כשני עשורי "היטמעות" הבשורה בחברה). תיאור המבנה הכנסייתי המופיע בבשורה, המאפיינים הגנוסטיים המתאימים למאה השנייה, וההשפעה היוונית, מביאים את גת'רקול למסקנה כי הבשורה המקורית נכתבה בין 140 ל-220 לספירה[4].
בספרו של אירנאיוס (שכאמור פורסם בשנת 180 לספירה) מוזכר טקסט בשם "הבשורה של יהודה". תחת הכותרת "תורת בני קין", שנוספה מאוחר יותר לחיבור, מתאר אירנאיוס קבוצת גנוסטים שהאמינו כי משום שאלוהי ישראל הוא הדמיורגוס, הרי שאויביו המוקעים והמתועבים המתוארים במקרא, מקין ועד אנשי סדום ועמורה, הם גיבורים שיש לרומם. אירנאיוס כתב אודותם:
מצהירים הם שיהודה איש הבליעל היה חכם באלו הדברים, והוא לבדו ידע את שנעלם מן האחרים ולכן בגד את בגידתו, שהייתה טקס מסתורין. במעשהו יצר תוהו ומבולקה בין הבריות השמימיות והארציות. הם חיברו על פי שיטתם סיפור רמייה ושקר, לו קוראים הם 'הבשורה על פי יהודה'.
החוקרים מסכימים ביניהם כי ייתכן מאוד שאירנאיוס עצמו לא קרא את הבשורה (הוא בעצמו לא טוען אחרת), ולכן תיאורו אינו מהווה תיאור ממקור ראשון, אלא אולי אפילו ניחוש אישי שלו לגבי תוכנה. על אף שיש בכך כדי להסביר חוסר התאמה בין תיאורו של אירנאיוס לבין הטקסט הקופטי, הם אינם תמימי-דעים באשר לאמינות זיהויו של האחרון כבשורה המוזכרת אצל אירנאיוס, וייתכן שנכתבה יותר מבשורה אחת של יהודה. אם זהה חיבור זה לחיבור המוזכר אצל אירנאיוס, כפי שסבורים רוב חוקרי הבשורה, ניתן להעריך כי הבשורה המקורית נכתבה בין השנים 140 ל-160, מבלי לקחת בחשבון שינויים שהופיעו במהלך ההעתקה והתרגום.
הבשורה כחיבור גנוסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – גנוסיס
הבשורה של יהודה היא בשורה גנוסטית. משמעות המונח "גנוסיס" הוא ידע, ביוונית. הגנוסטיקה היא שם כולל למגוון רחב של כתות, שהבסיס המשותף לכולן הוא השימוש ב"ידע" נסתר כאמצעי לגאולה. הרעיון שעומד מאחורי התורות הגנוסטיות השונות הוא שהעולם הזה הוא עולם רע מיסודו, שנברא ונשלט על ידי ישויות אלוהיות-שטניות נחותות, כשבראשן הדמיורגוס. האל העליון האמיתי הוא טרנסצנדנטלי, ומנוגד מטבעו לעולם הזה. כתוצאה מאסון קוסמי כלשהו נקרעו ניצוצות מהאל העליון ונכלאו בחלק מבני-האדם, שבויי העולם הזה. ניצוצות אלה מהווים את ה"רוח" של אותם אנשים. במצבה הרגיל נמצאת הרוח בתרדמה. על מנת להעירה יש לגלות את הידע, באמצעות התגלות חיצונית. בעזרת הידע תוכל הרוח, לאחר המוות, לפרוץ את מחסומי העולם הזה, ולהתאחד עם האל העליון.
לפי החיבור, ישו הוא שליחו של האל העליון, נושא ההתגלות אל האדם. יהודה הוא היחיד מבין התלמידים שמבין את טבעו האמיתי של ישו, ולו מוסר ישו את הידע. בהסגירו אותו לרשויות מסייע יהודה לישו להשיל מעליו את גופו האנושי, ולרוחו לשוב ולהתאחד עם האל העליון. כפי שמספר ישו בבשורה, האל הבורא התנ"כי הוא אחד מהאלים הנחותים השולטים בעולם הזה, ויתר התלמידים, בבורותם, סבורים כי ישו הוא שליחו של אל זה.
תוכן הבשורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבשורה של יהודה עוסקת רק בימיו האחרונים של ישו, ומתמקדת בעיקר בשיחותיו עם יהודה באותם ימים. היא נפתחת כך:
סוד ההתגלות שמסר ישו ליהודה איש קריות עת שיחתם בשבוע שלושה ימים לפני חגו את הפסח
—The Gospel of Judas, p. 33[5]
כפי שניתן ללמוד כבר מהפתיחה מדובר ב"ידע סודי שהועבר בהתגלות", ואכן זוהי מהות הגנוסיס. בהמשך מסופר שישו, שלא נולד אלא הופיע על-פני האדמה ואף יכול היה ללבוש חזות של ילד, הוא שליחו של האל הטרנסצנדנטלי לעולם הזה, נושא ההתגלות אל האדם.
בבשורה של יהודה מתואר ארבע פעמים צחוקו של ישו, ובכולן מדובר בצחוק לעגני - ישו יודע משהו שהאחרים אינם יודעים, והוא עומד להעמידם על טעותם:
בפעם הראשונה, לועג ישו לתלמידיו, המברכים על הלחם. התלמידים הנעלבים דורשים ממנו הסבר, ובתגובה עונה להם ישו שאינו צוחק עליהם, משום שהם אינם אשמים בכך ואינם פועלים מרצונם החופשי, אלא במצוות האל שלהם. כאשר התלמידים הנדהמים טוענים כלפי ישו שהוא בן אלוהיהם, הוא עונה להם שהם כלל אינם יודעים מיהו, מה שגורם לתלמידים לקללו בליבם. ישו מציב בפניהם אתגר, וקורא למי מביניהם שמסוגל לכך, להתיצב מולו - אתגר שניתן לפרשו כמבחן לבדיקת מי מביניהם מחזיק בנצוץ אלהי[6]. מבין כל התלמידים, רק יהודה מצליח להתייצב בפניו, אך לא להביט בעיניו. ואז אומר יהודה לישו:
ידעני מי אתה ומוצאך מן מלכות כל העולמים בארבלו. איני ראוי לאמר שם שלחך.
— The Gospel of Judas, p. 35
כלומר - יהודה הוא היחיד שמודע לטבעו האמיתי של ישו, ולכך שהוא שליחו של האל העליון[7]. לאחר מכן מבטיח ישו ליהודה, בלי ידיעת התלמידים האחרים, שיגלה לו את סודות הממלכה העליונה. הוא מבטיח ליהודה שגם הוא יוכל להגיע לשם, אך שבשל כך הוא יסבול, ויוחלף על ידי התלמידים באחר.
בפעם השנייה צוחק ישו מהתלמידים כאשר הם שואלים אותו על "גזע בני-האלמוות" (כלומר - הישויות המרכיבות את הממלכה העליונה) אליו הוא אמר שהוא משתייך, בתמהם איזה גזע יכול להיות גדול וקדוש מהם. כאשר יהודה שואל אותו על כך, אומר לו ישו שנשמות בני האדם (והתמותה) מתות אחרי מותם, ורק בעלי הנצוץ יכולים לשוב לממלכה העליונה ולהשתחרר מכבלי העולם הזה במותם.
מאוחר יותר, מבקשים התלמידים מישו שיפרש חיזיון שהיה להם, ובו ראו בית גדול עם מזבח, שלידו שנים-עשר כהנים הקוראים בשם ישו ומקבלים מהקהל קרבנות. לפי תיאור התלמידים, היו הכהנים בחזיונם חוטאים ופושעים אכזריים. למרבה תדהמתם, מפרש להם ישו כי הם הכהנים, הקוראים בשמו לשווא בעודם משרתים את האל הלא-נכון, ומטעים את ההמון ההולך אחריהם. כאשר יהודה מבקש מישו לפרש את חזיונו-שלו, ישו צוחק בשלישית ואומר לו: ”הרוח השלושה-עשר, מדוע עמל אתה בלי די” (הבשורה של יהודה, עמ' 44). משפט זה מסמל יותר מכל את המחלוקת סביב תרגומי הבשורה השונים לאנגלית. בחיזיון ראה יהודה את התלמידים סוקלים אותו ורודפים אותו. לאחר מכן הגיע לבית גדול ממדים ובו אנשים אצילים, וחשב שביכולתו להיכנס לשם. על-כך עונה לו ישו ש"כוכבו התעה אותו" ושהוא אינו יכול להיכנס לבית, השמור רק לבני הגזע הקדוש. למרות זאת, חוזר ישו על הבטחתו כי יהודה יוכל להתעלות אל הממלכה העליונה, במחיר סבלו והכפשת שמו על ידי האחרים.
בפעם הרביעית והאחרונה צוחק ישו לאחר שהוא מספר ליהודה בפרוטרוט על בריאת העולם. מיתוס הבריאה המובא בבשורה מזכיר מאוד מיתוסי בריאה גנוסטיים אחרים. לפי הבשורה, נברא העולם הזה על ידי ארכונטים (ישויות שטניות נחותות ובורות), המקבילים לאל התנ"כי. בני-האדם, יצירי הארכונטים, נידונו לכליה, למעט אלה בני "הגזע הגדול של שת"[8] להם הוענקה "רוח" (נצוץ אלהי). ישו צוחק לבורותם של הארכונטים, שאינם מבינים שקיצם יגיע עם קץ ברואיהם.
לאחר מכן מודיע ישו ליהודה:
עלה תעלה על כולם. אתה תקריב את האדם אשר אנכי עוטה.
— The Gospel of Judas, p. 56
כלומר - על יהודה לעזור לישו למות, כדי שרוחו תוכל לשוב ולהתאחד עם האל העליון. אחרי הדברים האלה עובר יהודה טרנספיגורציה בהכנסו אל תוך ענן מואר.
סופו של ישו (הוא גם סופה של הבשורה) מתואר בקצרה: הכהנים הגדולים והסופרים מחכים לישו, המתפלל ביחידות בחדר האורחים. הם מתפלאים לראות את יהודה שם, ושואלים אותו למעשיו. יהודה עונה להם את התשובה לה הם מצפים, מקבל מהם כסף, ומוסר להם את ישו.
שם החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד למקובל בספרי בשורה שם החיבור כאן הוא "הבשורה של יהודה", ולא "הבשורה על-פי יהודה". שם זה מתיישב עם העובדה שלא מוזכר שכותב הבשורה הוא יהודה עצמו, וגם עם תוכן הבשורה - לפיו ה"בשורות הטובות" (זוהי משמעות המונח "אוונגליון") הן של יהודה איש קריות, שמוצג בבשורה באור חיובי למדי.
המחלוקת סביב תרגום הבשורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעוד שרוב חוקרי הבשורה מקבלים את תרגומו של צוות הנשיונל ג'יאוגרפיק מקופטית לאנגלית, או מתרגמים את הבשורה בצורה שאינה משנה באופן מהותי את משמעותה, הופך תרגומה של דה-קוניק[9] את משמעות הבשורה לחלוטין.
הדוגמה הבולטת ביותר למחלוקת שבין דה-קוניק ליתר החוקרים היא בתרגום המשפט הנזכר לעיל: ”הרוח השלושה-עשר, מדוע עמל אתה בלי די?” (הבשורה של יהודה, עמ' 44). בתרגום זה, של צוות הנשיונל ג'יאוגרפיק, תורגם המונח "δαίμων" המופיע בטקסט הקופטי (שאול מיוונית) למונח החיובי "רוח", בטענה שהקונוטציות השליליות נוספו למונח רק מאוחר יותר במחשבה הנוצרית. לעומתם טוענת דה-קוניק שיש לתרגם זאת למונח נושא המשמעות השלילית "שד", וכי המשמעות החיובית למונח (כפי שהוא מופיע אצל אפלטון, למשל), קדמה בכמה מאות שנים לכתיבת הבשורה. כינויו של יהודה כ"שלושה-עשר" במשפט הנ"ל מסמל את הפרדתו מיתר התלמידים, וכן (כמתואר בהמשך הבשורה) מציב אותו מעל שנים-עשר הארכונטים. למעט דה-קוניק, נראה שהחוקרים סבורים כי מדובר כאן במספר מזל.
לפי פרשנותה של דה-קוניק, הנמצאת בעמדת מיעוט, יהודה מתאחד בסוף הבשורה עם אחד הארכונטים הראשיים ("ילדבאות"), והופך לשליט הארכונטים. ישו אינו מבקש מיהודה להקריבו, אלא מנבא זאת. למרות זאת, מזימתו של יהודה לחיסול ישו אינה צולחת - משום שרק גופו של ישו מת, בעוד רוחו מתעלה ומתאחדת עם האל העליון.
תגובת העולם הנוצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בטלוויזיה ובאמצעי התקשורת השונים דובר רבות על חשיפת הבשורה ועל השלכותיה, אולם הוותיקן עצמו סירב לשנות את יחסו אל יהודה איש קריות ולזכותו מאשמת מות ישו[10]. מועצת הוותיקן השנייה ניקתה בשנת 1965 את היהודים מאשמה קולקטיבית לצליבתו של ישו במסמך המוכר בשם "נוסטרה אטאטה", ללא כל קשר למעמדו של יהודה איש קריות בנצרות.
הבשורה של יהודה אינה חלק מהקנון הנוצרי. בתקופת התחברותה "הסתובבו" כתבי בשורה רבים בקרב החוגים והכתות השונות של הנצרות הקדומה, כשכל אחד מהם כתוב ומותאם להשקפות עולמם של כותבו ושל מפיציו. כחלק מתהליך של התמסדות והענקת גוון אחיד לכלל המאמינים הנוצרים, וכן התגוננות מפני זרמים שהחלו מתרבים בתוך הנצרות, ונחשבו כמינות על ידי אבות הכנסייה המתהווה, החלו בתהליך איסוף וליקוט כתבי הקודש לביבליה הנוצרית, תוך דחיקת כתות השוליים, כשהנוצרים הגנוסטיים ביניהן, אל מחוץ לנצרות. כחלק מתהליך זה הוקעה גם הבשורה של יהודה ונותרה מחוץ לקנון. גילוים המחודש של הבשורה ותוכנה אינו מערער את יציבות הביבליה הנוצרית שהתגבשה. למעשה, מהיכרות עם כתבים נוצריים-גנוסטיים אחרים ומאזכור הבשורה אצל אירנאיוס, ניתן היה לנחש מראש את רוח תוכן הבשורה. כמו בשורות רבות אחרות, היא אינה יכולה ללמדנו דבר על דמותו האמיתית וההיסטורית של יהודה (או של ישו), אלא רק על השקפת עולמם של אנשי הכת שכתבו אותה והאמינו בה[11].
הבשורה של יהודה ואנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכנה של הבשורה סותר את הכתוב ביתר הבשורות בברית החדשה בנוגע למעורבותו של יהודה איש-קריות בהסגרתו של ישו לרומאים בכך שהבשורה, בניגוד לאחרות, מספרת שישו הורה ליהודה איש קריות להסגיר אותו לרשויות ובכך מטהרת את יהודה איש קריות מהתדמית השלילית שדבקה בו, המתארת אותו כסמל הבוגדנות. הבשורה לא נכנסה לברית החדשה, הוכרזה כדברי כפירה והוחרמה על ידי הכנסייה הקתולית.
מכיוון שסיפור הסגרתו של ישו על ידי יהודה איש קריות היה אחת מהסיבות העיקריות להתפתחות האנטישמיות ושנאת יהודים לאורך ההיסטוריה והיווה בסיס לעלילות דם רבות כמו גם האשמתם של היהודים במות ישו, נוצר רושם לפיו הבשורה שהתגלתה מהווה מסמך הנוגד את האנטישמיות. למעשה אין בכך ממש, משום שהיא מתארת את האל היהודי כאל שקר נחות ואכזר, ועדין מציגה את ראשי היהודים כאלה שרצו במותו של ישו (ולא על מנת לעזור לו), ללא הזכרת מעורבות הרומאים כלל. כמו כן, ממילא אין לבשורה תוקף רוחני בנצרות המרכזית, כאמור.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יונתן כהנא, גנוסטיקה: אסופת כתבים מתורגמים מקופטית ויוונית עתיקה, הוצאת רסלינג, עמ' 69-91
- דרל באק, ישוע והבשורות החדשות, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, עמ' 84-99
- Rodolphe Kasser, Marvin Meyer and Gregor Wurst (eds.), The Gospel of Judas, National Geographic, Washington D.C., 2006
- Bart D. Ehrman, The Lost Gospel of Judas Iscariot: A New Look at Betrayer and Betrayed, Oxford, 2006
- Elaine Pagles and Karen L. King, Reading Judas: the Gospel of Judas and the Shaping of Christianity, Penguin Books, New York, 2008
- Simon Gathercole, The Gospel of Judas: Rewritting Early Christianity, Oxford, 2007
- April D. DeConick, The Thirteenth Apostle: What the Gospel of Judas Really Says, Continuum, London, 2007
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תרגום הבשורה לאנגלית, כפי שנעשה על ידי צוות הנשיונל ג'יאוגרפיק
- תעתיק הבשורה בקופטית
- The Lost Gospel - הפרסום הראשון במגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
- גדליה סטרומזה, והיו הבוגדים לגיבורים, באתר הארץ, 14 באפריל 2006
- רותה קופפר, "הבשורה על פי איש קריות": יהודה לא בגד בישו, באתר הארץ, 14 באפריל 2006
- מירון רפופורט, סיפור טוב לפסח, באתר הארץ, 7 באפריל 2006
- NRG מעריב, כתב הזיכוי של יהודה איש-קריות, באתר nrg, 6 באפריל 2006
- יהודה איש קריות מסר את ישו לשלטונות לפי הוראתו של ישו ולא כבגידה, באתר "הידען"
- הבשורה של יהודה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ R. Kasser, “The Story of Codex Tchacos and the Gospel of Judas”, in: The Gospel of Judas, (R. Kasser, M. Meyer and G. Wurst eds.), Washington, D.C. 2006, p. 50.
- ^ משמעות המלה ""Αλλογενούς"" ביוונית היא "אחד מסוג אחר" או "זר", והיא משמשת במספר כתבים גנוסטיים ככינויו של שת, עליו נכתב בבראשית, ד', כ"ה שהוא "זרע אחר".
- ^ G. Wurst, “Irenaeus of Lyon and the Gospel of Judas”, in: The Gospel of Judas, (R. Kasser, M. Meyer and G. Wurst eds.), Washington, D.C. 2006, pp. 132-133
- ^ S. Gathercole, The Gospel of Judas: Rewritting Early Christianity, Oxford 2007, pp. 133-140.
- ^ בתרגום צוות הנשיונל ג'יאוגרפיק. מספר העמוד הוא מספר העמוד בקודקס צ'אקוס.
- ^ Ehrman, Bart D., The Lost Gospel of Judas Iscariot: A New Look at Betrayer and Betrayed, Oxford 2006, p. 90
- ^ באופן פשטני, ברבלו היא הפן הנקבי של האל העליון במיתוסים הגנוסטיים.
- ^ הכוונה אינה לשת, בנם השלישי של אדם וחוה, אלא ל"אבטיפוס השמימי" שלו, המופיע במיתוסים גנוסטיים רבים.
- ^ A. D. DeConick, The Thirteenth Apostle: What the Gospel of Judas Really Says, London 2007.
- ^ קטע ארכיון מאתר Agenzia Giornalistica Italia מאפריל 2006, בו דוחה האפיפיור את הבשורה
- ^ גדליה סטרומזה, והיו הבוגדים לגיבורים, באתר הארץ, 14 באפריל 2006.
