הלוויית 323 חללי מלחמת העצמאות בירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הלוויית 323 חללי מלחמת העצמאות נערכה בירושלים ב-17 בנובמבר 1949. קהל בן עשרות אלפים חלק כבוד לחללים, ביניהם חללי גוש עציון, בדרכם האחרונה. הם נקברו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. הייתה זו ההלוויה הראשונה שנערכה בבית קברות זה.

בשנים 1950-1953 נערכו בבית הקברות הלוויות המוניות נוספות, שבהן הובאו בו לקבורה למעלה מ-600 חללים נוספים ממלחמת העצמאות.

ההלוויה ואלו שבאו אחריה קידשו את בית הקברות בהר הרצל כפנתיאון לאומי, שבו נחים הגיבורים שנתנו את חייהם על עצמאות מדינת ישראל והצלת בירתה ירושלים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נעדרי מלחמת העצמאות

כבר במהלך קרבות מלחמת העצמאות החלו שלטונות ישראל לטפל במשימה הקשה של הבאתם לקבורה בישראל של חללי צה"ל, שגופותיהם נותרו בשטחים שמחוץ לשליטתה. משימה זו נדרשה בין השאר על מנת לפתור את שאלת גורלם של רבים שהוכרזו כנעדרים ואת בעייתן של עשרות נשים עגונות. כבר בינואר 1949 ביקר הרב הצבאי הראשי סגן-אלוף שלמה גורן בשטח כיס פלוג'ה, שהוחזק על ידי המצרים, על מנת לאסוף את גופות החללים משם.

משימת איסוף החללים הייתה מסובכת במיוחד בשדות הקרב שסביב ירושלים. בניגוד למצרים בכיס פלוג'ה הערימו אנשי הלגיון הירדני קשיים רבים בפני ביקור באתרי הקרב. נוהל משא ומתן ממושך בוועדת שביתת הנשק ישראל-ירדן בתיווך משקיפי האו"ם. רק בתחילת אוקטובר 1949 הסכים הלגיון לתת לאנשי הרבנות הצבאית גישה לשדות הקרב בגוש עציון, נווה יעקב, גבעת הרדאר ולטרון.

בראש אנשי הרבנות הצבאית פעל הרב גורן. במהלך ששה שבועות פקדו גורן ואנשיו 152 נקודות שונות שבהן נקברו חללי צה"ל – תחילה בלטרון, אחר כך בנווה יעקב ולבסוף בעשרה ימי פעילות בגוש עציון[1]. הם טיפלו בהעברת גופותיהם של אלו שנקברו במקור בקבורה מסודרת (היה זה בעיקר בגוש עציון) ובאיסוף שרידי גופותיהם של אלו שנותרו מוטלים בשדות הקרב. המלאכה הייתה כרוכה גם בסיכון בשל מוקשים שהיו פזורים בשטח. במלאכתם הסתייעו גורן ואנשיו במפות שנערכו למקומות הלחימה והקבורה ובעדויות שניתנו להם על ידי ניצולי הלחימה באותם שדות קרב. בעבודה הפיזית סייעו להם פועלים ערבים שהועמדו לרשותם בשכר. הרב גורן נדרש לפסוק בעצמו בשאלות הלכתיות רבות ושונות שנגעו לפעילותו זו.

במהלך חודש אוקטובר וראשית נובמבר 1949 הועברו לישראל 228 ארונות ובהם עצמותיהם של 323 חללים שנאספו על ידי הרב גורן ואנשיו. מרבית הארונות הועברו לישראל דרך מעבר שער מנדלבאום. אלו רוכזו על ידי צה"ל במבנה נטוש בקרבת המעבר והוחזקו שם תוך מתן כבוד צבאי. ארונות חללי לטרון וגבעת הרדאר רוכזו במבנה בכפר ערבי נטוש ממערב לירושלים.

משרד הביטחון החליט בהסכמת קרובי כל החללים (למעט ארבעה) כי הם – שהיו מגיני ירושלים - יובאו לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים, שהוכרז על הקמתו מוקדם יותר באותה שנה ושהכשרתו החלה זמן לא רב לפני כן.

במסיבת עיתונאים שנערכה ביום ההלוויה נמסרו פרטים על איסוף החללים מפי הרב גורן ואנשי משרד הביטחון יוסף דקל ויצחק זיו-אב.[2]

טקס האשכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונים צופים בירושלים בצידי הדרך במסע ההלוויה

יום ההלוויה נקבע ליום חמישי, 17 בנובמבר. בלילה שלפני כן הועברו 228 הארונות מהמקומות שבהם הוחזקו על גבי 38 משאיות – ששה ארונות בכל משאית[3]. המשאיות הוצבו למשך הלילה בחצר הגימנסיה רחביה. בשעת בוקר מוקדמת הוצבו המשאיות משני צידיו של רחוב המלך ג'ורג'. על גבי הארונות נפרשו דגלי ישראל וזר פרחים עיטר כל משאית.

לקראת טקס האשכבה פסקו העבודה והפעילות בירושלים. קהל אלפים התקבץ במרכז ירושלים לקראת הטקס. הוא כלל את קרובי החללים (כ-1,800 מהם הגיעו בהסעות מחוץ לירושלים), שרי ממשלת ישראל[4] וחברי כנסת, קציני צה"ל וחייליו[5], אישי ציבור לרבות ראש העיר ואנשי הסוכנות היהודית, חברי תנועות נוער, תלמידי בתי ספר ותושבים מירושלים. דגלי המדינה על בנייני הממשלה והמוסדות הלאומיים בירושלים הורדו לחצי התורן. על בתים פרטיים רבים הונפו דגלים שחורים.

טקס האשכבה לנופלים החל בשעה 10:00 ברחבת בית הכנסת ישורון, הסמוך לבניין המוסדות הלאומיים. בפתח הטקס קרא חבר הכנסת הרב אברהם חיים שאג, שבנו נהרג עם הל"ה, את פרק ע"ט בתהילים. אחריו נשא דברים בשם הממשלה שר האספקה והקיצוב דב יוסף, גם הוא אב שכול, ששימש בימי המלחמה כמושל ירושלים. נשאו דברים גם הרמטכ"ל יגאל ידין והרב גורן. החזן משה קראוז נשא תפילת אל מלא רחמים וילד שאביו נהרג בגוש עציון אמר קדיש.

בשעה 11:15 יצאה שיירת המשאיות בנסיעה איטית אל הר הרצל דרך רחוב יפו ושדרות הרצל. לפניה נסעו קצינים ומשמרות חיילים ב-20 ג'יפים, ואחרי המשאיות נסעו מכוניות ואוטובוסים ובהם מלווי ההלוויה. לפי הערכה נקהלו לצידי נתיב השיירה להר הרצל 50 אלף בני אדם. מסע השיירה להר הרצל נמשך כשעה.

בתל אביב הושמעה בשעה 10:00 צפירת זיכרון והציבור והתנועה נעצרו לשני רגעי דומייה לזכר החללים. גם בחיפה כובדו באותה שעה שתי דקות דומיה.

טקס הקבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהר הרצל נכחו כ-10,000 איש בטקס הקבורה. המשאיות נושאות הארונות ניגשו אחת אחת לפתח בית הקברות וארונות החללים נישאו לחלקות הקבורה במשך כשעתיים על ידי חיילי צה"ל וחברי משקי הקיבוץ הדתי. נקראו פרקי תהילים. הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל נשאו דברי הספד, הושמעו תפילת אל מלא רחמים וקדיש ומשמר ירה מטח כבוד. עם רדת הערב נסתיימה סתימת הגולל על הארונות.

החללים נקברו בשתי חלקות מדורגות (בגבולו המערבי של בית הקברות דהיום) :

  • החלקה העליונה – חלקת חללי קרבות גוש עציון:[6]
  • החלקה התחתונה – חלקת חללי לטרון, גבעת הרדאר ונווה יעקב:[7]
    • 88 חללי הקרבות בלטרון וסביבה, שנקברו בשלושה קברי אחים
    • 17 חללי הקרב בגבעת הרדאר, בקבר אחים[8]
    • חמשת חללי הקרב בנווה יעקב.

הלוויות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1950-1953 נערכו בהר הרצל הלוויות המוניות נוספות לחללי מלחמת העצמאות:


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בגוש עציון גילו גורן ואנשיו כי נמחו כל השרידים ליישובים שהיו שם, כאשר נהרסו כל המבנים ונעקרו 130 אלף עצים.
  2. ^ דקל היה ראש המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון, וזיו-אב היה ראש האגף ליחסי ציבור בו.
  3. ^ א. ירושלמי, מסע האבל של 228 ארונות, מעריב, 20 בנובמבר 1949
  4. ^ היו אלו השרים יהודה לייב פישמן מימון, חיים משה שפירא ודב יוסף.
  5. ^ בראש אנשי צה"ל עמדו הרמטכ"ל יגאל ידין, האלוף דוד שאלתיאל ומפקד מחוז ירושלים סגן-אלוף מיכאל שכטר.
  6. ^ חלקה 18 בגוש א'.
  7. ^ חלקה 1 בגוש ב'.
  8. ^ לאחר כיבוש גבעת הרדאר במלחמת ששת הימים נתגלו שם עצמות שבעה חיילי צה"ל נוספים, שנהרגו ב-1948. הם נקברו בהר הרצל ב-28 במרץ 1968 (מקור: שרידי עצמותיהם של לוחמי חטיבת "הראל" – הובאו לקבורה, דבר, 29 במרץ 1968).