המכון לסקסולוגיה
 | |
| תהלוכה של מועצת הסטודנטים הגרמנים עוברת לפני חזית המכון, 6 במאי 1933 | |
| מכון מחקר | |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
6 ביולי 1919 – 6 במאי 1933 (13 שנים)  |
| מייסדים |
מגנוס הירשפלד |
| בעלי תפקידים | |
| מנהל |
מגנוס הירשפלד |
| מיקום | |
| מדינה |
 רפובליקת ויימאר |
| קואורדינטות | 52°31′08″N 13°21′55″E / 52.5189°N 13.3652°E |
|
(למפת ברלין רגילה)   המכון לסקסולוגיה | |
  | |
המכון לסקסולוגיה (לעיתים "המכון למדע המין", "המכון למדע המיניות" או "המכון לחקר המין"; בגרמנית: Institut für Sexualwissenschaft) היה מכון מחקר פרטי לסקסולוגיה – הראשון בעולם שהקדיש עצמו למטרה זו – שפעל מ-6 ביולי 1919 ועד תחילת חודש מאי 1933, אז הועלתה תכולתו באש בכיכר האופרה בברלין.
המכון היה מוסד ללא כוונת רווח, ששכן בשכונת טירגארטן שבברלין. הוא הוקם בידי הרופא והסקסולוג היהודי מגנוס הירשפלד, שמשנת 1897 עמד בראש הוועדה המדעית-הומניטרית (Wissenschaftlich-humanitäres Komitee), אשר הוקמה במטרה לנהל מערכה – ראשונה מסוגה בהיסטוריה – להכרה חברתית בהומסקסואלים וביטול אפלייתם בחוק.[1] הוועדה פרסמה כתב עת בשם "השנתון לחקר דרגות-הביניים המיניוֹת" (Jahrbuch fur sexuelle Zwischenstufen). הירשפלד עסק במחקר עוד בטרם הקמת המכון; בין היתר העביר שאלונים ל-10,000 משתתפים, שעליהם התבסס ספרו "ההומוסקסואליות של גבר ואישה" (Die Homosexualität des Mannes und des Weibes; 1914). בנוסף, הרכיב ספרייה ייחודית על אהבה חד-מינית והומוארוטיקה.[2]
לאחר השתלטות הנאצים על גרמניה ב-1933, נהרס המכון על ספריותיו, כחלק מתוכנית הצנזורה הממשלתית. ארכיון הספרייה נשרף כחלק משריפות ספרים שלא תאמו את האידאולוגיה הנאצית.
פעילות המכון[עריכת קוד מקור | עריכה]
המכון לסקסולוגיה נפתח ב-1919 בידי הירשפלד ועמיתו הפסיכיאטר ארתור קרונפלד (אנ'), שהיה פסיכותרפיסט יהודי ופרופסור בבית החולים האוניברסיטאי שָריטֶה בברלין ובאוניברסיטת ברלין. בנוסף צוות המכון נמנו הפסיכיאטר פליקס אברהם, הגינקולוג לודוויג לוי-לנץ, רופאי עור ומין ברנהרד ופרידריך ורטהיים. במכון שכנה ספריית המחקר של הירפלד, אוסף אביזרי מין[3] ותמונות. מטופלים במכון, קרוסדרסרים, טרנסג'נדרים ואחרים הגיעו למכון להצטלם.[4] המכון נתן שירותי ייעוץ לגברים ולנשים על בעיות מיניות, מחלות מין, הריונות לא רצויים ומניעת הריון. כן פורסמו טורי ייעוץ בעיתונות המודפסת.[5] כ-20,000 בני אדם פקדו את המכון מדי שנה, וכ-1,800 מבין הבאים נעזרו בשירותי הייעוץ.[דרוש מקור]
המכון דגל בחינוך מיני, בעידוד השימוש באמצעי מניעה, בטיפול במחלות מין ובמתן שוויון זכויות לנשים.[6] המוטו של הירפלד ושל המכון היה 'באמצעות המדע לצדק' (per scientiam ad justiam) שיקף את התפיסה כי המדע יכול לספק את ההזדמנות לטיפול הוגן בכולם.[7]
אנשים מכל רחבי אירופה הגיעו למכון על מנת לברר את זהותם המינית. מבין הידועים שבהם, הסופר הבריטי כריסטופר אישרווד הסופר הצרפתי רנה קריבל (René Crevel), הסופר אנדרה ז'יד, במאי הקולונע הסובייטי סרגיי אייזנשטיין, המשוררת והעיתנואית אלסה גידלו (Elsa Gidlow) והסופר והמחזאי גרהרט האופטמן.[3]
הרופאים חיים ברלין ואברהם מטמון הוכשרו במכון לסקסולוגיה ופתחו מרפאות בתל אביב.[8]
חלוציות ביחס לטרנסג'נדריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
את המונח טרנסקסואליות טבע מגנוס הירשפלד,[9] כשהוא מבחין בכך בקטגוריה הקלינית שאותה פיתח מאוחר יותר עמיתו הארי בנימין (אנ') אנדוקרינולוג וסקסולוג שעבד עם טרנסג'נדרים בארצות הברית. המכון נחשב לחלוצי בקריאתו לביסוס זכויות האזרח ולקבלה חברתית של הומוסקסואלים וטרנסג'נדרים.
טרנסג'נדרים נמנו עם צוות המכון, וכן עם לקוחותיו. ללקוחות הוצעו שירותים אנדרוקרינולוגיים וכירורגיים, בהם הניתוחים להתאמה מגדרית המודרניים הראשונים. הירשפלד ניצל את מעמדו כרופא על מנת לחלק לטרנסג'נדרים וקרוסדרסרים אישור רפואי שיוכלו ללבוש את הבגדים שרצו, על מנת שלא יוטרדו על ידי משטרת ברלין או ייעצרו בחשד לזנות.[10][11]
תחת השלטון הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלהי פברואר 1933, עם היחלשות השפעתו הממתנת של ארנסט רהם, החלה המפלגה הנאצית בטיהור של מועדוני להט"ב ("התנועה ההומופילית") בברלין, הוציאה פרסומים בנושאי מין אל מחוץ לחוק ואסרה על התארגנות קבוצות הומוסקסואליות.[12] לאור זאת, נמלטו רבים מהמטפלים ומטופלים במכון מגרמניה. במרץ 1933 נשלח מנהלו הראשי של המכון, קורט הילר, למחנה ריכוז, אך הוא ברח לפראג כעבור שנה.[13]
ב-6 במאי בבוקר ארגנה מועצת הסטודנטים הגרמנים (Deutsche Studentenschaft), שנשלטה אז בידי התאחדות הסטודנטים הנאציונל-סוציאליסטיים, התקפה על המכון. אחר הצהרים הגיעו אנשי אס אה וערכו חיפוש מקיף במכון. מספר ימים לאחר מכן, הוצאו ספריית המכון וארכיוניו ונשרפו לעיני כול בכיכר האופרה. שריפת ספרי המכון הייתה אירוע ראשון של שרפת ספרים בגרמניה הנאצית.[4] בין 12,000 ל־20,000 ספרים וכתבי עת ומספר לא ידוע של תמונות ואביזרי מין נשרפו כליל.[14] בעיצומה של השריפה, נשא יוזף גבלס נאום בפני קהל של כ-40,000 איש.[דרוש מקור] בנוסף, נשרפו גם ספריהם של סופרים יהודים ופציפיסטים כמו אריך מריה רמרק נשרפו אף הם לאחר הוצאתם מספריות ציבוריות מקומיות ומאוניברסיטת פרידריך-וילהלם (אוניברסיטת ברלין). על פי ההערכות, דורה ריכטר (אנ'), האישה הטרנסג'נדרית הראשונה שעברה ניתוח לשינוי מין (על ידי רופאים במכון), נהרגה במהלך התקיפה.[14]
הירשפלד למד על שריפת ספריית המכון במאי 1933, בעת שצפה בחדשות בקולנוע בפריס. במשך תקופה מסוימת, הירשפלד תכנן להקים מכון חדש בצרפת, אולם התנאים הבינלאומיים המידרדרים הפכו את המיזם לבלתי אפשרי.[15]
חוקרים, תומכים ומטופלים במכון שיכלו לברוח מגרמניה עשו זאת. אדולף ברנד (אנ') שהוציא לאור את המגזין הראשון להומוסקסואלים המשיך לפעול בגרמניה. הוא החזיק משרד במכון. חמישה חודשים לאחר שריפות הספרים, בנובמבר 1933, הוא הפסיק את פעילותו בתנועת השחרור ההומוסקסואלית בגרמניה, לאחר איומים והטרדות מצד הנאצים.[15][16]
הנאצים השתלטו על מבני המכון למטרותיהם. הם הופצצו לקראת תום המלחמה, ב-1944, ונהרסו כליל בשנות החמישים. הירשפלד ניסה, לשווא, להקים את המכון מחדש בפריז. לאחר מספר ניסיונות כושלים הוא נפטר בניס שבצרפת ביום הולדתו ה-67, 14 במאי 1935.
לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשטר הבעלות של המכון נכתב כי במקרה של פירוק, כל נכסיו של הירשפלד ייתרמו לאוניברסיטת פרידריך-וילהלם בברלין. כמו כן, בזמן גלותו בפריז חיבר הירשפלד צוואה אישית על פיה הוא מותיר את כל נכסיו לתלמידיו קרל גיזה (Karl Giese) ולי שיו טונג (Li Shiu Tong) לשם המשך על עבודתו. לבסוף שני התרחישים לא קרו. בתי המשפט של גרמניה המערבית גילו שפירוק המכון והפקעת רכושו בידי הנאצים היו חוקיים. הרשות המחוקקת של גרמניה המערבית שמרה על חוקי הנאצים נגד הומוסקסואליות ועל סעיף 175, כך שתביעת פיצויים עבור המרכז ההרוס הייתה בלתי אפשרית עבור ההומוסקסואלים ששרדו.[17]
התפתחויות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1973 נפתח מכון לסקסולוגיה באוניברסיטת פרנקפורט, וב-1996 באוניברסיטת הומבולדט בברלין.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל להט"ב | ||
|
פורטל גרמניה | ||
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- John Lauritsen and David Thorstad. The Early Homosexual Rights Movement, 1864-1935. (Second Edition revised)
- Günter Grau (ed.). Hidden Holocaust? Gay and lesbian persecution in Germany 1933-45. (1995).
- Charlotte Wolff. Magnus Hirschfeld: A Portrait of a Pioneer in Sexology. (1986).
- James D. Steakley. "Anniversary of a Book Burning". The Advocate (Los Angeles), 9 June 1983. Pages 18–19, 57.
- Mark Blasius & Shane Phelan. (Eds.) We Are Everywhere: A Historical Source Book of Gay and Lesbian Politics (See the chapter: "The Emergence of a Gay and Lesbian Political Culture in Germany" by James D. Steakley).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "Institute for Sexual Science" - תערוכה מקוונת של האגודה של מגנוס הירשפלד (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ John Lauritsen; David Thorstad (1974), The Early Homosexual Rights Movement (1864–1935), New York: Times Change Press, ISBN 0-87810-027-X. Revised edition published 1995, ISBN 0-87810-041-5.
- ^ Harry Oosterhuis. (Ed.) Homosexuality and Male Bonding in Pre-Nazi Germany: The Youth Movement, the Gay Movement, and Male Bonding Before Hitler's Rise: Original Transcripts from Der Eigene, the First Gay Journal in the World. (1991).
- ^ 1 2 Magnus Hirschfeld | Project Gutenberg Self-Publishing - eBooks | Read eBooks online, www.self.gutenberg.org
- ^ 1 2 Heike Bauer, Book Destruction from the Medieval to the Contemporary, London: Palgrave Macmillan UK, 2014, עמ' 17–33, ISBN 978-1-349-47455-4. (באנגלית)
- ^ Liat Kozma, SEXOLOGY IN THE YISHUV: THE RISE AND DECLINE OF SEXUAL CONSULTATION IN TEL AVIV, 1930–39, International Journal of Middle East Studies 42, 2010-05, עמ' 231–249 doi: 10.1017/S0020743810000036
- ^ Dirk Schultheiss, Sidney Glina, Highlights from the History of Sexual Medicine, The Journal of Sexual Medicine 7, 2010-06, עמ' 2031–2043 doi: 10.1111/j.1743-6109.2010.01866.x
- ^ Nicholas Matte, International Sexual Reform and Sexology in Europe, 1897–1933, Canadian Bulletin of Medical History 22, 2005-10, עמ' 253–270 doi: 10.3138/cbmh.22.2.253
- ^ Bauer, Heike,, The Hirschfeld archives : violence, death, and modern queer culture, Philadelphia: Temple University Pres, 2017, עמ' 121, ISBN 978-1-4399-1434-2 (הקישור אינו פעיל, 2018-07-19) (אורכב 19.07.2018 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Ekins R., King D. (2001) Pioneers of Transgendering: The Popular Sexology of David O. Cauldwell. IJT 5,2 (text online)
- ^ Caroline Howe, Berlin was a hotbed of homosexuality and a mecca for transsexuals, Mail Online, 2014-11-25
- ^ Natasha Frost, The Early 20th-Century ID Cards That Kept Trans People Safe From Harassment, Atlas Obscura, 2 November 2020 (באנגלית)
- ^ Boaz Neumann, The Nazis tolerated gays. Then everything changed, Haaretz.com, 24.01.2019 (באנגלית)
- ^ Hiller, Kurt | Encyclopedia.com, www.encyclopedia.com
- ^ 1 2 Evans, Richard J., Bringing Germany into Line, The coming of the Third Reich, 1st American ed, New York: Penguin Press, 2004, ISBN 1-59420-004-1
- ^ 1 2 Simon LeVay, Queer Science: The Use and Abuse of Research into Homosexuality, www.washingtonpost.com
- ^ Joep de Visser, Homosexuality, Historical tales about the capital of the 20th century (באנגלית)
- ^ James D. Steakley. The Early Homosexual Emancipation Movement in Germany. (1975).