לדלג לתוכן

המלחמות העות'מאניות באירופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המלחמות העות'מאניות באירופה
האימפריה העות'מאנית בשיאה
האימפריה העות'מאנית בשיאה
תאריך 13541913
מקום חבל הבלקן, קווקז, אוקראינה, קרים, הונגריה, קפריסין, סלובקיה, אוסטריה, מלטה, סיציליה, מזרח הים התיכון
קואורדינטות 42°N 22°E / 42°N 22°E / 42; 22
תוצאה הרחבת שטחה של האימפריה העות'מאנית
הצדדים הלוחמים

האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המלחמות העות'מאניות באירופה היו סדרה של מלחמות ועימותים צבאיים בין האימפריה העות'מאנית לבין מדינות אירופיות שונות מימי הביניים המאוחרים ועד ראשית המאה ה-20.

עלייתה של האימפריה העות'מאנית בסוף ימי הביניים, ואיחוד אזור פרס, מצרים, וביזנטיון תחת אימפריה מוסלמית אחת, שלהבה את העולם המוסלמי, שתלה תקוות בהגשמת נבואתו של הנביא מוחמד לכיבוש רומא בידי האסלאם[1]. על רקע מאבק איסלאמי-נוצרי, נאבקה האימפריה העות'מאנית במעצמות אירופה במשך מאות שנים.

האימפריה העות'מאנית נחלה לאורך השנים הצלחות בכיבוש שטחים בדרום-מזרח אירופה, וביצעה מספר פלישות מוצלחות גם למרכז אירופה, ששיאן עם הטלת המצור על וינה בשנת 1529, ופעם נוספת בשנת 1683.

במאה ה-18 וה-19 החלה שקיעתה של האימפריה העות'מאנית, אותה שאפו לנצל האימפריות האירופאיות כדי להשתלט על נתחים משטחה. החל מסוף המאה ה-19 החלה האימפריה לאבד שטחים לטובת האימפריות האירופאיות, עד לקריסתה הסופית במלחמת העולם הראשונה.

מלחמות בולטות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העימותים הראשונים החלו עם המלחמה הביזנטית-עות'מאנית שהחלה באנטוליה בסוף המאה ה-13. האימפריה העות'מאנית החלה את התרחבותה לתוך יבשת אירופה באמצע המאה ה-14, כשגליפולי נפלה בידיה במרץ 1354, מדרס קבע ראשון (שטחים בולגריים נפלו כבר קודם אך לא לאורך זמן) ביבשת עצמה. האימפריה הוסיפה להתפשט לתוך אירופה במהלך המלחמה הבולגרית-עות'מאנית והמלחמה הסרבית-עות'מאנית שהחלו באמצע המאה ה-14. מרבית התקופה הזו התאפיינה בהתרחבות של האימפריה העות'מאנית בחבל הבלקן. האימפריה העות'מאנית כבשה את שטחי אלבניה בשנת 1385, בולגריה ב-1396, סרביה ב-1459, יוון ב-1460, בוסניה ב-1463 והרצגובינה בשנת 1482.

המערכה העות'מאנית נמשכה בין השנים 1526 ו-1555, כאשר במהלך תקופה זו האימפריה העות'מאנית החלה לבצע את ההתקפות הגדולות הראשונות נגד הממלכה ההבסבורגית האוסטרית, והעות'מאנים ניסו לכבוש את העיר וינה במאמץ מלחמתי אינטנסיבי שהגיע לשיאו בשנת 1529 וזכה לכינוי המצור על וינה. ייתכן שוינה היוותה בימים ההם מחסום אחרון בפני הטורקים לפלישתם לעבר מרכז, דרום ומערב אירופה, כיבוש הוותיקן והפיכתה של אירופה כולה למוסלמית. המצור נכשל, וסימן מאבק ארוך ומתמשך בין המעצמות, שיימשך עוד כ-150 שנה.

בשנת 1565 פלשה האימפריה העות'מאנית למלטה. בשנת 1566 עד 1568 ערכה מלחמה עם אוסטריה. בשנת 1570 כבשה את קפריסין. בשנים 1570–1573 ערכה מלחמה עם ונציה.

בשנים 1593–1615 ערכה מלחמה עם אוסטריה. בשנים 1645–1669 ערכה מלחמה עם ונציה. בשנים 1663–1664 ערכה מלחמה עם אוסטריה. בשנים 1671–1676 ערכה מלחמה כנגד האיחוד הפולני-ליטאי.

המלחמה הטורקית הגדולה החלה בשנת 1683 ונערכה נגד אוסטריה, ונציה, והאימפריה הרוסית, במהלכה הטילה האימפריה העות'מאנית מצור על וינה במסגרת קרב וינה, והצליחה להחדיר כוחות לעיר שיפתיעו את המגנים בטרם הפסידו את הקרב. המלחמה הסתיימה בהסכם קרלוביץ בשנת 1699.

המלחמה השנייה נגד האימפריה האוסטרית נערכה בשנים 1710–1711. מלחמה נוספת נגד אוסטריה וונציה החלה בשנת 1714, הסתיימה עם חוזה פסרוביץ בשנת 1718.

במאה ה-18 וה-19 החלה שקיעתה של האימפריה העות'מאנית, אותה שאפו לנצל האימפריות האירופאיות כדי להשתלט על נתחים משטחה. בשנות ה-70 של המאה ה-18 איבדה האימפריה העות'מאנית שטחים לאימפריה הרוסית[2], ויריבותן המרה של האימפריות המשיכה לאורך המאה ה-19, באמצעה התקיימו מלחמת קרים - בה לחמו העות'מאנים לצד הצרפתים והבריטים וניצחו - והמלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), בה כוחות רוסים התקרבו לאיסטנבול, והאימפריה הבריטית התערבה כדי לסיים את המלחמה, שבתומה נאלצה האימפריה העות'מאנית להכיר בעצמאותן של רומניה, סרביה, מונטנגרו, באוטונומיה רחבת היקף בבולגריה, וכן בכינונה של אוטונומיה בבוסניה והרצגובינה תחת חסות אוסטרית. קפריסין עברה לבריטניה בתמורה לתמיכתה הצבאית, ובהמשך לכך גם מצרים[2].

בשנים 1912 ו-1913 הייתה מעורבת במלחמות הבלקן. לבסוף, הובסה האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה.

השפעות המלחמות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבקים המתמשכים בין האימפריה העות'מאנית לממלכות אירופה, גרמו לרקע המדיני והכלכלי שדחף את ממלכות אירופה, ובמיוחד ממלכות מערב אירופה, לחפש נתיבי סחר עקיפים למזרח הרחוק.

בתקופות שלפני עלייתה של האימפריה העות'מאנית, הסחר בין אירופה לבין סין והודו התקיים זה מאות בשנים בדרך היבשה בחסות מעצמות מונגוליות. אולם, עם כיבוש קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית המוסלמית בשנת 1453 הפכה הגישה למחוזות אלו קשה ומסוכנת, שלא כבעבר.

נסיבות אלו דחפו את הפורטוגזים להרחיב את טווח הידע הימי האירופאי בהפליגם דרומה לאורך חופי אפריקה, במטרה למצוא את דרך הים להודו (כינוי כולל בפי האירופאים לדרום אסיה ולמזרחה) ; וכן דחפו את הספרדים לממן את הפלגתו של כריסטופר קולומבוס למערב, בתקווה לאתר נתיב שיט חדש למזרח הרחוק.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]