המרכז המסחרי הישן בחיפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המרכז המסחרי בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, מבט לכיוון צפון, דרך העצמאות עדיין לא נסללה וניתן לראות את הטיילת על חוף הים

המרכז המסחרי הישן הוא מרכז מסחרי שהוקם בעיר התחתית בחיפה בשנת 1927. זה היה המתחם הראשון בחיפה שיועד מלכתחילה למסחר. המרכז היה האזור המתוכנן הראשון בעל ייעוד ותפקוד מוגדרים בעיר התחתית, והכניס את חיפה לעידן מודרני מבחינת תכנון עיר.[1] המרכז נבנה מצפון ובסמוך לכיכר חמרה והוא שוכן כיום בין הרחובות דרך העצמאות ורחוב נתנזון (בזמנו דרך יפו), והוא כולל בתוכו את הרחובות: נחום דוברין, משה אהרון, נתן (קייזרמן) וקהילת סלוניקי. לימים הפך רחוב נחום דוברין למשכנו של "השוק הטורקי" שנסגר בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21. לאחר שנבנה מרכז מסחרי נוסף בעיר התחתית, באזור רחוב הבנקים, נוסף לשמו של המרכז התואר "הישן". מרכז זה היה חלק ממרכז העסקים הראשי של חיפה בתקופת המנדט, שכלל גם את דרך יפו, את דרך המלכים (דרך העצמאות) ואת המרכז המסחרי החדש.[2]

הרקע להקמת המרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20, התרכזה הפעילות המסחרית של העיר באזור השוק, ששכן ממזרח לכיכר חמרה עד אזור מסגד אל-ג'רינה, וממערבו, לאורך הרחובות דרך יפו ודרך אלנבי. היחסים בין היהודים והערבים עד מאורעות תרפ"ט היו טובים. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הוכפלה אוכלוסיית חיפה מכ-25,000 תושבים על פי מפקד 1922, לכ-50,000 תושבים על פי מפקד 1931. במקביל התרחב השטח הבנוי, וב-1907 החלה יוזמה לבנות את שכונת "הרצליה" באזור הדר הכרמל של היום. בעשור השני של המאה ה-20 החלו באזור זה היוזמות להקמת שכונת "הטכניקום" ליד הטכניון ושכונת נחלה. שכונות אלה תוכננו כ"עיר גנים" למגורים בלבד, ללא כל מרכזים מסחריים. עיקר שטחה הבנוי של העיר נפרש בשטח המישורי למרגלות הכרמל, מהמושבה הגרמנית במערב ועד תחנת הרכבת חיפה מזרח במזרח, ומדרום השכונות ואדי ניסנאס, ואדי סאליב ו"מעלה הבורג'" במעלה מדרגת ההר שעליה שוכנת היום שכונת הדר הכרמל. שנות ה-20 של המאה ה-20 היו תקופה של פעילות כלכלית מוגברת, שבאה לידי ביטוי בהקמת מבנים חדשים והקמת תעשיות חדשות.[3]

הקמת המרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית המרכז המסחרי על פי מפה משנת 1942, ובה השמות ההיסטוריים של הרחובות. המפה הוטבעה על דלת כניסה של בית מגורים ברחוב משה אהרון 1 (כיום).

הקרקע שעליה נבנה המרכז המסחרי נרכשה בשנים 1922-1921 על ידי חברת הכשרת היישוב, מידי מסדר "האחיות מנצרת", שנוסד בצרפת בשנת 1822. היוזמה לרכישת השטח הייתה של קבוצת אנשי עסקים יהודים חיפאים בראשות שבתי לוי, שמואל פבזנר, אהרון רוזנפלד ויעקב כספי, שהשתייכו לאגודת הסוחרים. הם הקימו את "החברה למרכז מסחרי". הקרקע נרכשה בעזרת מימון שהתקבל מבנק ברקליס, במטרה להקים מרכז מסחרי עברי ראשון בחיפה. עלות רכישת הקרקע הסתכמה ב-26,000 לירות ארץ ישראליות.

בשנת 1923 הכריזה הקבוצה על תחרות אדריכלית בינלאומית לתכנונו של המרכז. במועד זה דרך העצמאות עדיין לא הייתה קיימת, שכן נסללה על שטח ים שיובש בשנת 1933, כך שדרך יפו הייתה הרחוב שנשק לחוף הים. התנאים העיקריים בתחרות היו:

  1. תוכנית להקמת מרכז מסחרי מקיף.
  2. גובה המרכז לא יעלה על שלוש קומות, כשקומת הקרקע יועדה לחנויות, והקומות השנייה והשלישית יועדו למשרדים ולמגורים.
  3. המרכז יכלול בנק, בית קולנוע, בית מלון ושתי מסעדות.
  4. היבטים אדריכליים ייקחו בחשבון את הקרבה לים, את הדקלים העתיקים שהיו במקום, ואת המבנים בסביבת המרכז.
  5. הגשת התוכניות עד ל-15 ביוני 1923.

בפרס הראשון זכתה הצעתם של אריך מנדלסון וריכרד נויטרה. הצעתם נחשבה מודרנית ובעלת תעוזה לזמנם. תוכניתם כללה אזור חנויות שתוכנן כשוק סגור, ובתי קפה ששכנו בכיוון לים. בפרס השני זכתה הצעתו של פריץ קורנברג, אדריכל ירושלמי, ובפרס השלישי זכתה הצעתם של זוג אדריכלים ארתור קורן וזיגפריד ויצמן. גם הצעה זו נחשבה נועזת לתקופתה, היא תוכננה בסגנון אקספרסיוניסטי, וחלקו המרכזי של הבניין היה מבנה עגול מזכוכית. מבנה זה לא היה ניתן להקמה באמצעים שעמדו אז לרשות היזמים בחיפה.

בסופו של דבר בחרו היזמים לבצע את התוכנית שזכתה במקום השני. הצעה זו נחשבה שמרנית ביחס לקודמותיה, והיה לה סיכוי רב יותר לקבל את אישורם של הבריטים. ההצעה כללה גושי בתים אחידים, ביניהם עברו שלושה רחובות מקבילים, ניצבים לחוף הים, שחילקו את המרכז לארבעה גושים. את שלושת הרחובות חיבר רחוב רביעי, אנכי, שנקרא בזמנו רחוב הדקלים, על שם הדקלים העתיקים שהיו במקום. הבתים היו בני שלוש קומות, קומת הקרקע הייתה קומת החנויות. הבתים היו עטורי מרפסות קטנות ומסוגננות, שחלקן פנו לרחובות הפנימיים, וחלקן, בצדם הצפוני של המבנים, פנו לכיוון הים. הצעה זו גם התאימה יותר לתנאים המקומיים בארץ באותם ימים.

למימון בניית המרכז התגייס יהודי אמריקאי בשם מקס שולמן, שהסכים לממן 75% מעלות הבנייה ולממן גם את החזר ההלוואה של חברת הכשרת היישוב. המרכז נבנה על ידי חברת סולל בונה, ובנייתו הסתיימה בשנת 1927. המרכז המסחרי חיזק את אופייה המסחרי של דרך יפו. בשנת 1928 הושלמה בנייתו של בניין סניף בנק אפ"ק, שנבנה בצמוד וממערב למרכז המסחרי.

מבנה לאחר שיפוץ ברחוב משה אהרון (צולם ב-2011).

בשנת 1927, לקראת סיום הבנייה של המרכז, החלו הבריטים בשינוי קו החוף על ידי ייבוש הים, התקבלה החלטה לבנות את נמל חיפה במיקומו הנוכחי. בשנת 1929 החלה בניית הנמל שהסתיימה בשנת 1933. החול שהוצא מן הים להעמקת הנמל שימש לייבוש שטח של 304 דונם. על השטח שיובש נסללה דרך העצמאות. סלילת הדרך הרחיקה את הים מהמרכז המסחרי ופגעה במרכזיותו. בשנת 1931 יזמו יזמים יהודים הקמת מרכז מסחרי חדש, קרוב יותר לכניסה לנמל, באזור רחוב הבנקים של היום. בנייתו ואכלוסו נמשכו בין השנים 1935-1932. בניית שער הנמל במרחק של יותר מחצי ק"מ מהמרכז הישן, עוררה את התמרמרות הסוחרים במקום. ההחלטה להקמת המרכז החדש, נעשתה אף על פי שהמרכז הישן לא אוכלס במלואו לאחר סיום בנייתו. המרכז החדש היה גדול יותר מהישן, והוא הפך, בשנות ה-30, למוקד הפעילות הכלכלית בחיפה.[4] מרכז זה נקרא לאחר מכן "המרכז המסחרי החדש", והמרכז הראשון שהוקם קיבל את התוספת "הישן" לשמו. השם הזה שימש גם ככתובת פורמלית.[5]

תקופת המאורעות ומלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרכז המסחרי היה מובלעת יהודית בעיר התחתית שרוב אוכלוסייתה ערבית. עד מאורעות תרפ"ט, היחסים בין היהודים והערבים בעיר היו טובים. מובלעות נוספות היו השכונה היהודית חרת אל-יהוד באזור העיר העתיקה, והטחנות הגדולות שהוקמו בשנת 1923. כשבוע לפני המאורעות, קבעה "ההגנה" נקודות שמירה קבועות ברחבי העיר, אחת מהן במרכז המסחרי.[6] מאורעות תרפ"ט החלו בחיפה במוצאי שבת, 24 באוגוסט 1929. ביום השלישי למאורעות, 26 באוגוסט, הותקף המרכז המסחרי הישן על ידי המון ערבי. השוטרים הערבים הסתלקו מהמקום, ובמקום נשארו מעט יהודים שהגנו על המרכז ועל הרכוש היהודי שנמצא בו, עד הגעת המשטרה הבריטית.[7] עם המגנים נמנה משה אליוביץ', איש "השומר" שהגיע מכפר גלעדי עם קבוצה של אנשים לסייע בתקופת המאורעות, ושנשלח למרכז המסחרי הישן עם אקדחים על מנת לסייע בהגנתו.[8] באחר הצהריים של יום זה, שהיה יום שיא בהתקפות על היהודים בעיר התחתית, הועברו למרכז המסחרי, על ידי הבריטים, 50 איש שנמלטו לתחנת המשטרה בחיפה.[9]

גם במאורעות 1939-1936 היה המרכז המסחרי הישן מובלעת יהודית בלב אזור המאוכלס באוכלוסייה ערבית.

בעקבות החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר על תוכנית החלוקה, החלו תושביה הערבים של חיפה בהפגנות ובמהומות. יומיים אחרי ההחלטה התכנסו מאות אחדות של ערבים, מצוידים במקלות, ליד המרכז המסחרי הישן, במטרה לפרוץ אליו, אך הם נהדפו על ידי היהודים שהיו במקום. המשטרה הבריטית לא התערבה בנעשה.[10] המרכז המסחרי שימש גם מעוז יהודי במלחמת העצמאות, ביחד עם המרכז המסחרי החדש והנמל.[11] במלחמה זו היה מרכז זה אחד היעדים שניתנו לחטיבת כרמלי במסגרת "תוכנית ד'" לכיבוש והשתלטות.[12]

השוק הטורקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים הוקם ברחוב נחום דוברין, הרחוב המזרחי במרכז המסחרי, שוק שקיבל עם השנים את הכינוי "השוק הטורקי" או "שוק הטורקים". שם זה ניתן לו על ידי התושבים. באזור השוק התגוררו חלק מפועלי הנמל הסלוניקאים שהועלו לארץ ישראל ביוזמתו של אבא חושי בשנות ה-30 של המאה ה-20 מסלוניקי, כדי לאייש את ענף הסוורות בנמל חיפה,[13] ובמקום הוקמו דוכנים לאורך הרחוב שנמסרו למפעילים בני הקהילה. גם מועד הקמתו של השוק ברחוב דוברין לוט בערפל. תחילתו כנראה בדוכנים שהוקמו ברחוב, לאחר ירידת מעמדו של המרכז, עם בנייתו של המרכז החדש ברחוב הבנקים. מספר הדוכנים גדל בשנות ה-50 של המאה ה-20.

הדוכנים נבנו בחזית החנויות, וגרמו להפרעה בכניסה אליהן. השוק גרם למפגעי לכלוך במקום; הדבר אף הוזכר בספר "כל בית צריך מרפסת" מאת רינה פרנק מיטרני: "רחוב הדקלים, על שמו המרשים, נשק למזבלה של השוק הטורקי שהיה ממוקם למעשה בחצר הפנימית של הבית המשותף שלנו... זה היה הרחוב הכי מלוכלך ומסריח בחיפה."[14] השוק פעל עד תחילת המאה ה-21. בעקבות החלטת מועצת עיריית חיפה, פונו כל סוחרי השוק מהמקום, וכל הדוכנים פורקו.

שמות הרחובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור נקראו רחובות המתחם "מזרח", "מרכז" ו"מערב". הרחוב הניצב שחיבר אותם נקרא "הדקלים" על שם הדקלים שבו. ב-1952 החליטה העירייה לקרוא לרחובות "נחום (דוברין)" (איש ועד הדר הכרמל), "אהרון (מכליס)" (חבר ועד קהילת חיפה) ו"נתן (קייזרמן)" (על שם נתן קייזרמן - מנהל סניף בנק אפ"ק הסמוך), בהתאמה. שמו של רחוב הדקלים שונה ל"קהילת סלוניקי" על שם סוורי הנמל שהשתכנו באזור, שבית הכנסת שלהם (בית הכנסת על שם רבי שמעון בר-יוחאי) שכן ברחוב דוברין 6 הסמוך.

המתחם ושיקומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבני המרכז המסחרי ברחוב נתנזון. משמאל אחד המבנים שעבר שיפוץ על ידי יזמים פרטיים (צולם ב-2011)

כיום קיימים בשטח המתחם מספר דוכני מזון ומסעדות, בהן: מסעדת פועלים, מסעדת "גקו דגים" הוותיקה ועוד. במקום פועלים מספר דוכני מזון, המוכרים פלאפל, שווארמה ובורקס (בית הבורקס הטורקי)..[15] בנוסף, פועלים במתחם משרדי עורכי דין, חנויות בגדים, מכולת, סוכנויות נסיעות ועוד. חלק מהחנויות והמשרדים סגורים, ולא נעשה בהם כל שימוש.

בתחילת המאה ה-21 עברו חלק מהמבנים שיפוץ על ידי יזמים פרטיים. בית הדפוס ששכן ברחוב משה אהרון 1 עבר מהמקום, הבית עבר שיפוץ נרחב והוסב לבוטיק מגורים בשם "הביטט", בחזיתו צוירו ציורים רבים על ידי האמן יואב דסה, שצייר בחזיתו ובצדו האחורי של הבית ציורים המשקפים את הווי המסחר והחיים שהתקיימו בעבר בכל מתחם המרכז המסחרי הישן. שני בתים נוספים ברחוב קהילת סלוניקי שופצו על ידי יזמים פרטיים. שיפוץ זה יישאר וישולב כחלק מהשיפוץ הכולל של המתחם.

בשנת 2010 שימש המתחם כאתר צילומים של חלק מהסצנות בסרטו של אבי נשר "פעם הייתי". אתר הצילומים של ביתה של קלרה היה מעל בית הבורקס הטורקי.[16]

בתחילת שנת 2010 החליטה עיריית חיפה על שיפוץ ושיקום כל המתחם של המרכז המסחרי בעלות של 10 מיליון ש"ח. היא קראה לפרויקט "שיקום מתחם השוק הטורקי בעיר" (על אף שהשוק הטורקי שכן רק ברחוב אחד מתוך המתחם).[17] בדצמבר 2010 פירסמה העירייה מכרז לביצוע שיפוץ המתחם, הכולל עבודות סלילה, ניקוז, מים, ביוב, תאורה וחשמל. השיפוץ החל בחודש מאי 2011 ונמשך כשנה וחצי. מטרת הפיתוח להפוך את המקום לאזור מודרני שיכלול מסחר, בידור, בילוי, משרדים, מגורים ומלונאות.[18] במסגרת השיפוץ רוצף כל המתחם באבנים משולבות וניטעה שדרת דקלים בוגרים ברחוב משה אהרון. נכון לקיץ 2013 פועלים במקום חנויות מגוונות, מסעדות, יריד אמנים יוצרים, הופעות ופעילויות לקהל.[19]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמעון שטרן, התפתחות המערך העירוני של חיפה בשנים 1948-1918, עבודת דוקטורט שהוגשה לסנאט האוניברסיטה העברית, 1974.
  2. ^ שמעון שטרן, התפתחות המערך העירוני של חיפה בשנים 1948-1918, עמ' 151.
  3. ^ יוסי בן-ארצי, "ייחודה של חיפה והתפתחותה בתקופת המנדט", חיפה בהתפתחותה, 1918–1948, הוצאת יד יצחק בן-צבי, בעריכת מרדכי נאור ויוסי בן-ארצי, 1989, עמ' 34-33.
  4. ^ שמעון שטרן, התפתחות המערך העירוני של חיפה בשנים 1948-1918, עמ' 82
  5. ^ מודעת פרסום של חברת הבטוח "יהודה", דבר, 26 במרץ 1937 (מודעה).
  6. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986, עמ' 137.
  7. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986, עמ' 139
  8. ^ יעקב גולדשטיין, "מאורעות תרפ"ט (1929) בחיפה", חיפה בהתפתחותה, 1918–1948, עמ' 171, 179, 182.
  9. ^ המאורעות בחיפה, דבר, 3 בספטמבר 1929.
  10. ^ תמיר גורן, חיפה הערבית בתש"ח, הוצאת מכון בן-גוריון, 2006, עמ' 59.
  11. ^ יעקב מרקוביצקי, "המערכה על חיפה וסביבותיה במלחמת העצמאות", חיפה בהתפתחותה, 1918 - 1948 , הוצאת יד בן צבי, 1989, עמ' 202
  12. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, הוצאת עם עובד, 1991, עמ' 108.
  13. ^ יצחק כרם, העלייה הסלוניקאית לארץ ישראל בשנות השלושים, עמ' 186-184.
  14. ^ רינה פרנק מיטרני, כל בית צריך מרפסת, הוצאת ידיעות אחרונות 2005, עמ' 196.
  15. ^ ליאור פרי ויורם מארק ריך, לאכול טורקי ולנוח, באתר ידיעות חיפה, 28 בינואר 2011.
  16. ^ סיור באתרי הצילום של הסרט פעם הייתי באתר YouTube.
  17. ^ גיא ליברמן, עיריית חיפה יוזמת תוכנית חדשה לשיקום מתחם השוק הטורקי בעיר בעלות 10 מ' ש', באתר TheMarker‏, 27 בינואר 2010
  18. ^ אודיה שווץ, בתקופה הקרובה יחלו העבודות לביצוע שיקום התשתיות במתחם השוק הטורקי בחיפה אתר רדיו חיפה, 21 בדצמבר 2010.
  19. ^ יריד אמנים יוצרים בשוק הטורקי, באתר "חיפה חיפה"

קואורדינטות: 32°49′06″N 34°59′59″E / 32.81846782295098°N 34.999845027923584°E / 32.81846782295098; 34.999845027923584