הישות הציונית

הישות הציונית (בערבית: الكيان الصهيوني, בתעתיק מדויק: אלכיאן אלצהיוני, הגייה מקורבת: אל-כיאן א-סהיוני), המשטר הציוני (בפרסית: رژیم صهیونیستی, רז'ים-י סהיוניסתי), או בקיצור הציונים, הוא כינוי גנאי אנטי-ציוני שניתן על ידי חלק מהערבים והמוסלמים למדינת ישראל, בין היתר על מנת לעשות לה דה לגיטימציה.

משמעות וכוונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכינוי מתואר כאמצעי לביטוי עוינות כלפי ישראל תוך התעלמות מקיומה ודרך לביטוי דה-לגיטימציה ולשלילת זכותה להתקיים.

מתאו גרי טוען כי פעמים רבות פועלת התקשורת במדינות המוסלמיות להציג את הציונות כחלק ממזימה יהודית עולמית להשתלטות על העולם כולו, תוך שילוב תכנים התומכים ברעיון הפרוטוקולים של זקני ציון.^[1] כך שהמנהיגים משתמשים במונח ציונות "ככלי פוליטי" על מנת להציג את ישראל כ"מדינה לא-לגיטימית", דבר המחזק את האנטי-ישראליות ואת תפיסת ישראל כאיום אפל.^[2]

לפי אריק סאנדקוויסט (אנ') מתאר הכינוי את "המבט הערבי, שחוזר בדוקטרינת הליבה של אש"ף: שישראל הציונית אינה מדינה כלל, אלא סרח קולוניאליסטי עודף ובלתי חוקי".^[3] אדוארד סעיד טוען בספרו "After the Last Sky: Palestinian Lives" כי אחד מהגורמים המבדילים בין הערבים הישראלים לפלסטינים הוא שהערבים הישראלים מתייחסים לישראל כ"מדינה ישראלית, במקום 'כישות הציונית'".^[4] לפיה גישה זו אינו נאבק ה"פת"ח נגד היהודים כקהילה אתנית ודתית, אלא נאבק נגד ישראל כביטוי קולוניאלי המבוסס על מערכת תיאוקרטית, גזענית", השואפת להתפשט כ"'ציונות עולמית' וקולוניאליסטית."^[3] וירג'יניה ק. טילי טוענת כי המונח שולל את המדינה היהודית, אך לא את הנוכחות היהודית.^[5]

שימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני 1967 היה "הישות הציונית" המונח הסטנדרטי בהתייחס לישראל על ידי הערבים והתקשורת הערבית, והיה פופולרי במיוחד בשידורים הרשמיים של מצרים, סוריה, וירדן בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. השימוש במונח זה נמשך מאז בעיתונים המצריים, העיתונות שבשליטת המדינה בסוריה, "אל-מנאר" בלבנון, ובתקשורת הירדנית. באיראן נעשה שימוש בלעדי במונח "המשטר הציוני" (رژیم صهیونیستی "רז'ים-י סהיוניסטי") לתיאור ישראל לאחר 1979.

פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי "הישות הציונית" נמצא בשימוש חלק ממדינות ערב ופוליטיקאים ואינטלקטואלים בעולם הערבי, כמו במסמכים רשמיים בינלאומיים והפך ל"מונח הפוליטי הערבי המסורתי לישראל". באו"ם נעשה שימוש קבוע במונח, בין השאר על ידי מדינות כמו לוב, סוריה, עיראק, תימן והארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. כמו כן הוא משמש את איראן וקבוצות כגון חזבאללה, גדודי אל-קודס, חמאס, הרשות הפלסטינית, והארגון לשחרור פלסטין. באחרון הפך השימוש במונח ל"פחות בולט" לקראת סוף שנת 1980, לאחר הסכמי קמפ דייוויד והכרת אש"ף בישראל, אך מאז הפך לנפוץ שוב.^[6]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Gray, Matthew (2010). Conspiracy Theories in the Arab World. Taylor & Francis. Pp. 147-148.
^ Gray, Matthew (2010). Conspiracy Theories in the Arab World. Taylor & Francis. p. 132.
^ ¹ ² Sundquist, Eric J. (2005). Strangers in the Land: Blacks, Jews, post-Holocaust America. Harvard University Press. p. 333.
^ Said, Edward; Mohr, Jean (1986) (this edition 1999). After the Last Sky: Palestinian Lives. Columbia University Press. p. 51.
^ Tilley, Virginia Q. (2005). The One-state Solution. University of Michigan Press. p. 202.
^ Cohen, Getzel M. (2006). The Hellenistic Settlements in Syria, the Red Sea Basin, and North Africa. University of California Press. p. 420.

[1] Gray, Matthew (2010). Conspiracy Theories in the Arab World. Taylor & Francis. Pp. 147-148.

[2] Gray, Matthew (2010). Conspiracy Theories in the Arab World. Taylor & Francis. p. 132.

[אריק12-3] ¹ ² Sundquist, Eric J. (2005). Strangers in the Land: Blacks, Jews, post-Holocaust America. Harvard University Press. p. 333.

[4] Said, Edward; Mohr, Jean (1986) (this edition 1999). After the Last Sky: Palestinian Lives. Columbia University Press. p. 51.

[5] Tilley, Virginia Q. (2005). The One-state Solution. University of Michigan Press. p. 202.

[6] Cohen, Getzel M. (2006). The Hellenistic Settlements in Syria, the Red Sea Basin, and North Africa. University of California Press. p. 420.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]