אנטישמיות מודרנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנטישמיות
אנטישמיות
Yellowbadge logo.svg
פורטל השואה
מושגים באנטישמיות
היסטוריהציר זמןגאוגרפיה

אנטישמיות היא מושג שנקבע בשנת 1879 על ידי המשכיל הגרמני וילהלם מאר. אף שיש במושג זה כדי להצביע על הגזע השמי כולו, הרי שהשימוש שנעשה בו היה נגד היהודים. האנטישמיות, שנאת העם היהודי, התקיימה מדורי דורות, דבר שהביא להיבדלות חברתית ותרבותית של היהודים מיתר העמים.

הורדת אלפרד דרייפוס בדרגה

האנטישמיות המודרנית החלה במאה ה–19 והיא כוונה בעיקר נגד היהודים, ולא נגד היהדות. במילים אחרות, השנאה לדת הפכה שנאה לעם.

אנטישמיות מודרנית היא אנטישמיות הקיימת מהמאה ה-18 ועד לימינו אנו. האנטישמיות המודרנית, שהתפתחה באירופה ומשם חלחלה לכל העולם שונה מהאנטישמיות המסורתית בסיבותיה, מטרותיה ואופיה, והיא מתבססת על שיטות מודרניות (מדע, תקשורת המונים, פוליטיקה מפלגתית וכו').

האנטישמיות המודרנית הגיעה לשיאה בתקופת השואה, בה נרצחו מיליוני יהודים בשל יהדותם.

"שנאה ישנה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנאת ישראל המסורתית התקיימה כבר בתקופות קדומות, בעת העתיקה ובימי הביניים, וזאת מכמה סיבות:

  1. שנאת השונה והנבדל - שנאה על רקע מנהגים ומסורת.
  2. שנאה דתית על רקע נוצרי - מאחר שעל פי הברית החדשה הסגירו יהודים את ישו לרומאים, רואים חלק מהנוצרים את היהודים כולם כחייבים בעונש.
  3. גנוסיס - במהלך ימי הביניים התפתחו כתות מינות גנוסטיות, שראו בעולם זה בריאתו של דמיורגוס, מעין שטן. אלוהים התנ"כי נתפס במקרים רבים כדמיורג זה, והמאמינים בו כגזע השטן.
  4. שנאה על רקע כלכלי - במהלך ימי הביניים ועד למאה ה-19 היו יהודים רבים מלווים בריבית. מאחר שהכנסייה אסרה על נוצרים לעסוק בתחום זה, ופעמים רבות נאסר על יהודים להחזיק בקרקעות, מצאו בו יהודים רבים את משלח ידם. שלא כיום, לעתים הגיע גובה הריבית שדרשו יהודים כדי 100% מן ההלוואה עצמה, לפיכך נצטברה אצל הנוצרים טינה רבה.
  5. עלילות דם - עלילות דם התפתחו בעיקר על רקע דתי. בין השאר נטען כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים, הנרצחים על ידם, לצורכי אפיית מצות.

הגורמים לאנטישמיות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. מתן אמנציפציה: בארצות שונות (צרפת, גרמניה, איטליה) קיבלו היהודים אמנציפציה – שחרור מהגבלות, קבלת שוויון זכויות. חלק מהיהודים החלו להשתלב במהירות בחברה הנוצרית. אולם, תהליך ההשתלבות לא היה בכוחו לבטל את ההבדלים בין היהודים לבין הנכרים. דווקא משום שמספר גדול של היהודים עבר לחיות בערים ונקלט במקצועות בעלי השפעה ציבורית – החלה להיות מורגשת יותר הימצאותם של היהודים בקרבת הנכרים. כמו כן, האמנציפציה הביאה לתחרות כלכלית בין הנוצרים ליהודים על הון ומקומות עבודה. במקרה של הצלחת יהודים, הדבר גרם לרוגז, קנאה ולשנאה. היהודי הצטייר כבעל הון, כמכשיל או מהפכן, המנצל את העם הפשוט. אנטישמים רבים ביקשו לבטל את האמנציפציה שניתנה ליהודים.
  2. התפתחות הדמוקרטיה: הרחבת זכות הבחירה, התפתחות התודעה הדמוקרטית וצמיחתן של המפלגות הפוליטיות- סייעו לחיזוק האנטישמיות בשל מספר גורמים, שעיקריהם:
    • שכבות נמוכות, רוויות שנאה ליהודים, השיגו זכויות פוליטיות והחלו להשמיע קולן בגנות היהודים. תעמולה אנטישמית חיזקה את כוחם.
    • חופש ביטוי והתפתחות תקשורת ההמונים סייעו לאנטישמים (בהחדרת קריקטורות לעיתונים, הפצת מאמרים אנטישמיים, וכו').
    • על יסוד חופש ההתאחדות, עלו מפלגות אנטישמיות שהתמודדו על קולו של הבוחר, תוך שימוש באנטישמיות כאמצעי לעלות לשלטון.
  3. התפתחות המדע: עליית משמעותו של המדע עבור המודעות הציבורית, וצמיחת ענפי מדע חדשים, הביאו ליצירת ביסוס מדעי לאנטישמיות. עיקר ביסוס זה היה בדרוויניזם החברתי ובתורת הגזע.
  4. התפתחות הרגש הלאומי: התפתחות התודעה הלאומית בין עמי אירופה הייתה מן הגורמים המרכזיים לאנטישמיות. לאחר שהריבונות עברה מן האצולה לעמים והעמים הגדירו עצמם כלאומים, נוצרה מסגרת חדשה, גם לטיפול ב"שאלת היהודים".
    המהפכה הצרפתית (1789) הכירה ביהודים כבני הלאום הצרפתי. הדגש בתפיסה הלאומית של ה"מהפכה הצרפתית" הושם על אפשרות הבחירה של היחיד את לאומיותו, בתנאי שיציית לחוק המדינה ויהיה אזרח נאמן לה.
    אולם, מגמה אחרת של הלאומיות האירופאית הייתה המגמה הרומנטית, אשר הגדירה את "הלאום" אחרת: אדם נולד לתוך לאום. הלאום מוגדר על פי מוצא, היסטוריה ושפה. אדם אינו יכול לאמץ לעצמו לאומיות. האנטישמים מהזרם הרומנטי טענו, כי אין לקבל את היהודים כאזרחים, בהיותם גוף זר, מבחינה לאומית.
    היהודי נתפס כגורם אנטי-לאומי, כפי שכתב וילמנס בספרו "אינטרנציונל הזהב" ב-1876: "…כל ניסיון למיזוג לאומי ייכשל, משום שיהודי מסתייג ממנו - מרובים היהודים בשורות המפלגות, החותרות לערער הארגונים הקיימים."
  5. התעוררות המאבקים המעמדיים: במאה ה–19, עם התגברות המרמור על אי הצדק שבכלכלה המודרנית וצמיחת הסוציאליזם שהתנגד לשיטה הקפיטליסטית, רבו התאוריות הכלכליות להסבר ולהצדקת האנטישמיות. רבים טענו כי היהודים נגועים בקפיטליזם ושהיהודים מצליחים לצבור כספים, רכוש והון רב בזכות השוק הקפיטליסטי. היו שטענו כי היהודים שואפים להשתלט על המדינות השונות ולנצל את העמים הנוצרים.
    לדוגמה: שארל פורייה, הוגה דעות צרפתי, מראשי הסוציאליסטים בצרפת (1837 – 1772) ראה ביהודים אומה נחותה שעסוקה בעיקר בפעילות כלכלית מן הסוג הבזוי ביותר – הם מרמים את לקוחותיהם ועושקים את הציבור הנוצרי. לטענתו, "הנח ליהודים להשתכן בצרפת 100 שנה - הם יהיו בצרפת מה שהם בפולין וסופו שייקחו בחוזק יד את מקצוע המסחר מאותם האזרחים, שעסקו בו עד כה בהצלחה, בלעדי היהודים…"

אנטישמיות כעקרון פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימי ניסיון ההפיכה של ז'ורז' בולנז'ה בצרפת של שנות ה-80 של המאה ה-19 ועקב פרשת דרייפוס נעשה, מצד קיצונים מהפכנים מימין ומשמאל, ניסיון לאחד את האומה ואת ההמון נגד הליברליזם, הקפיטליזם (כולל הסוציאל-דמוקרטיה המתונה שהסכינה עמו) והבורגנות שגיבשו את השלטון הדמוקרטי. יסוד האנטישמיות ב"סינתזה" הלאומנית של ההמון, כפי שביטאו למשל גוסטב לה בון, מוריס בארס, שארל מוראס, פייר-ז'וזף פרודון, ז'ורז' סורל ואחרים לא היה שנאת יהודים סתם, אלא עקרון פוליטי ונוסחה לאיחוד שדרות הלאום. בכוחה של התעמולה האנטישמית היה לגשר על פערים חברתיים ומעמדיים, ניגודי אינטרסים וסתירות אידאולוגיות בקרב הקבוצות הלאומניות השונות שהרכיבו את הסינתזה. היהודי (הקפיטליסט, העקור הנצחי, הקוסמופוליטי, "הסוחר שאינו מכיר במולדת ובמעמד ואינו מבין טיבו של כבוד כי זהו ערך שאינו ננקב בבורסה"[1]) נתפס כמי שמתסיס, זורע פירוד ומפלג את ההמון הלאומי הפטריוטי. האנטישמיות הייתה הגרעין סביבו יכל להתגבש הרגש הלאומי.[2] האנטישמיות הייתה הגרעין המשותף הבסיסי לתנועות לאומניות, סינדיקליסטיות ופשיסטיות בצרפת, הן ששאבו את האידאולוגיה שלהן מימין והן כאלה ששאבוה משמאל כגון "אקסיון פראנסז", "חוג פרודון" ותנועת הצהובים.

ביטויי האנטישמיות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אפליה שלא מעוגנת בחוק: החברה הנוצרית רצתה באפליה, דחיית היהודים, אך לשם כך היה צורך להתעלם מחוקי המדינה, שנבנו באורח דמוקרטי. במדינות מסוימות שררה מדיניות מפלה בקבלת משרות לתפקידים מסוימים, נמנע קידומם של היהודים ששירתו בצבא ובמסגרות חברתיות שונות סירבו לקבל יהודים לתוכם.
    לדוגמה:
  2. עלילות דם ופגיעות פיזיות ביהודים: עלילות דם התרכזו סביב פולחן הדת היהודית. במאה ה–19 התפתחה האנטישמיות החדשה נגד היהודים והיא באה לידי ביטוי בפגיעות פיזיות ביהודים. ברוסיה גרמו הפוגרומים לסבל רב ולראשית ההגירה היהודית
    לדוגמה:
    • בכפר אוסטרו-הונגרי, הנוצרים העלילו שהיהודים הרגו ילדה נוצרייה על מנת להשתמש בדמה באפיית מצות.
    • ברוסיה, שומר יהודי בבית חרושת מנדל בייליס, הואשם כי הרג ילד נוצרי כדי להשתמש בדמו למטרות פולחניות. הוא נאסר, אך לאחר מספר שנים זוכה.
    • פוגרומים "סופות בנגב" ברוסיה – פרעות שנמשכו שלוש שנים. המוני רוסים פגעו ביהודים ובזזו את רכושם. השלטונות לא התערבו כי שיתפו פעולה עם הפורעים.
    • פרעות קישינייב – נערכו ביהודי העיר ביוזמת השלטונות הרוסיים. היהודים נרצחו, נפצעו, נשים נאנסו והרכוש נגזל.
    • פרשת דרייפוס בצרפת - הרצל ששהה אז בפריז ככתב עיתון וינאי, הטיב להבין כי האמנציפציה לא פתרה את הבעיה היהודית ובעקבות כך פנה לפעילות ציונית ולניסיונות להקים מדינה יהודית כ"פתרון לאומי" ליהודים.
  3. מדיניות ממשלתית מפלה ופוגעת ביהודים: השלטונות פגעו ביהודים, באזורים מסוימים, אם בערים הגדולות ואם באזורי מחיה מרובי התיישבות יהודית.
    לדוגמה:
    • ברוסיה פורסמו תקנות, חוקי מאי, שנועדו להפלות את היהודים לרעה. יהודים לא הורשו לקיים מסחר בימי חג נוצריים ובימי ראשון.
    • בעקבות המשברים הכלכליים והחברתיים ברוסיה, הנהיג הצאר אלכסנדר השני רפורמות (תיקונים/שינויים) בתחומים הקשורים ליהודים: על יהודי רוסיה היה להתרכז ולחיות ב"תחום המושב" – אזור בדרום מערב רוסיה.
    • אסור על היהודים לעסוק בחקלאות - כדי למנוע תחרות עם האיכרים הרוסיים.
    • איסור על קניית אדמות מחוץ ל"תחום המושב".
    • באוסטריה, בעיר וינה פעלה מפלגה אנטישמית שהונהגה על ידי ראש העיר. ביוזמתם הונהגה מדיניות ציבורית מפלה (אסור ליהודים לתפוס משרות ציבוריות וממשלתיות).
  4. גיבוש התאוריות האנטישמיות: התאוריות האנטישמיות היו חלק מתעמולת המשכילים הנוצרים כדי לפגוע ביהודים. מטרת התאוריות הללו הייתה להתריע על הסכנה בשילובם של היהודים בחברה הנוצרית.
    לדוגמה:
    • בגרמניה התפתחה התאוריה 'דרוויניזם חברתי', המבוססת על פרשנות תורתו של צ'ארלס דרווין, על פיה בעולם האנושי מתנהלת מלחמת הישרדות שבה החזק הנוצרי נאבק בטפיל היהודי (מדובר בפרשנות מעווות של תורת האבולוציה שדרווין נזהר מאוד מלתת לה קונטציות חברתיות. ראה התייחסות בערך דרוויניזם חברתי).
    • בצרפת התפתחה התאוריה "היהודים הבוגדים", בעקבות משפט דרייפוס. הצרפתים האנטישמים טענו שאין לסמוך על היהודים, שהרי הם בוגדים ורוצים בקריסתה של צרפת, הן מבחינה הכלכלית והן מבחינה הצבאית.
  5. פעילות לקידום ולהטמעה של האנטישמיות, במטרה לדחוק את היהודים ולמנוע את השתלבותם בחברה הסובבת.
    האנטישמיות, שרווחה באירופה, באה לידי ביטוי גם בהקמת מסגרות ארגוניות שונות כמו מפלגות אנטישמיות, עיתונות אנטישמית, הקמת ליגות אנטישמיות ועוד.
    לדוגמה:
    • הקמת ליגת האנטישמים בגרמניה שמטרתה למגר את כוחם של היהדות ולבטל את השפעתה ברחבי גרמניה.
    • הקמת המפלגות האנטישמיות בגרמניה - מפלגתו של אדולף שטקר, שהייתה אחת מתוך עשרות מפלגות שרצו בסילוק היהודים מכל עמדות המפתח.
    • ברוסיה פורסם מסמך ששמו "הפרוטוקולים של זקני ציון" – מסמך שנכתב כביכול על ידי היהודים, נתגלה כשקרי וכמזויף. תוכנו מעיד, כביכול, על שאיפת היהודים למוטט את כלכלת רוסיה ואירופה ולהביא לקריסת המשטרים.
    • בצרפת פורסם עיתון אנטישמי "הדיבור החופשי" ובו מאמרים, כתבות וקריקטורות אנטישמיים.
    • בין האחראים לאנטישמיות בצרפת היה אדואר דרימון, סופר ועיתונאי בעל עט מושחז וארסי. הוא הוציא לאור ספר אנטישמי, רווי שנאה תהומית לעם ישראל, בשם "צרפת יהודית". בספרו, טען כי קיים שוני תהומי בין הגזע הארי לשמי וכי צרפת סופגת השפעה מזיקה והרסנית של היהודים, עד כדי שיעבודה בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה והחברה. מסקנותיו היו נוקבות: לבטל את האמנציפציה ולהחרים את רכושם של היהודים בעבור פועלי צרפת המסכנים; במצב הנוכחי, כשקיימת ממשלה בזויה בעיני כל ומתפוררת לחלוטין, די ב–500 איש, בעלי החלטה נחושה…שיקיפו את הבנקים היהודים ויבצעו את המהפכה הפורייה ביותר בזמן החדש.
    • בפרלמנט הצרפתי, בשנת 1891, הציע אחד הצירים לגרש את כל היהודים מצרפת. ההצעה, בה תמכו 32 צירים, לא הועמדה לדיון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דברי סורל, מובא אצל שטרנהל בעמ' 93
  2. ^ זאב שטרנהל, לא ימין ולא שמאל, עם עובד, ספריית אופקים 1988, עמ' 80-82