מין ואופי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: מוטה ביותר, לא אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מין ואופיגרמנית: Geschlecht und Charakter) הוא ספר שנכתב על ידי הפילוסוף היהודי-אוסטרי אוטו ויינינגר ויצא לאור בשנת 1902. הספר דן בשאלת המינים ובמעמד האשה, אך גולש לאוטואנטישמיות[1].

לטענת ויינינגר, לאישה אין 'אני', אישיות או זהות. אין לה אופי ואף לא רצון. בגבר, לעומת זאת, קיים ניצוץ אלוהי והוא הנפש, אך באישה ניצוץ זה חסר. לפי ויינינגר, בכל אדם קיימים בו זמנית אחוזי מיניות גבריים ונשיים, אך בכל אדם האחוז משתנה.

לאחר דיון בנושא המיניות מקדיש ויינינגר פרק ליהדות, אותה הוא משווה עם נשיות. מכיוון שתפיסת העולם של האישה זהה לזו של היהדות, מובן לדעתו שבמחקר העוסק במין ואופי יש לעמוד גם על הזהות היהודית. בפרק על היהדות ויינינגר מקשר בינה לבין האישה בנקודות דמיון. יהודים, הוא מסביר, הם סרסורים מטבעם מאותן סיבות שהנשים עסוקות בשקרים ובסרסור: הצורך להתמזג, להיטמע. ליהודי, בדומה לאישה, אין "אני" או ערך עצמי: היהודי להוט אחר תארים, ואינו מכבד את עצמו או את אבותיו. אין לו זיקה אמיתית לעברו: "עברו של היהודי הוא למעשה רק העתיד שלו". ויינינגר טוען כי הנחיתות החברתית ההיסטורית איננה רק עניין חברתי–היסטורי - אלא כי היהודים, כמו הנשים, רצו בה.

הסופר והספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויינינגר עצמו היה יהודי במקור, אך התנצר מספר חודשים לפני צאת ספרו לאור. הוא רחש שנאה לעקרון היהודי המקנן בתוכו (עליו כתב בספרו) וניתן לשער שהספר והתנצרותו היו סוג של ניסיון ל"גאולה" מצידו.

הספר התקבל באדישות עם צאתו וזכה לביקורת צוננת. ויינינגר נותר בווינה ללא חברים וללא חברה נשית (ממנה הדיר עצמו בתקופה זו). "גאולתו" המדומה כשלה, וברשומותיו האחרונות כתב כי, "איש הגון, כאשר הוא חש בקלקלתו הגמורה, הריהו הולך מרצון לקראת המוות".

בלילה שבין ה-3 ל-4 באוקטובר 1903 שכר חדר (בבית שבו נפטר לודוויג ואן בטהובן). באותו ערב שלח מכתב אל אביו להודיע כי הוא מתאבד, וירה בעצמו.

לאחר מות הסופר, זכה הספר לפרסום רב. הוא יצא לאור בעשרות מהדורות (20 בגרמנית) ותורגם לשפות רבות (לעברית על ידי צבי רודי).

השפעת היצירה על העולם האנטישמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפשר לחלק לשניים את השימוש בדעותיו של אוטו ויינינגר מצד האנטישמים. האחד - ניצול משנתו להגדרה מדעית של האופי השלילי היהודי. השני - שימוש בהתאבדותו של ויינינגר כדוגמה לשנאה יהודית עצמית, ולפיכך כדוגמה לאי אפשרות הקיום המשותף בין היהודים לחברה.

הפילוסוף היהודי תיאודור לסינג, אשר נרצח על ידי הנאצים בשנת 1933, ניסה להסביר בספרו "השנאה היהודית העצמית" את יחסו של ויינינגר כלפי היהדות. לפי לסינג, ויינינגר הפך לקורבן של הרעיון שהנפש קובעת את אופי האדם - כפי שנאמר בספרו, גם האישה וגם היהודי סובלים מנטיות לפחד והימנעות, בבסיס אופיים. לפיכך תכונות שליליות אפשר למצוא לא רק בפרט, אלא גם בקבוצה ממוצא משותף - או, כמו שכותב לסינג, "אף לא אדם אחד שיחרר עצמו מכפיית דמו"[2].

ספרו של ויינינגר היה מאוד פופולרי בתחילת המאה ה-20, ופופולריות זו תרמה רבות לפיתוח רעיונות אנטישמיים בשליש הראשון של המאה. אחת מהדוגמאות הבולטות לכך היא תיאודור פריץ, כתב ומייסד הוצאה לאור אנטישמית "HAMMER", אשר חי בעיר לייפציג. פריץ השתמש רבות בקטעים מ"מין ואופי" ב-"Jüdische Selbstbekenntnisse" ("חשיפה עצמית יהודית", 1929). שתי מהדורות של ספרו כללו 14 ציטוטים מויינינגר. פריץ התאים את הציטוטים לשימושו - למשל, בשנת 1943 הוא השמיץ קביעה שלילית של ויינינגר על האישה בהקשר לנשים האריות - וזאת כיוון שהנאצים תקפו את הרעיונות האנטי-פמיניסטיים של ווינינגר, שלטעמם חצצו בין הגבר הארי לאישה הארית.

אף על פי שהנאצים ביקרו את הגישה השוביניסטית של ויינינגר, הם ציטטו אותו לרוב בביטויו האנטי יהודים והגזעניים, כמו:

  • קשר אנתרופולוגי בין תכונות פיזיולוגיות של היהודים לאותם תכונות אצל הגזע הכושי (NEGROID) והמונגולי[3];
  • ערך החיים היהודי חסר רגש ונפש, לעומת הארים[4];
  • ההיבט היחיד אשר היהודי מוצא ברפואה הוא ההיבט הכימי ולא בטיפול בבני אדם[5];
  • היהודי אינו מאמין בדבר ואינו לוקח דבר ברצינות[6];
  • ליהודים אין הבנה של רעיון המדינה והאזרחות[7];
  • הטענה שהטבע היהודי נובע מנסיבות היסטוריות טרגיות היא לא נכונה[8].

בספרו דן ויינינגר ב"ייחודיות של יהודיות" כמצב שכלי. האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג הציג את הבלבול ואת חוסר האכפתיות של ויינינגר כלפי זהותו היהודית כדוגמה המאפיינת את האופי היהודי. בספרו Dietrich Eckart : Ein Vermächtnis טען רוזנברג שבויינינגר היהדות היא "התלכדות בלתי נראית של זבל פטרייתי... שהתקיימה מזמן קדום והתפשטה לכל רחבי העולם ... והיא המרכיב העיקרי של הרעיון, של טבע היהדות". בעיני רוזנברג, (ופה הוא מקביל לוינינגר) יהודי לא מסוגל לעלות למרומי הנפש של עצמו, לעומת אנשים שמוכנים להקריב עצמם למען גאולת הנפש (כלומר, הארים). רעיון זה מבטא רוזנברג במושגים פסאודו-מטאפיזיים סמויים - אותו הרעיון שהיטלר ביטא בפומבי.

הנס ינק פון פראיינוולד (Hans Jonak von Freyenwald), בספרו "וידוי היהודי בכל הזמנים והארצות", הולך בעקבות פריץ ומשתמש בציטוטים ובהיבטים של ויינינגר[9]. אחת ההשקפות שמבטא פראיינוולד היא ש"יהודים טשטשו גבולות וסוגים בין בני האדם ולכן הם נולדים כקומוניסטים"[10] - כלומר שעם הופעת היהודים, הקו המפריד בין "טוב" ל "רע" נעשה לא ברור. פראיינוולד אף משווה בין יהודים וקומוניסטים בטענה ששניהם הורסים את המוסר. היטלר עשה בהיבט זה שימוש מרכזי בבניית אידאולוגיה נאציונאל–סוציאליסטית בספרו "מיין קאמפף"( "Mein Kampf") .

השימוש בויינינגר אצל הכותבים האנטישמיים היה רחב ביותר כיוון שהוא שירת את מטרתם נאמנה. אם היהודי המשכיל, שנחשב אף לגאון בדורו, מתבטא בצורה מבזה ובשנאה כלפי זהותו היהודית, מה מונע מאותם הכותבים להתבטא בצורה דומה? גם העובדה שויינינגר ניסח את משנתו בצורה מדעית שירתה אותם; כך קל היה להעביר את המסר האנטישמי לאוכלוסייה, בדרכי תעמולה והשכלה גם יחד. כאשר הנאצים השתמשו בכתביו של ויינינגר כדוגמה מובחרת, האידאולוגיה הנאצית הבליטה את אי היכולת של היהודי להתגבר על "דמו" בעזרת המרת דתו לנצרות. לפי העיקרון המוצג בתורתו של ויינינגר, יהודי הממיר דתו לא מסוגל להיגאל מכיוון שאין לו נפש - אין לו אופי- הוא לא יכול להשתנות. וינינגר המיר דתו והפך להיות פרוטסטנטי, ואז התאבד - ובכך הוכיח שליהודי אין יכולת יכולת לשנות אופי פנימי, ושמעשה התאבדותו למעשה מוכיח את תורתו. אי הצלחתו להשתלב, בעיני הנאצים, לא השאירה שום פתרון ליהודים להתחבר לסביבה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Otto Weininger, Geschlecht und Charakter. ISBN 3882213124
  2. ^ Theodor Lessing, Jüdischer Selbsthaß. 1930. pp. 91.
  3. ^ Weininger 1903,405
  4. ^ Weininger 1903 ,421
  5. ^ Weininger 1903,422
  6. ^ Weininger 1903 ,431
  7. ^ Weininger 1903 , 410-411
  8. ^ Weininger 1903,413
  9. ^ Hans Jonak Freyenwald, Jüdische Bekenntnisse aus allen Zeiten und Ländern, 1941.
  10. ^ Freyenwald,1941,417