הסדר ואסנאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המדינות המשתתפות בהסדר וסנאר

הסדר ואסנאר על בקרת הייצוא של נשק קונבנציונלי וסחורות וטכנולוגיות בעלות שימוש כפול הוא משטר פיקוח רב - צדדי (MECR) עם 42 מדינות משתתפות, לרבות מדינות רבות אשר לקחו חלק בקומקון (ברית ורשה).

הסדר ווסנאר יוסד כדי לתרום לביטחון וליציבות אזוריים מקומיים ובינלאומיים באמצעות קידום שקיפות ואחריות גדולה יותר בקשר עם העברות נשק קונבנציונלי וסחורות וטכנולוגיות בעלות שימוש כפול, ובכך למנוע את ערעור היציבות. המדינות המשתתפות מעוניינות, באמצעות המדיניות הלאומית שלהן, להבטיח שהעברות של פריטים אלה אינן תורמות לפיתוח או להגברת היכולות הצבאיות שבכוחן להחליש את מטרות ההסדר, וכן שאינן מוסטות לתמוך ביכולות אלה.

ההסדר הוא המחליף של ועדת הקואורדינציה של המלחמה הקרה - עבור בקרת היצוא הרב-צדדית (Coordinating Committee for Multilateral Export Controls - COCOM). הוא יוסד ב-12 ביולי 1996, בווסנאאר, הולנד, הסמוכה להאג. הסדרי וואסנאר קפדניים הרבה יותר מאשר COCOM, ומתמקדים בעיקר בשקיפות של מדיניות בקרת הייצוא הארציים ואינם מעניקים זכות וטו לחברים יחידים על החלטות ארגוניות. מזכירות לניהול ההסכם נמצאת בווינה, אוסטריה. ואולם, בדומה ל-OCOM, אין המדובר באמנה (הסכם), ולכן ההסדר אינו מחייב מבחינה משפטית.

מדי חצי שנה, מחליפות המדינות חברות מידע על משלוחים של נשק קונבנציונלי למדינות שאינן חברות בוואסנאר (ראו בהמשך), משלוחים המשתייכים לשמונה קטגוריות נשק רחבות: טנקי קרבות, כלי רכב משוריינים (AFV), ארטילריה בקנה מידה גדול, מטוסים צבאיים, מסוקים צבאיים, ספינות מלחמה, טילים או מערכות טילים, וכן כלי נשק קטנים וכלי נשק קל.

רשימות בקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קווי המתאר של ההסדר מפורטים במסמך שכותרתו "הנחיות ונהלים, לרבות היסודות הראשונים".[1] רשימת הטכנולוגיות המוגבלות מחולקת לשני חלקים, "רשימת מוצרים וטכנולוגיות דו-שימושיות" (הידועה גם בשם הרשימה הבסיסית) ו"רשימת החימוש". הרשימה הבסיסית מורכבת מעשר קטגוריות המבוססות על רמות גבוהות של תחכום:

הרשימה הבסיסית מחולקת לשתי קטגוריות משנה מהותיות - רגיש ורגיש מאוד. פריטים המקוטלגים כ"רגיש מאוד" כוללים חומרים עבור טכנולוגיות זיהוי חדירה - לדוגמה, ציוד שיכול לשמש לגילוי צוללת, מכ"מים מתקדמים או טכנולוגיות מנועי סילון.

רשימת החטיבות מחולקת ל-22 קטגוריות, שאינן מקוטלגות.

על מנת שהפריט ייכלל ברשימות, על המדינות החברות לקחת בחשבון את הקריטריונים הבאים:

  • זמינות זרה מחוץ למדינות המשתתפות;
  • היכולת לשלוט ביעילות על ייצוא טובין;
  • היכולת ליצור מפרט ברור ואובייקטיבי של הפריט;
  • נשלט על ידי משטר און קבוצת אוסטרליה, קבוצת הספקים הגרעיניים, או משטר בקרת טכנולוגיה של טילים.

חברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לפברואר 2018, 42 המדינות המשתתפות הן:

דרישות קבלה

הקבלה להסדר מצריכה מהמדינות:

הרפובליקה העממית של סין וישראל אינן חברות. ההסדר פתוח, על בסיס גלובלי ולא מפלה, למדינות הדבקות והעומדות בקריטריונים המוסכמים. קבלה של חברים חדשים דורשת את הסכמה של כל החברים להסדר.

הודו הצטרפה כמדינה ה-42 ב-7 בדצמבר 2017. "מדינות ההסדר של ווסנאר בחנו את ההתקדמות של מספר מדינות מבקשות והסכימו בישיבת המליאה על צירוף בהודו, אשר תהפוך למדינה ה-42 המשתתפת בהסדר, וזאת מיד עם השלמת הסידורים הדרושים להצטרפות" נאמר בהצהרה.[2][3] הבקשה של הודו נתמכה על ידי רוסיה, ארצות הברית, צרפת וגרמניה.[4]

תיקונים לשנת 2013[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש דצמבר 2013 תוקנה רשימת הייצוא של טכנולוגיות מוגבלות, כך שתכלול מערכות מעקב מבוססות אינטרנט. טכנולוגיות חדשות שכעת תחת משטר בקרת הייצוא כוללות "תוכנת חדירה" - תוכנה המיועדת להביס את אמצעי ההגנה של המחשב או הרשת כדי לחלץ נתונים או מידע - כמו גם מערכות מעקב IP.

מטרת התיקונים הייתה למנוע מחברות טכנולוגיה מערביות למכור טכנולוגיות מעקב לממשלות הידועות בפגיעה בזכויות אדם. עם זאת, כמה חברות טכנולוגיה הביעו חשש כי היקף הבקרות עשוי להיות רחב מדי, באופן שיגביל את יכולתם של חוקרי הביטחון לזכות ולתקן רגישויות אבטחה. גוגל ופייסבוק מתחו ביקורת על ההגבלות שיוטלו על פעילויות כמו בדיקות חדירה, שיתוף מידע על איומים ותוכניות תמריצים לזיהוי באגים.[5][6] לטענתם, ההגבלות יחלישו את ביטחון המדינות המשתתפות, ויעשו מעט כדי לרסן איומים מצד מדינות שאינן משתתפות.[7][8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]