הסכם בתומי
 | |
| חותמים |
האימפריה העות'מאנית, הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, הרפובליקה הראשונה של ארמניה, הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן  |
|---|---|
| מקום יצירה |
בתומי |
| תאריך יצירה |
4 ביוני 1918 |
  | |
הסכם בתום היה הסכם שנחתם בבתום (כיום בתומי) ב-4 ביוני 1918 בין האימפריה העות'מאנית לשלוש מדינות עבר הקווקז: הרפובליקה הראשונה של ארמניה, הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן והרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה.[1][2]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-5 בדצמבר 1917 נחתמה שביתת הנשק של ארזינג'אן בין הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית לאימפריה העות'מאנית, וסיימה את הסכסוכים המזוינים בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית במערכה בפרס ובקווקז של הזירה המזרח תיכונית במלחמת העולם הראשונה.[3] ב-3 במרץ 1918 בוצעה שביתת הנשק בעקבות חוזה ברסט-ליטובסק שסימן את יציאתה של רוסיה ממלחמת העולם הראשונה. בין 14 במרץ לאפריל 1918 נערכה ועידת השלום בטרבזון בין האימפריה העות'מאנית לבין משלחת הדיאט של עבר הקווקז. אנוור פאשה, קצין בצבא האימפריה העות'מאנית, הציע לוותר על כל השאיפות בקווקז בתמורה להכרה בכיבוש העות'מאני מחדש של המחוזות המזרחיים של אסיה הקטנה בחוזה ברסט-ליטובסק בתום המשא ומתן.[4] ב-5 באפריל קיבל ראש משלחת עבר הקווקז, אקאקי צ'חנקלי הגאורגי, את חוזה ברסט-ליטובסק כבסיס למשא ומתן נוסף ודחק בממשלתו לקבל עמדה זו.[5] עם זאת, מצב הרוח בטיפליס היה שונה מאוד. הארמנים לחצו על הרפובליקה לסרב והכירו בקיומו של מצב מלחמה בינם לבין האימפריה העות'מאנית.[5] פעולות האיבה התחדשו, והכוחות העות'מאניים כבשו אדמות חדשות ממזרח, והגיעו לגבולות שלפני המלחמה. כ-40,000 אזרחים נספו במהלך נסיגת המתנדבים הארמנים-גאורגים וההתקדמות העות'מאנית.[6] לפי קלרנס אוסשר, רופא אמריקאי במזרח אנטוליה, מספר הארמנים שנהרגו במהלך הנסיגה הרוסית עמד על 7,000.[7]
ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-11 במאי נפתחה ועידת שלום חדשה בבתום.[4] העות'מאנים הרחיבו את דרישותיהם וכללו בהן גם את טיפליס (טביליסי), אלכסנדרופול (גיומרי) ואצ'מיאדזין (ואראשאפאט). הם גם רצו שתיבנה מסילת ברזל שתחבר את קארס וג'ולפה עם באקו. המדינה הארמנית החדשה, שדרכה יעבור מסדרון התחבורה, הייתה אמורה לתת זכות מעבר חופשית. החברים הארמנים והגאורגים במשלחת החלו להסס. החל מה-21 במאי הצבא העות'מאני התקדם שוב לאזורים של ארמניה הרוסית שלא היו בשליטת האימפריה מאז המאה ה-17. הסכסוך הוביל לקרב סרדראפאט (21–29 במאי), קרב קרקיליסה (24–28 במאי) וקרב באש-אפאראן (21–24 במאי).
ההסכם נחתם בזמן שהארמייה השלישית החזיקה בעמדות במרחק 7 קילומטרים מירוואן ו-10 מאצ'מיאדזין. ההסכם הייתה צריכה להיבדק ולקבל אישור ממעצמות המרכז. 15 ימים לאחר ההסכם התבקשו נציגים מארמניה להגיע לקונסטנטינופול. בשטחים שנכנעו, רובם של 1,250,000 התושבים לפני המלחמה היו ארמנים, שהיוו יותר מ-400,000 בפלך ירוואן בלבד.[8]
חותמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצד העות'מאני:
- חליל מנטשה – שר המשפטים
- והיב פאשה – מפקד הארמייה השלישית במהלך המערכה בקווקז
הצד הארמני:
- אווטיס אהרוניאן - יושב ראש המועצה הלאומית הארמנית
- אלכסנדר חטיסיאן - שר החוץ
- מ' בבאכאניאן
- ג'ורג'ניאן
הצד האזרבייג'ני:
- ממאד אמין ראסולזאדה - נשיא המועצה הלאומית של אזרבייג'ן
- ממאד חסן הג'ינסקי – שר החוץ
הצד הגאורגי:
- אקאקי צ'חנקלי - שר החוץ
סטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| אזור | שטח כבוש | ארמנים | מוסלמים | גאורגים | רוסים |
|---|---|---|---|---|---|
| פלך טביליסי | |||||
| אוייזד אחלכלכי | 3,000 קילומטר רבוע | 64,000 | 8,000 | 8,000 | 8,000 |
| אוייזד אחלציחה | 2,800 קילומטר רבוע | 27,000 | 18,000 | 25,000 | 540 |
| פלך ירוואן | |||||
| אוייזד אלכסנדרופול | 1,900 קילומטר רבוע | 173,000 | 3,000 | 420 | 2,000 |
| אוייזד נחצ'יבאן | 3,900 קילומטר רבוע | ||||
| אוייזד סורמלו | 3,600 קילומטר רבוע | 30,000 | 66,000 | ||
| אוייזד שארור-דאראלאיז | 1,600 קילומטר רבוע | 500 | 12,000 | 60 | |
| אוייזד ירוואן | 1,800 קילומטר רבוע | 30,000 | 48,000 | 1,000 | |
| אוייזד אצ'מיאדזין | 2,300 קילומטר רבוע | 76,000 | 42,000 | 400 | |
| סה"כ | 21,000 קילומטר רבוע | 400,500 | 197,000 | 33,420 | 12,000 |
| מדינה | שטח (קילומטר רבוע) | חלק מעבר הקווקז | ארמנים | מוסלמים | גאורגים | אחר |
|---|---|---|---|---|---|---|
 ארמניה
|
10,360 | 8% | 470,000 | 168,000 | 41,000 | |
 גאורגיה
|
75,110 | 41% | 535,000 | 200,000 | 1,607,000 | 510,000 |
 אזרבייג'ן
|
93,240 | 51% | 653,000 | 2,138,900 | 304,000 |
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Charlotte Mathilde Louise Hille (2010), State Building and Conflict Resolution in the Caucasus, BRILL, p. 71, ISBN 978-9-004-17901-1
- ^ אלכסנדר מיקאברידזה (2011), Conflict and Conquest in the Islamic World, ABC-CLIO, p. 201, ISBN 978-1-598-84337-8
- ^ טדאוש שווייטכובסקי (1985), Russian Azerbaijan, 1905-1920: The Shaping of a National Identity in a Muslim Community, אוניברסיטת קיימברידג', p. 119, ISBN 978-0-521-26310-8
- ^ 1 2 Ezel Kural Shaw (1977), Reform, revolution and republic : the rise of modern Turkey (1808-1975), History of the Ottoman Empire and Modern Turkey, vol. 2, Cambridge University Press, p. 326, OCLC 78646544 (Turkish Perspective)
- ^ 1 2 Richard Hovannisian, The Armenian people from ancient to modern times, pp. 292–293, ISBN 978-0-333-61974-2, OCLC 312951712 (Armenian Perspective)
- ^ Hovannisian, Richard G. (1967). Armenia on the road to independence, 1918. Berkeley: University of California Press. p. 277. ISBN 0-520-00574-0. OCLC 825110.
- ^ A-To. The Major Events in Vasburagan, 1914–1917. p. 480.
- ^ Richard G. Hovannisian (1997). The Armenian People from Ancient to Modern Times. Palgrave Macmillan. p. 301. ISBN 978-0-333-61974-2. OCLC 312951712.
- ^ Hovannisian, Richard G. (1967). Armenia on the road to independence, 1918. Berkeley: University of California Press. p. 199. ISBN 0-520-00574-0. OCLC 825110.
- ^ Hovannisian, Richard G. (1967). Armenia on the road to independence, 1918. Berkeley: University of California Press. p. 236. ISBN 0-520-00574-0. OCLC 825110.