פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוסטריה-הונגריה
ממלכות ומדינות בשטח האימפריה האוסטרו-הונגרית:
ציסלייטניה (האימפריה האוסטרית[1] : 1. בוהמיה, 2. בוקובינה, 3. קרינתיה, 4. קרניולה, 5. דלמטיה, 6. גליציה, 7. קוסטנלנד, 8. אוסטריה התחתית, 9. מורביה, 10. זלצבורג, 11. שלזיה, 12. שטיריה, 13. טירול, 14. אוסטריה עילית, 15. וורלברג;
טרנסלייטניה (ממלכת הונגריה[1]) : 16. הונגריה גופה 17. קרואטיה-סלבוניה; 18. בוסניה והרצגובינה (בית משותף אוסטרו-הונגרי)

פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית היה אירוע גאופוליטי גדול שהתרחש כתוצאה מצמיחתן של סתירות חברתיות פנימיות והפרדה בין חלקים שונים של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הסיבות המיידיות יותר להתמוטטות האימפריה היו מלחמת העולם הראשונה, יבול דל בחקלאות של 1918, רעב כללי ומשבר כלכלי.[דרוש מקור] האימפריה האוסטרו-הונגרית אף נחלשה, לאורך תקופה ממושכת יותר, בגלל פער שגדל בין האינטרסים ההונגריים והאוסטריים.[2] יתר על כן, היסטוריה של מדיניות מחויבות-יתר מתמדת, שמקורה בקונגרס וינה ב-1815, בו התחייב מטרניך כי אוסטריה תמלא תפקיד שחייב כוח צבאי אוסטרי בלתי מעורער, מעבר לכוחותיה.[2] על הבסיס מעורער זה, גורמי מערערים נוספים במהלך מלחמת העולם הראשונה זירזו את קריסת האימפריה. מהפכת אוקטובר 1917 והצהרות השלום של וודרו וילסון מינואר 1918 ואילך עודדו סוציאליזם מחד, ולאומיות מאידך, או לחלופין שילוב של שתי ההשקפות, בקרב כל העמיםיש תחת שלטון בית הבסבורג.[3]

השטחים הנותרים אוכלסו על ידי עמים שפוצלו בין מספר מדינות קיימות, או מדינות שזה עתה נוצרו. מבחינה משפטית, התמוטטות האימפריה נעשתה רשמית בחוזה סן-ז'רמן בספטמבר 1919 עם אוסטריה, שהיווה גם חוזה שלום לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובחוזה טריאנון, מיוני 1920, עם הונגריה. מאוחר יותר, רבות מאדמות אוסטריה והונגריה הועברו למדינות אחרות.

תהליך[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמוגרפיה משולבת של האימפריה של אוסטריה וממלכת הונגריה (1910)
דמוגרפיה של מדינות אירופה לפני מלחמת העולם הראשונה

נפילת האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1918 הייתה האימפריה במשבר כלכלי לאחר התדרדרות ממושכת. הממשלה כשלה קשות בניהול העורף. כתב ההיסטוריון אלכסנדר ווטסון:

ברחבי מרכז אירופה, באביב 1918 רוב התושבים חיו במצב של אומללות מתקדמת ותנאי חייהם רק הורעו לכשהגיע הקיץ של 1918, אז היתה ירידה בשרשרת אספקת המזון, בדומה למציאות ב"חורף הלפת", ותחילת מגפת השפעת של 1918 אשר קטלה לפחות 20 מיליון איש ברחבי תבל. החברה היתה מותשת והשתוקקה לשלום.

— Judson, Pieter M. (April 2017). ""Where our commonality is necessary…": Rethinking the End of the Habsburg Monarchy". Austrian History Yearbook. 48: 1–21. doi:10.1017/s0067237816000527. ISSN 0067-2378.

ככל שקרסה כלכלת האימפריה למצוקה קשה ואפילו לרעב, הצבא אשר הורכב מבני לאומים שונים איבד את המורל והתקשה לשמור על קו החזית. יתרה מכך, המרכיבים הלאומנים באימפריה נעשו יותר ויותר ממורמרים שכן, תחת סמכויות מורחבות של השלטון בזמן מלחמה, הצבא השעה באופן שגרתי את זכויות האזרח והתייחס לקבוצות לאומיות שונות בדרגות משתנות של בוז בתחומי החלק האוסטרי של האימפריה.[4] במתקפה האיטלקית האחרונה, הצבא האוסטרו-הונגרי יצא לשדה ללא כל אספקת מזון ותחמושת ונלחם ללא כל תמיכה פוליטית להגנה על אימפריה שלא הייתה קיימת אותה עת הלכה למעשה.

בית המלוכה האוסטרו-הונגרי התמוטט במהירות דרמטית בסתיו 1918. תנועות פוליטיות שמאלניות ופציפיסטיות ארגנו שביתות במפעלים, ותופעות של מרד בצבא הפכו לדבר שבשגרה.[5] מפלגות שמאל, או שמאל-ליברליות, אלה התנגדו למלוכה כצורת ממשל וראו את עצמן אינטרנציונליסטיות ולא פטריוטיות. בסופו של דבר, התבוסה הגרמנית והמהפכות הקטנות בווינה ובבודפשט העניקו כוח פוליטי למפלגות השמאל-ליברליות.

התפרקות האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל הראשון מאוסטריה הציע אימפריה הבסבורגית ובה חמש ממלכות כניסיון נואש אחרון להציל את המלוכה.

ככל שהמלחמה התמשכה, פחתה האחדות האתנית, בעלות הברית עודדו דרישות בדלניות של מיעוטים והאימפריה עמדה בפני התפוררות.[6] כשהתברר שמעצמות בעלות הברית ינצחו במלחמת העולם הראשונה, תנועות לאומניות, שקראו קודם לכן לדרגת אוטונומיה רבה יותר לאזורים שונים, החלו ללחוץ לקבל עצמאות מלאה. בערי הבירה וינה ובודפשט, תנועות שמאל, תנועות ליברליות ומפלגות האופוזיציה חיזקו ותמכו בבדלנות של מיעוטים אתניים. האימפריה האוסטרו-הונגרית הרב-אתנית החלה להתפורר, והותירה את צבאה בודד בשדות הקרב. ההתמוטטות הצבאית בחזית האיטלקית הייתה אות לתחילתו של מרד למיעוטים הרבים שהרכיבו את האימפריה הרב-אתנית, שכן הם סירבו להמשיך ולהילחם למען מטרה שנראתה כעת חסרת היגיון. הקיסר איבד את רוב כוחו לשלוט, ככל שממלכתו התפוררה.[7]

באחת ארבע עשרה הנקודות שלו, דרש הנשיא וודרו וילסון שללאומים האוסטרו-הונגרים תהיה "ההזדמנות החופשית ביותר לפיתוח אוטונומי". בתגובה הסכים הקיסר קרל הראשון לכנס מחדש את הפרלמנט הקיסרי ב-1917 ולאפשר יצירת קונפדרציה עם כל קבוצה לאומית שתנהיג שלטון עצמי. עם זאת, מנהיגי הקבוצות הלאומיות הללו דחו את הרעיון; הם לא נתנו אמונם בשלטון בווינה והיו נחושים בדעתם לקבל עצמאות.

התקוממות של יחידות צ'כיות אתניות באוסטריה במאי 1918 דוכא באכזריות. המעשה נחשב למרד לפי חוקי המשפט הצבאי.

ב-14 באוקטובר 1918 ביקש שר החוץ הברון אישטוואן בוריאן פון ראג'ץ[8] שביתת נשק על בסיס ארבע עשרה הנקודות.

ב-16 באוקטובר 1918 הקיסר קרל הראשון הכריז על מניפסט העם,[9][10] בו ביקש להפוך את האימפריה למדינה פדרלית ובה חמש ממלכות (אוסטריה, הונגריה, קרואטיה, בוהמיה וגליציה הפולנית), זאת בניסיון להתחשב בשאיפותיהם של הקרואטים, הצ'כים, האוסטרים, הגרמנים, הפולנים, אוקראינים ורומנים, מבלי לפגוע בשלמות ארצות הכתר של אישטוואן הקדוש. המניפסט אף הבטיח את איחוד שטחי פולין באמצעות הסדר אוסטרי-פולני וכן פשרה בין אוסטריה לבוהמיה אשר תקים ממלכה נוספת, שווה במעמדה, לזו של אוסטריה, הונגריה וקרואטיה. בתוכנית ניתן מעמד מיוחד לעיר טריאסטה באיטליה. קרל הכריז כי מטרותיו הן לענות על הצרכים של בני אוסטריה ולהביא "אושר לכל עמו" (כולל אלה שאינם גרמנים), וכי שאף להשיג שלום במולדת ולבנות מחדש את החברה מאז עלייתו לכתר.[11][12][13][14][15] אולם מניפסט העם התפרסם מאוחר מדי ובשעה שהאימפריה האוסטרו-הונגרית כבר הייתה בתהליך התמוטטות, לקראת סוף המלחמה. עת שפורסמה היא לא נתפסה על ידי הנציגים של העמים השונים כהזמנה לרפורמה של המלוכה, אלא כהזדמנות לצאת לעתיד של הגדרה עצמית ונטישת הממלכה.[16][17][18]

ארבעה ימים אחר כך, ב-18 באוקטובר, השיב שר החוץ של ארצות הברית רוברט לנסינג כי בעלות הברית מחויבות כעת למטרותיהם של הצ'כים, הסלובקים והדרום הסלאבים. לכן, אמר לנסינג, אוטונומיה של הלאומים - העשירית מתוך מסמך ארבע עשרה הנקודות - כבר לא מספקת, וושינגטון לא יכולה עוד לדון על בסיס ארבע עשרה הנקודות. המסר של לנסינג היה, הלכה למעשה, תעודת הפטירה של האימפריה אוסטריה-הונגריה. עוד ב-14 באוקטובר הצטרפה ממשלת צ'כוסלובקיה הזמנית לבעלות הברית. הסלאבים הדרומיים בשני חצאי המלוכה כבר הכריזו על התאחדות עם סרביה במדינה דרום סלאבית גדולה. זאת בהצהרת קורפו, משנת 1917, שנחתמה על ידי חברי הוועד היוגוסלבי. בפועל, הקרואטים החלו להתעלם מההוראות הבאות מבודפשט עוד לפני חודש אוקטובר.

המועצות הלאומיות כבר החלו לפעול פחות או יותר כממשלות זמניות של מדינות עצמאיות. במהלך הקרבות האיטלקיים הכריזו המנהיגים הפוליטיים של הצ'כים, הסלובקים והסלאבים הדרומיים על עצמאותם. עם התקרב התבוסה במלחמה, לאחר המתקפה האיטלקית בקרב ויטוריו ונטו החל ב-24 באוקטובר, פוליטיקאים צ'כים השתלטו ללא קרב על השלטון בפראג ב-28 באוקטובר (תאריך שהוכרז מאוחר יותר כיום הולדתה של צ'כוסלובקיה), מהלך שהתרחש בערים גדולות אחרות בתוך ימים ספורים. ב-30 באוקטובר, הסלובקים נהגו באופן דומה במרטין. ב-29 באוקטובר הכריזו הסלאבים, בשני חלקי מה שנותר מאוסטרו-הונגריה, על מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים. הם גם הכריזו כי כוונתם הסופית היא איחוד עם סרביה ומונטנגרו במדינה דרום סלאבית גדולה. באותו יום הכריזו הצ'כים והסלובקים רשמית על הקמת צ'כוסלובקיה כמדינה עצמאית.

סיום המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר ווטסון טוען כי "גורלו של המשטר ההבסבורגי נחתם כאשר תגובתו של וילסון להודעה, שנשלחה שבועיים וחצי קודם לכן (על ידי שר החוץ הברון איסטבן בוריאן פון ראג'ץ', ב-14 באוקטובר 1918[8]), הגיעה ב-20 באוקטובר." וילסון דחה את האפשרות כי המשך המונרכיה הכפולה פתוח למשא ומתן.[19]

ב-17 באוקטובר 1918 הצביע הפרלמנט ההונגרי בעד סיום האיחוד עם אוסטריה והכרזה על עצמאות המדינה. המתנגד הבולט ביותר להמשך האיחוד עם אוסטריה, הרוזן מיהאי קארואי, תפס את השלטון במהפכת החרציות ב-31 באוקטובר. על קרל הראשון נכפה למנות את קארואי לראש ממשלת הונגריה מטעמו. אחד ממעשיו הראשונים של קארואי היה לדחות את הסכם הפשרה ב-31 באוקטובר, ולמעשה הדבר הוביל לסיום האיחוד עם אוסטריה ובכך הביא רשמית לפירוק המלוכה והמדינה האוסטרו-הונגרית.

עד סוף אוקטובר לא נותר דבר מהממלכה ההבסבורגית מלבד המחוזות הדנוביים והאלפינים הגרמניים, וסמכותו של קרל הראשון ומועצת המדינה הגרמנית-אוסטרית ערערה על סמכותו אפילו שם.[20] ראש ממשלת אוסטריה האחרון מטעם קרל הראשון, היינריך למאש, הגיע למסקנה שקרל הראשון נמצא במצב בלתי אפשרי, ושכנע את קרל הראשון שהדרך הטובה ביותר היא לוותר, לפחות זמנית, על זכותו להפעיל סמכות ריבונית.

ב-11 בנובמבר פרסם קרל הראשון כרוז מנוסח בקפידה, בו הכיר בזכותו של העם האוסטרי לקבוע את צורת השלטון.[21] הוא גם ויתר על הזכות להשתתף בענייני המדינה האוסטריים. הוא גם פיטר את לאמאש ואת ממשלתו מתפקידם ושחרר את הפקידים שפעלו מטעמו, במחצית האוסטרית של האימפריה, משבועת נאמנותם אליו. יומיים לאחר מכן, הוא פרסם כרוז דומה להונגריה. עם זאת, הוא לא ויתר על כס המלוכה, ונשאר זמין למקרה שאנשי אחת מהמדינות יפנו אליו. לכל דבר ועניין, זה היה סוף השלטון ההבסבורגי.

סירובו של קרל הראשון לוותר על כס המלכות היה בסופו של דבר לא רלוונטי. ביום שלאחר שהכריז על פרישתו מענייני השלטון של אוסטריה, הכריזה המועצה הלאומית הגרמנית-אוסטרית על הרפובליקה של אוסטריה הגרמנית. קארואי נקט בצעד דומה ב-16 בנובמבר, והכריז על הרפובליקה ההונגרית הראשונה.

אחרי פירוק האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות יורשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה משפטית היו שתי מדינות יורשות לאימפריה האוסטרו-הונגרית:[22]

חוזה סן-ז'רמן (בין מנצחי מלחמת העולם הראשונה ואוסטריה) וחוזה טריאנון (בין המנצחים להונגריה) הסדירו את הגבולות החדשים של אוסטריה והונגריה, והקטינו את שטחן למדינות קטנות ללא מוצא לים. בכל הנוגע לאזורים ללא רוב לאומי מכריע, מעצמות ההסכמה פסקו במקרים רבים לטובת מדינות הלאום העצמאיות החדשות, מה שאפשר להן לתבוע שטחים עצומים המכילים אוכלוסיות גדולות דוברות גרמנית והונגרית.

להחלטות הכלולות באמנות היו השפעות פוליטיות וכלכליות מרחיקות לכת. הצמיחה הכלכלית המהירה שידעו בעבר השטחים האימפריאליים נעצרה תחילה מכיוון שהגבולות החדשים הפכו למחסומים כלכליים מרכזיים. רבות מן התעשיות המבוססות שהיו בשטחי מדינות חדשות אלה ומרכיבי תשתית רבים נועדו לספק את הצרכים של האימפריה. כתוצאה מכך, המדינות שנוצרו נאלצו לעיתים קרובות להקריב קורבנות ניכרים כדי לשנות את כלכלתן. בעקבות קשיים כלכליים אלה נוצרה תסיסה חברתית באזורים שנפגעו, אשר הזינה בחלק מהמקרים תנועות קיצוניות.

אוסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התפרקות האימפריה איבדה הרפובליקה האוסטרית הראשונה כ-60% משטחה של האימפריה האוסטרית הישנה. היא גם נאלצה לבטל את תוכניותיה לאיחוד עם גרמניה, מכיוון שלא הורשתה להתאחד עם גרמניה ללא אישור חבר הלאומים.

המדינה האוסטרית החדשה הייתה במצב גרוע מהונגריה. בניגוד לשותפה ההונגרית לשעבר, אוסטריה מעולם לא הייתה אומה במובן המלא של המונח. בעוד שהמדינה האוסטרית התקיימה במתכונות שונות במשך 700 שנה, המרכיב המאחד בה היה הנאמנות לבית הבסבורג. עם אובדן של 60% משטחה של האימפריה האוסטרית לפני המלחמה, וינה נותרה בירה גדולה ומפוארת לאימפריה שלא הייתה קיימת עוד וכונתה בציניות "הידרוצפלוס לאומי".

עם זאת, לאחר תקופה קצרה של תהפוכות וסירובן של בעלות הברית לשקול איחוד עם גרמניה, אוסטריה ביססה את עצמה כרפובליקה פדרלית. למרות האנשלוס הזמני עם גרמניה הנאצית, אוסטריה מעולם לא התאחדה לצמיתות עם גרמניה.

הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשוואה לאוסטריה, הונגריה הייתה אומה ומדינה במשך למעלה מ-900 שנה. אולם הונגריה נפגעה קשות לאחר שאיבדה 72% משטחה, 64% מאוכלוסייתה ואת רוב משאבי הטבע שלה. הרפובליקה הדמוקרטית ההונגרית התקיימה לתקופה קצרה והוחלפה זמנית ברפובליקה הסובייטית ההונגרית הקומוניסטית. חיילים רומנים הדיחו את בלה קון ואת ממשלתו הקומוניסטית במהלך המלחמה ההונגרית-הרומנית ב-1919.

בקיץ 1919 היה הארכידוכס יוזף אוגוסט, ליורש העצר, אך נאלץ להתפטר לאחר שבועיים בלבד כשהתברר שבעלות הברית לא יכירו בו.[23] לבסוף, במרץ 1920, סמכויות המלוכה הופקדו בידי יורש העצר, מיקלוש הורטי, שהיה האדמירל המפקד האחרון של הצי האוסטרו-הונגרי ועזר בארגון הכוחות האנטי-מהפכניים. ממשלה זו היא שחתמה על הסכם טריאנון במחאה ב-4 ביוני 1920 בטריאנון הגדול בוורסאי, צרפת. ממלכת הונגריה המשוקמת איבדה כ-72% משטחה של ממלכת הונגריה לפני המלחמה.[24][25]

עצרת הכרזת העצמאות של צ'כוסלובקיה בפראג בכיכר ואצלב, 28 באוקטובר 1918

גירוש בית הבסבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסטריה חוקקה את " החוק ההבסבורגי ", אשר הדיח את ההבסבורגים מכס המלכות וגירש את כל בית המלוכה משטח אוסטריה. בעוד שעל קרל הראשון נאסר לשוב אי-פעם לאוסטריה, בני משפחת המלוכה האחרים יכלו לחזור בתנאי שיוותרו על כל תביעותיהם לכס המלכות שבוטל.

במרץ ושוב באוקטובר 1921 כשלו ניסיונות נפל של קרל הראשון להשיב לעצמו את כס המלוכה בבודפשט. הורטי התלבט תחילה, אולם לאחר שקיבל איומים בהתערבות ממעצמות הברית וההסכמה הקטנה, סירב לשתף פעולה. זמן קצר לאחר מכן, ממשלת הונגריה ביטלה את הסנקציה הפרגמטית משנת 1723, המכשיר את בנותיו של המלך כיורשות עצר בהיעדר בן זכר, בכך למעשה הדפו את ההבסבורגים. לאחר מכן, הבריטים תפסו את קרל הראשון והעבירו אותו ואת משפחתו לאי הפורטוגזי מדיירה, שם מת לאחר כשנה.

מורשת טריטוריאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות הבאות הוקמו, הוקמו מחדש, או הורחבו, עם פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית:[22]

נסיכות ליכטנשטיין, אשר הסתמכה בעבר על האימפריה האוסטרו-הונגרית לצורך הגנתה ואשר בית המלוכה שלה החזיק בנכסי נדל"ן נכבדים בציסלייטניה, יצרה איחוד בענייני מכס והגנה עם שווייץ ואימצה את המטבע השווייצרי במקום האוסטרי. באפריל 1919 הצביע פוראלברג - המחוז המערבי ביותר באוסטריה - ברוב גדול להצטרף לשווייץ; עם זאת, גם השווייצרים וגם בעלות הברית התעלמו מבחירות אלה.

מדינות בנות זמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות הבאות וחלקי מדינות, הקיימות בעשור השלישי של המאה ה-21, היו בגבולות האימפריה האוסטרו-הונגרית כאשר האימפריה התפרקה. כמה מחוזות אחרים של אירופה היו חלק מהמונרכיה ההבסבורגית בתקופה מסוימת לפני 1867. דוגמאות בולטות הן אזורי לומברדיה וונטו באיטליה, שלזיה בפולין, רוב בלגיה וסרביה וחלקים מצפון שווייץ ודרום מערב גרמניה.

האימפריה האוסטרית (ציסלייטניה):

ממלכת הונגריה (טרנסלייטניה):

שטח משותף אוסטרו-הונגרי

נכסים אחרים של האימפריה האוסטרו-הונגרית

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית בוויקישיתוף
* Cornwall, Mark, ed. The Last Years of Austria-Hungary University of Exeter Press, 2002. ISBN 0-85989-563-7

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 James Headlem, Austria-Hungary. Wycliffe, Vol. 3, pp. 2-39
  2. ^ 1 2 Evans, R. J. W. (2020-04-02). "Remembering the Fall of the Habsburg Monarchy One Hundred Years on: Three Master Interpretations". Austrian History Yearbook. 51: 269–291. doi:10.1017/s0067237820000181. ISSN 0067-2378.
  3. ^ "The collapse of Austria-Hungary". Encyclopædia Britannica.
  4. ^ Judson, Pieter M. (באפריל 2017). ""Where our commonality is necessary…": Rethinking the End of the Habsburg Monarchy". Austrian History Yearbook. 48: 1–21. doi:10.1017/s0067237816000527. ISSN 0067-2378. {{cite journal}}: (עזרה)
  5. ^ Alexander Watson, Ring of Steel: Germany and Austria–Hungary at War, 1914–1918 (2014). pp 536–40.
  6. ^ Stevenson, The First World War and International Politics (1988) pp 139–48.
  7. ^ Watson, Ring of Steel pp 536–40
  8. ^ 1 2 "Hungarian foreign ministers from 1848 to our days". Mfa.gov.hu. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2006. נבדק ב-28 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "ANNO, Wiener Zeitung, 1918-10-17, Seite 17". anno.onb.ac.at. נבדק ב-2023-05-24.
  10. ^ "ANNO, Neue Freie Presse, 1918-10-18, Seite 1". anno.onb.ac.at. נבדק ב-2023-05-24.
  11. ^ The Regency Kingdom has been referred to as a puppet state by Norman Davies in Europe: A history ( Internet Archive, p. 910); by Jerzy Lukowski and Hubert Zawadzki in A Concise History of Poland (Google Books, p. 218); by Piotr J. Wroblel in Chronology of Polish History and Nation and History (Google Books, p. 454); and by Raymond Leslie Buell in Poland: Key to Europe (Google Books, p. 68: "The Polish Kingdom... was merely a pawn [of Germany]").
  12. ^ "British Library". www.bl.uk. אורכב מ-המקור ב-10 באוקטובר 2023. נבדק ב-2023-05-23. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Zbyněk A. Zeman: Der Zusammenbruch des Habsburgerreiches 1914–1918 [The collapse of the Habsburg Empire 1914-1918], Verlag für Geschichte und Politik, Wien 1963, S. 225 ff.
  14. ^ Gordon Brook-Shepherd: Um Krone und Reich. Die Tragödie des letzten Habsburgerkaisers [For the crown and the empire. The tragedy of the last Habsburg emperor.], Verlag Fritz Molden, Wien 1968, S. 194 ff.
  15. ^ Rudolf Neck (Hrsg.): Österreich im Jahre 1918. Berichte und Dokumente [Austria in 1918. Reports and documents], R. Oldenbourg Verlag, München 1968, S. 64 ff.
  16. ^ "Nationalitätenfrage". Austria-Forum (בגרמנית). נבדק ב-2023-05-24.
  17. ^ Bihl, Wolfdieter: Der Erste Weltkrieg 1914–1918. Chronik – Daten – Fakten [World War One 1914-1918. Chronicle - Data - Facts], Viena/Colonia/Weimar, 2010.
  18. ^ Gottsmann, Andreas (Hrsg.): Karl I. (IV.), der Erste Weltkrieg und das Ende der Donaumonarchie [World War I and the end of the Danube Monarchy], Viena, 2007.
  19. ^ Watson, Ring of Steel pp. 541–2
  20. ^ Watson, Ring of Steel pp 542–56
  21. ^ The 1918 Karl's proclamation. British Library.
  22. ^ 1 2 Stangl, Andrea. "The successor states to the Austro-Hungarian Monarchy". habsburger.net. נבדק ב-3 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "Die amtliche Meldung über den Rücktritt" (בגרמנית). Neue Freie Presse, Morgenblatt. 24 באוגוסט 1919. p. 2. ארכיון מ-26 בדצמבר 2015. נבדק ב-2 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ "Trianon, Treaty of". The Columbia Encyclopedia. 2012. אורכב מ-המקור ב-28 בדצמבר 2008. נבדק ב-28 באוגוסט 2016. {{cite encyclopedia}}: (עזרה)
  25. ^ Tucker, Spencer; Priscilla Mary Roberts (2005). Encyclopedia of World War I (1 ed.). ABC-CLIO. p. 1183. ISBN 978-1-85109-420-2. Virtually the entire population of what remained of Hungary regarded the Treaty of Trianon as manifestly unfair, and agitation for revision began immediately.
  26. ^ Samuel R. Williamson, Austria-Hungary and the origins of the First World War (Macmillan International Higher Education, 1990), states, "Through the occupation Austria-Hungary became a colonial power." p. 63.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פירוק_האימפריה_האוסטרו-הונגרית&oldid=37888350"