ספר המדבר בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נוף ספר המדבר במדבר בנימין - מבט מהר קידה

סְפָר המדבר בארץ ישראל הוא אזור גאוגרפי המפריד בין מדבר הנגב ומדבר יהודה ובין החבל הים תיכוני שבו האקלים לח יותר. ספר המדבר בארץ ישראל מהווה רצועה צרה שכיוונה צפון-דרום בסמוך לגבול מדבר יהודה, ומזרח-מערב בסמוך לגבול הנגב. לספר המדבר מאפיינים גאוגרפיים, אקולוגיים והיסטוריים המבדילים אותו הן מאזור המדבר והן מהאזור הים תיכוני.

גאולוגיה ומקורות מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר מדבר השומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר מדבר השומרון תחום במערבו על ידי קמר תרצה שבונה את הרי השומרון. גובהם של הרים אלה מגיע לכ-800 מ' בממוצע מעל פני הים (הר עיבל 940 מ') וזו הסיבה שהמדבר הנוצר ממזרח להם מתון יותר ממדבר יהודה המצוי מדרומו. מדבר השומרון או ספר השומרון סובל פחות מהתופעה הקרויה "מדבר בצל הגשם", שכן הרי השומרון אינם גבוהים דיים כדי לעצור את הגשמים ואלה מצליחים לרדת מזרחה להם. מדרונות הרי השומרון מתונים ופחות תלולים ממדרונות הרי יהודה, מה שתורם אף הוא לצמצום השפעתה של תופעת 'מדבר בצל הגשם'. בנוסף, קמר תרצה מתאפיין בפרצות ובבקעות וכך יכולים עננים לחדור דרכו מזרחה ולהמטיר גשמים. סיבה נוספת לכך שספר השומרון פחות צחיח ממדבר יהודה היא שהוא צפוני יותר וכמות המשקעים היורדת בו גדולה יותר. ספר השומרון מתאפיין בקרקעות פוריות שהן קרקע סחף מהרי השומרון והוא מתאפיין בצומח האופייני לספר המדבר.

ספר מדבר יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר מדבר יהודה מהווה רצועת מעבר בין הקמר של הרי יהודה לקער של מדבר יהודה. באזורים בהם יש על פני השטח סלעים קשים, דוגמת גיר, נפוץ נוף של טרשונים, גושי סלע הבולטים מעל פני הקרקע. טרשונים אלו נוצרים בתהליכי המסה קארסטית. ממזרח לרצועת הספר, ברמת מדבר יהודה, הנוף הופך למתון יותר ובנוי מגבעות. קיומם של סלעי משקע רכים באזור זה, דוגמת קירטון, קובע את תצורת הנוף שם.

ספר מדבר הנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרי הגאולוגיה הראשונים באזור היו פיקרד וסלמוניקה, שביצעו את מחקרם בשנת 1935. התוצאות פורסמו בכתב העת Journal of the Palestine Oriental Society. המטרה הייתה למצוא מקומות בהם הסיכויים למציאת מים גבוהים. המסקנה הייתה כי "קו עזה - באר-שבע הוא בעל נתונים גאולוגיים מועדפים להתפתחות נביעות"[1] בקידוחים שנערכו באזור נמצא מבנה גאולוגי המתאים להצטברות מי תהום. מכאן גם בארות המים שבאזור.

אחת התגליות הקשורות לספר המדבר שמצפון לנגב היא קיומו של קניון באר שבע-עזה - קניון עמוק בין עזה לבאר-שבע, המכוסה כיום בסלעי משקע צעירים. מקורו של הקניון הוא בתוואי הזרימה של קניון נהר קדום, שנוצר בתקופת המיוקן, בעת האירוע המסיני כאשר הים התיכון התייבש כמעט לחלוטין. תוצאות זרימתו הקדומה באים לידי ביטוי בעיצוב הנוף של "אגן נחלי באר שבע". לאחר שהים התיכון התמלא מחדש החלו בקעת באר שבע ואגן נחל הבשור להתמלא בקרקע לס שהגיעה לשם בעזרת הרוח ובמשקעים נהריים (חלוקים וקונגלומרטים), וזהו הנוף הנוכחי.

הצומח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר המדבר בארץ ישראל מאופיין במיעוט גשמים - ממוצע של 100 עד 400 מ"מ בשנה ואי-ודאות לגבי פיזור המשקעים לאורך השנים, במשך השנה ובמקומות פיזור הגשם. עקב כך, במרבית השנים כמעט ולא נראית בנוף צמחייה רצופה. יוצאות מהכלל שנים גשומות במיוחד בהן "מתכסה המדבר במרבדי ירק ובצמחי פריחה מרהיבי עין"[2]. כך היה למשל, בשנים 1980/1981 ו-1985/1986.

מבחינה פיטוגאוגרפית שייך ספר המדבר לאזור האירנו-טורני, לעומת רוב חלקי ארץ ישראל השייכים לאזור הים-תיכוני. אופייניים לאזור כמות הגשמים ומזג האוויר: בקיץ חם ויבש והחורף קר מאוד ומושלג. תכונה אחרונה זו מצויה בארץ ישראל רק בהרי הנגב המרכזיים.

רוב צמחי המדבר גדלים באזורים אליהם ניקווים המים המעטים, היורדים בגשמים הלא-סדירים. לכן ניתן למצוא את ריכוזי הצמחים למרגלות הוואדיות ובתוך הערוצים. עצים בודדים נראים גם בנוף ספר המדבר, במדרונות שאינם חשופים לרוחות.

תכונה אופיינית לצמחים בספר המדבר היא ה"בשרניות" שלהם. העלים עבים וכאשר פוצעים אותם נוזל מהם ריר. אשר ליעודה של תכונה זו, קיימת סברה כי המטרה אינה לספק מים לצמח בזמן שאין הוא מוצא מקור ליניקה, אלא "למהול מלחים או חומצות הנמצאות בריכוז גבוה ברקמותיהם"[3]. ההוכחה לכך היא שכמות המים שצמח בשרני מאדה ביום אחד עולה על כמות המים שהוא אוגר ברקמותיו.

בעלי החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי החיים הנפוצים בספר המדבר הם זוחלים, שמגלים את כושר ההסתגלות המרבי לתנאי המקום. מעטות הן חיות הבר הנעות בספר המדבר, ותחום מחייתן נשאר ליד מקורות מים.

ספר המדבר בארץ ישראל הוא נתיב נדידת עופות מעצם מיקומו הגאופיזי על כתפי הבקע הסורי-אפריקני. מאות אלפי עופות דורסים, מאות אלפי חסידות ובסך הכל למעלה מ-200 מינים נודדים דרכו.

ספר המדבר מהווה גם בית גידול ייחודי לעופות יציבים ומקייצים שמקורם מאזורי תפוצה מדבריים או מדבריים למחצה. קיים שם שילוב של עולם חי ממוצא אפריקאי, אירופי ואסיאתי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות בספר המדבר הושפעה מיציבות השלטון המרכזי. בתקופות של שלטון חזק היו יישובים גם באזור ספר המדבר. לעומת זאת, שלטון חלש, מנע התבססות של יישובים באזורים אלו.

אחד המקומות הבודדים בספר המדבר שבהם נמצאו שרידי יישוב - יחסית גדול - הוא בערד הקדומה השוכנת מערבית לעיר ערד של היום. העיר מוזכרת בספר במדבר כעיר הראשונה החשה באיום מצד בני ישראל הבאים ממדבר סיני:

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. ... וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה."

כ"א, א'-ג'

ערד נמנית עם הערים שספר יהושע (י"ב,י"ד) מספר כי נכבשו על ידי יהושע בן נון: "מֶלֶךְ חָרְמָה - אֶחָד, מֶלֶךְ עֲרָד - אֶחָד."

בעיר נמצאו ביצורים, שהגנו עליה מפני השבטים במדבר, ושרידי פולחן, כולל מזבח. לתושבי ערד הקדומה הייתה בעיה קשה של אספקת מים. באזור בו ממוצע הגשמים השנתי הוא 100-150 מ"מ בשנה היה צורך לבנות אמצעים נוספים לאגירת מים. חופרי ערד הקדומה סברו כי מקור המים של התושבים היה מאגר מים פתוח ששטחו 900 מ"ר. לדעתם הוא שימש את התושבים בתקופת הברונזה הקדומה. באר שנמצאה מחוץ לביצורי העיר, תוארכה לתקופת ממלכת יהודה. הייתה הפסקה בשימושה וחזרה לפעול בתקופה ההרודיאנית. במרכז המצודה נמצאו בורות מים חצובים בסלע ומטוייחים ותעלה חצובה מתחת לחומה והיוצאת החוצה. זה היה כנראה מקור המים של המצודה, שאיפשר את קיומה.

בתקופת ממלכת יהודה היווה אזור ספר מדבר יהודה חלק מרצועת המגן של הממלכה ונבנו לאורכו מצודות מגן.

בימי בית שני ולאחריהם הייתה כבר פריסה גדולה של יישובים באזור. חבל הארץ כונה במקורות ישראל "דרומא". לאחר מלחמת ששת הימים מצא שמריהו גוטמן בסוסיא עיר יהודית באזור מובהק של ספר במדבר.

בסקרים ארכאולוגיים שנעשו באזור גילו שרידים לדרכים רומאיות, כולל מסלול, אבני שפה ואפילו מדרגות בהר ליד היישוב הר עמשא. הדרכים הובילו מצפון ירושלים לדרום דרך הבשמים וממזרח ים המלח, עם מטעני מלח ומטעני אחרים מעבר הירדן לנמלי הים התיכון.

יישובים רבים נוספים הוקמו בתקופה הרומית ולאחריה בתקופה הביזנטית. אלו היו תחנות הדרכים במסלול של הובלת הבשמים היא דרך הבשמים. בסביבות התחנות התגלו גם שרידים רבים לקיום חקלאות עתיקה, בין השאר כרמי גפן.

התיישבות חקלאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה חיטה בבקעת ערד - ברקע תל ערד

המחסור התמידי במים, התלות באספקת המים מהצפון, מעט הקידוחים שבוצעו באזור, תנאי האקלים וטיב הקרקע לא נתנו סיכויים טובים לפיתוח החקלאי של האזור. שלושת המצפים שהוקמו בנגב בשנת 1943 - בית אשל, גבולות ורביבים, הצליחו לנצל את המים המקומיים לצורך חקלאות[4]. לאור הניסיון של הקיבוצים הוקמו בנגב היישובים אחד עשר הנקודות במוצאי יום כיפור 1946 ובהמשך משאבי שדה ושדה בוקר. יישוב חקלאי אחד והוא נבטים, הוקם עם אחד עשר הנקודות מזרחית מבאר שבע עם מערכת אספקת מים מקומית.

אחרי מלחמת ששת הימים הוקמו בדרום הרי חברון (באזור שמעבר לקו הירוק) היישובים כרמל, מעון, סוסיא ובית יתיר, שבשטח החקלאי המצומצם שהיה לרשותם גידלו עצי פרי וכרמי יין. הם קיבלו חלקת אדמה גדולה בבקעת ערד שם הם מגדלים גידולים חקלאיים רבים, בעיקר ממי קולחין של העיר ערד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור:רקע גאו היסטורי.
  2. ^ מקור: אבי שמידע ודוד דרום עמ' כ"ג
  3. ^ מקור:אבי שמידע ודוד דרום עמ' כ"ז
  4. ^ יואל דה-מלאך מרביבים הצליח לשכנע את ועדת האו"ם שהנגב עשוי להיות פורח וכך בהחלטת החלוקה הוא נכלל בתחום המדינה היהודית