הצי הראשון לאוסטרליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ליטוגרפיה של הצי הראשון שנכנס למפרץ ג'קסון, 26 בינואר 1788, מאת אדמונד לה ביהאן

הצי הראשון לאוסטרליה היה צי של 11 אוניות שיצאו מספיטהד, פורטסמות', אנגליה ב-13 במאי 1787 שהגיע לניו סאות' ויילס, מושבת העונשין הראשונה שהייתה שייכת למדינה אירופאית. צי ההרכב כלל שתי אוניות של הצי המלכותי הבריטי, שלוש אוניות של מזון ואספקה ושש אוניות נידונים, שהגלו בין 1,000 ל-1,500 נידונים, נחתים, ספנים, קצינים אזרחיים ואנשים חופשים, וכמות גדולה של מזון ואספקה. הצי הפליג מאנגליה לדרום-מערב ריו דה ז'ניירו, ואז למזרח קייפטאון דרך האוקיינוס הדרומי ועד למפרץ בוטאני, לאורך התקופה של 1820 בינואר 1788, שארכה כ-250 עד ל-252 יום מתחילת המסע עד להגעה הסופית. ב-2526 בינואר 1788, הצי עבר ממפרץ בוטאני לסידני של ימינו.[1][2][3]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע ותכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת המאה ה-17 ועד למהפכה האמריקאית ב-1776, נידונים הוגלו לשלוש עשרה המושבות באמריקה הצפונית. לאחר סיום מלחמת העצמאות של ארצות הברית ב-1783, ארצות הברית שהוקמה בזמן המלחמה סירבה לקבל לשטחה נידונים נוספים.[4] ב-6 בדצמבר 1785, הוצאו בלונדון פקודות מדבר המלך במועצה כי יש להקים מושבת עונשין בניו סאות' ויילס על אדמות שתבע החוקר הבריטי ג'יימס קוק במסעו הראשון ב-1770.[5][6]

מפקד הצי הראשון לאוסטרליה, שלימים היה גם מושל המושבה שתקום, היה האדמירל ארתור פיליפ.[7] הספינות הגיעו למפרץ בוטאני ב-1820 בינואר 1788.[8][9][10]

העלות המוערכת של הוצאת הצי ושליחתו לאוסטרליה הייתה כ-84,000 ליש"ט (כ-9.6 מיליון ליש"ט נכון לשנת 2015).[11][12]

אוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם האונייה שם האונייה בשפת המקור

(באנגלית)

סוג קפטן מספר אנשי צוות[13] מיקום תחילת המסע יום הגעה למפרץ בוטאני ימי הפלגה מספר הנידונים
גברים נשים
"אה"מ סופליי" HMS Supply אונייה של הצי המלכותי הבריטי[14] סגן הנרי לידגבירד בול 50 ספיטהד, פורטסמות' 18 בינואר 1788 250
"אה"מ סיריוס" HMS Sirius קפטן ג'ון הנטר 160 20 בינואר 1788 252
"אלכסנדר" Alexander אוניית נידונים דאנקן סינקלייר 30 19 בינואר 1788 251 210

2 זכו לחנינה

ללא
"שארלוט" Charlotte תומאס גילברט 30 20 בינואר 1788 252 100 24
"פרנדשיפ" Friendship פרנסיס וולטון 25 19 בינואר 1788 251 80 24

הגעה לכף התקווה הטובה בלבד

"ליידי פנרהין" Lady Penrhyn וויליאם קרופטון סרוור 30 20 בינואר 1788 252 ללא 101
"פרינס אוף ויילס" Prince of Wales ג'ון מייסון 29 2 47
"סקרבורו" Scarborough קפטן ג'ון מרשל 30 19 בינואר 1788 251 208 ללא
"גולדן גרוב" Golden Grove אוניית מזון ואספקה ויליאם שארפ 22 20 בינואר 1788 252
"פישברן" Fishburn רוברט בראון 22
"בורודייל" Borrowdale הובסון ריד 22

אנשי הצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי הצי כללו ימאים, נחתים ומשפחותיהם, פקידי ממשל ומספר רב של נידונים, כולל נשים וילדים. כלל הנידונים נשפטו והורשעו בבריטניה הגדולה, כאשר רובם הושפטו והורשעו באנגליה. כמו כן, רוב הנידונים נולדו באירלנד, וכן ידוע כי לפחות 14 מאנשי הצי הגיעו משלוש עשרה המושבות באמריקה הצפונית; 12 מאנשי הצי הזדהו כשחורים (ילידי בריטניה, אפריקה, הקריביים, אמריקה הצפונית, הודו, מדינה אירופאית או מושבה).[15][16][17][18] בנוסף, לפחות 8 מאנשי הצי הזדהו כיהודים.[19][20] בין הפשעים שביצעו הנידונים כללו הפשעים גנבה, עדות שקר, הונאה, תקיפה ושוד. בגין פשעיהם, הם נידונו להגליה למשך 7 שנים, למשך 14 שנים או למשך כל תקופת חייהם.[21][22]

בכל ששת אוניות הנידונים, לא היה ערבוב בין הנחתים לבין הנידונים. רוב משפחות הנחתים נסעו על סיפונה של "פרינס אוף ויילס".[23] לפחות 11 איש כתבו יומנים, מכתבים וכתבי עת על חוויותיהם במסע לאוסטרליה.[24]

המספר המדויק של האנשים הקשורים ישירות לצי הראשון מעולם לא פורסם, מאחר שדיווחים על האירוע השתנו מעט. בסך הכל זוהו 1,420 איש שעלו לסיפון בספיטהד במאי 1787, ועל פי ההערכות, רק 1,373 איש ירדו מהסיפון בסידני בינואר 1788. הנתונים הסטטיסטיים הבאים מובאים מהמילון הביוגרפי שכתבה ההיסטוריונית האוסטרלית, מולי גילן:[15]

עלו בפורטסמות' ירדו בסידני
פקידים ונוסעים 15 14
צוותי האוניות 323 306
נחתים 247 245
משפחות הנחתים (לא כולל הנחתים עצמם) 46 45 + 9 נולדו
נידונים (גברים) 582 543
נידונים (נשים) 193 189
ילדי הנידונים 14 11 + 11 נולדו
סך הכל 1,420 1,373

על אף ששמותיהם של כל אנשי הצוות של "אה"מ סופליי" ו"אה"מ סיריוס" ידועים, ייתכן ומספר אנשי הצוות בשאר אוניות הצי היה גדול ב-110 איש ממה שדווח. אם כך, לפי מידע זה, 1,530 איש יצאו לאוסטרליה, כאשר רק 1,483 איש הגיעו לסידני.

על פי מפקד האוכלוסין הראשון במושבה שהתקיים ב-1788, כפי שדיווח המושל פיליפ ללורד סידני, היו במושבה 1,030 איש, 7 סוסים, 29 כבשים, 74 חזירים, 6 ארנבים ו-7 בקר.[25] הנתונים הסטטיסטיים הבאים מובאים ממפקד אוכלוסין זה:[26]

גברים נשים ילדים סך הכל
נידונים וילדיהם 548 188 17 753
אחרים 219 34 24 277
סך הכל 767 222 41 1,030

הנתונים הסטטיסטיים הבאים מובאים מספרו של פרקליט ניו סאות' ויילס, דייוויד קולינס, "An Account of the English Colony in New South Wales":‏[27]

על סיפונה של ה"אלכסנדר", בהיקף של 453 טונות, היו 192 נידונים; 2 סגנים, 2 סמלים, 2 רבי טוראי, מתופף אחד ו-29 טוראים, וכן עוזר מנתח של המושבה.

על סיפונה של ה"סקרבורו", בהיקף של 418 טונות, היו 205 נידונים; קברניט אחד, 2 סגנים, 2 סמלים, 2 רבי טוראי, מתופף אחד, ו-26 טוראים, וכן עוזר מנתח של המושבה.

על סיפונה של ה"שארלוט", בהיקף של 346 טונות, היו 89 נידונים ו-20 נידונות; קברניט אחד, 2 סגנים, 2 סמלים, 3 רבי טוראי, מתופף אחד, ו-35 טוראים, וכן המנתח הראשי של המושבה.

על סיפונה של ה"ליידי פנרהין", בהיקף של 338 טונות, היו 101 נידונות; קברניט אחד, 2 סגנים ו-3 טוראים, וכן בן/בת זוג של מנתח/ת.

על סיפונה של ה"פרינס אוף ויילס", בהיקף של 334 טונות, היו 2 נידונים ו-50 נידונות; 2 סגנים, 3 סמלים, 2 רבי טוראי, מתופף אחד ו-24 טוראים, וכן המודד הכללי של המושבה.

על סיפונה של ה"פרנדשיפ", בהיקף של 228 טונות, היו 76 נידונים ו-21 נידונות; קברניט אחד, 2 סגנים, 2 סמלים, 3 רבי טוראים, מתופף אחד, ו-36 טוראים, וכן עוזר מנתח של המושבה.

לצד אלו היו גם 28 נשים, 8 ילדים ו-6 ילדות, השייכים לחיילי הפלוגה, וכן 6 ילדים ו-7 ילדות ששייכים לנידונים.

ה"פישברן" הייתה בהיקף של 378 טונות; ה"בורודייל" הייתה בהיקף של 272 טונות; וה"גולדן גרוב" הייתה בהיקף של 331 טונות. על סיפונה של של האחרונה היה הכומר של המושבה, וכן אשתו ומשרתו [של הכומר].

כלל אוניות הצי היו עמוסים במצרכים, כלי חקלאות, ציוד מחנאות, ביגוד לנידונים, מזוודות וכו'.

על סיפונו של ה"סיריוס" היו המפקד העיקרי בחיל הנחתים*, השליש והאפסנאי, השופט-סנגור של היישוב והקומיסר; וכן סמל אחד, 3 מתופפים, 7 טוראים, 4 נשים ומספר אנשי ארטילריה.

[* קצין זה היה גם סגן-מושל המושבה]

המקור באנגלית
The Alexander, of 453 tons, had on board 192 male convicts; 2 lieutenants, 2 sergeants, 2 corporals, 1 drummer, and 29 privates, with 1 assistant surgeon to the colony.

The Scarborough, of 418 tons, had on board 205 male convicts; 1 captain, 2 lieutenants, 2 sergeants, 2 corporals, 1 drummer, and 26 privates, with 1 assistant surgeon to the colony.

The Charlotte, of 346 tons, had on board 89 male and 20 female convicts; 1 captain, 2 lieutenants, 2 sergeants, 3 corporals, 1 drummer, and 35 privates, with the principal surgeon of the colony.

The Lady Penrhyn, of 338 tons, had on board 101 female convicts; 1 captain, 2 lieutenants, and 3 privates, with a person acting as a surgeon's mate.

The Prince of Wales, of 334 tons, had on board 2 male and 50 female convicts; 2 lieutenants, 3 sergeants, 2 corporals, 1 drummer, and 24 privates, with the surveyor-general of the colony.

The Friendship, (snow,) of 228 tons, had on board 76 male and 21 female convicts; 1 captain, 2 lieutenants, 2 sergeants, 3 corporals, 1 drummer, and 36 privates, with 1 assistant surgeon to the colony.

There were on board, beside these, 28 women, 8 male and 6 female children, belonging to the soldiers of the detachment, together with 6 male and 7 female children belonging to the convicts.

The Fishbourn store-ship was of 378 tons; the Borrowdale of 272 tons; and the Golden Grove of 331 tons. On board this last ship was embarked the chaplain of the colony, with his wife and a servant.

Not only these as store-ships, but the men of war and transports, were stored in every part with provisions, implements of agriculture, camp equipage, clothing for the convicts, baggage, etc.

On board of the Sirius were taken, as supernumeraries, the major commandant of the corps of marines embarked in the transports*, the adjutant and quarter-master, the judge-advocate of the settlement, and the commissary; with 1 sergeant, 3 drummers, 7 privates, 4 women, and a few artificers.

[* This officer was also lieutenant-governor of the colony.]

המנתח הראשי של הצי הראשון, ג'ון וייט, דיווח על בסך הכל 48 מקרי מוות (ימאי אחד, אשת ימי אחת, ילדה של ימאי אחד, 36 נידונים, 4 נידונות ו-5 ילדי הנידונים) ו-28 לידות במהלך ההפלגה לאוסטרליה.[28]

המסע לאוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ליידי פנרהין"
"צי אנגלי במפרץ טייבל", רוברט דּוֹד (אנ'), 1787

הצי הראשון עזב את פורטסמות', אנגליה ב-13 במאי 1787.[29] המסע התחיל במזג אוויר נוח.[30] הצי לווה על ידי הפריגטה הצבאית Hyena עד לקו הגבול הימי של אנגליה.[31] ב-20 במאי 1787, דווח כי באוניית הנידונים "סקרבורו" תוכנן מרד על ידי אחד מהנידונים. המעורבים לכאורה הוכו ו-2 מהם הועברו ל"פרינס אוף ויילס".[31] עם זאת, באופן כללי, ברוב המסע, הנידונים התנהגו כראוי.[31] ב-3 ביוני 1787, הצי עצר בסנטה קרוס שבטנריפה.[29] על הספינות הועלו מים טריים, ירקות ובשר. פיליפ והקצינים הראשיים התארחו אצל המושל המקומי, בעוד שנידון אחד ניסה להימלט ללא הצלחה.[32] ב-10 ביוני, הצי התחיל להפליג לריו דה ז'ניירו,[29] תוך ניצול רוחות סחר וזרמי אוקיינוס.

ככל שהצי הפליג דרך האזור הטרופי, מזג האוויר נהיה חם ולח יותר. המצב באוניות המסע היה נורא, בעיקר בשל מציאתם של שרצים וטפילים (בעיקר חולדות, פשפשים, כינים, תיקנים ופרעושים), ולכלוך בעל ריח חזק במי השיפוליים.[33] בעוד שפיליפ נתן הוראות לפיה יש לשאוב את מי השיפוליים מדי יום ולנקות אותם, ההוראה מעולם לא יושמה באוניית הנידונים "אלכסנדר". בשל כך, מספר נידונים שהיו על האונייה חלו ונפטרו.[33] סופות גשם טרופיות גרמו לכך שהנידונים לא יכלו להתאמן על הסיפון בשל אי יכולת להתלבש מחדש ולייבש את בגדיהם הרטובים.[33] כתוצאה מכך, הם הוחזקו בתחתית האוניות, בעיקר במקומות צרים ודחוסים. באוניות שכללו נידונות, הייתה מופקרות רבה בין הנידונים, הצוות והנחתים שהשתולל והתפרע, אף על פי שחלק מהגברים המעורבים נענשו.[33] באזור ההתכנסות הבין-טרופי, נאלץ פיליפ להגביל את כמות המים לאונייה ל-3 ליטרים ביום.[33] הצי הראשון הגיע לריו דה ז'ניירו ב-5 באוגוסט.[29] בזמן הזה, האוניות נוקו ותוקנו, ופיליפ הזמין כמויות גדולות של מזון.[30] בגדי הנידונות נשרפו בשל הימצאותם של כינים בהם. הן קיבלו בגדים חדשים העשויים משקי אורז[30]. בזמן שהנידונים נשארו על הסיפון, צוותי האוניות חקרו את העיר.[34] נידון ונחת נענשו על כך שהעבירו לתושבים המקומיים רבעי דולרים מזויפים שנעשו מאבזמים ישנים וכפיות פיוטר. ב-4 בספטמבר עזבו את ריו דה ז'ניירו, לכיוון אפריקה הדרומית, וב־13 באוקטובר הגיעו למפרץ טייבל.[35] תחנה זו הייתה האחרונה לפני הגעתם לאוסטרליה, ולכן המשימה העיקרית הייתה להצטייד בצמחים, זרעים ובעלי חיים.[36] בעלי החיים שהועלו מקייפטאון ויועדו למושבה החדשה כללו 2 שוורים, 7 פרות, סוס אחד, 3 סוסות, 44 כבשים, 32 חזירים, 4 עזים ו”כמות גדולה מאוד של עופות מכל סוג”.[37] בשל העלאתם של בעלי החיים שנרכשו במקום, הנידונות שהיו על אוניית הנידונים "פרנדשיפ" הועברו לאוניות נידונים אחרות. בזמן הזה, לנידונים סיפקו בשר בקר ובשר טרי, לחם וירקות, כדי להגדיל את כוחם למסע ולשמור על בריאותם.[36] המושבה ההולנדית קייפטאון הייתה המושבה האירופית האחרונה שחברי הצי ראו במשך שנים, אולי עד לסוף חייהם.[38]

הצי שט בתנאים מאתגרים בשל הסופות שיצרו "הארבעים הגועשים". אוניית הנידונים "פרנדשיפ" שטה ביום אחד כ-166 מיילים (כ-267 ק"מ). באחד הלילות נפל ימאי מ"פרינס אוף ויילס" וטבע למוות.[39] בהמשך, כשהאספקה כמעט אזלה, והיצע הסחורות האחרות (כולל יין) אזל לחלוטין על כמה כלי שיט, הונהגה הקצבת מים בכל אונייה.[39] ב-4 בינואר 1788, אוניית הנידונים "פרנדשיפ" עברה על פני ארץ ואן דימן.[39] כשהם התחילו להצפין ולעבור את האי, פרצה סערה שגרמה נזק למפרשים ולתרנים של כמה מהספינות.

ב-25 בנובמבר, פיליפ עבר ל"אה"מ סופליי". עם "אלכסנדר", "פרנדשיפ" ו"סקרבורו", האוניות המהירות ביותר בצי, שהגלו את מרבית הנידונים הגברים, "אה"מ סופליי" נאלצה להתקדם על פני שאר האוניות כדי למצוא מיקום מתאים לרדת מהאוניות, עם מים טובים וכן להכין את הקרקע. לפני התכנית, עליה דנו משרד הפנים והאדמירלים לפני עזיבת הצי,[40] "אה"מ סופליי" תגיע ראשונה, אנשיה יפנו את הקרקע ויקימו בקתות ומבנים אחרים, לפני הגעת שאר האוניות. עם זאת, היא הגיעה למפרץ בוטאני ב-18 בינואר 1788, מספר שעות לפני שהגיע שאר הצי (3 מתוך 6 אוניות הנידונים הגיעו ב-19 בינואר; שאר האוניות הגיעו ב-20 בינואר), כך שלא בוצעה שום הכנה.[41][42]

הצי הראשון לאוסטרליה היה אחד ממסעות הימיים הגדולים בעולם – 11 אוניות שהובילו כ-1,487 אנשים עם אספקה ומזון[37], הפליגו על פני 4 יבשות, למשך כ-252 ימים במשך יותר מ-15,000 מיילים (כ-24,000 ק"מ), מבלי שאיבדו ספינה אחת. 42 אנשים מתו במסע, ולכן שיעור התמותה של המסע היה קצת יותר מ־3%.

ההגעה הסופית לאוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי הראשון מגיע למפרץ ג'קסון, ב-27 בינואר 1788, על ידי ויליאם ברדלי (אנ'), קצין מ-"אה"מ סיריוס".
תחריט של הצי הראשון במפרץ בוטאני בסוף המסע ב-1788, מהספר "The Voyage of Governor Phillip to Botany Bay" מאתר ארתור פיליפ.[43] בחזית "אה"מ סיריוס", אוניות נידונים, כמו "פרינס אוף ויילס", נמצאות משמאלה.

עד מהרה התברר כי מפרץ בוטאני לא היה זוהר כמו בתיאוריו של החוקר הבריטי ג'יימס קוק.[44] המפרץ היה פתוח ולא מוגן, המים היו רדודים מדי מכדי לאפשר לאוניות לעגן קרוב לחוף, מים מתוקים היו נדירים והקרקע הייתה דלה מאוד.[45] בזמן זה, נוצר קשר ראשוני עם האבוריג'ינים, שנראו סקרנים, אך חשדנים, כלפי המתיישבים החדשים. באזור היו עצים חזקים להפליא. כאשר הניצולים ניסו לכרות אותם, כליהם נשברו והיה צורך לפוצץ את גזעי העץ מהאדמה באבק שרפה. הצריפים הפרימיטיביים שנבנו עבור הקצינים והפקידים התמוטטו במהירות בסופות גשם. לנחתים היה הרגל להשתכר ולא לשמור על הנידונים כראוי, בעוד שמפקדם, רב-סרן רוברט רוס (אנ'), הביא את פיליפ לייאוש ביהירותו ועצלנותו. פיליפ חשש כי המושבה הצעירה שלו תחשף להתקפה מאבוריג'ינים או כוחות זרים. אף על פי שההוראות הראשוניות שלו היו להקים את המושבה במפרץ בוטאני, הייתה לו, במידת הצורך, את הסמכות להקים את המושבה במקום אחר.[46]

ב-21 בינואר, פיליפ, ג'ון הנטר, ומספר אנשים נוספים, יצאו ממפרץ בוטאני ב-3 סירות קטנות כדי לחקור מפרצים אחרים מצפון.[47] פיליפ גילה שמפרץ ג'קסון, כ-12 ק"מ צפונית למפרץ בוטאני, מתאים יותר. ניתן לעגן בו אוניות, המים בו מתוקים והאדמה פורייה.[47] במכתב ששלח פיליפ לאנגליה כתב: ”הנמל המשובח בעולם, בו אלף מפליגים יכולים לשוט באבטחה המושלמת ביותר”. הם חזרו למפרץ בוטאני ב-23 בינואר.[47] בבוקר ה-24 בינואר, נראתה מחוץ למפרץ בוטאני המשלחת המדעית-צרפתית בהובלת מגלה הארצות ז'אן-פרנסואה לה פרוז. הצרפתים ציפו למצוא מושבה משגשגת בה יוכלו לתקן את אוניותיהם ולחדש את האספקה, ולא צי נידונים שזה עתה הגיע.[48] למרות הקשר בין הקצינים הצרפתים והבריטים, פיליפ ולה פרוז מעולם לא נפגשו. הספינות הצרפתיות עזבו ב-10 במרץ והמשיכו במסען, בהמשך התגלה כי אוניותיהם נטרפו על חופי ואניקורו.[49]

ב-26 בינואר 1788, הצי הפליג למפרץ ג'קסון.[29] באתר שנבחר למעגן היו מים עמוקים בקרבת בחוף, הוא היה מוגן מאוד, והגיע אליו זרם מים קטן[47]. פיליפ קרא לו "מפרצון סידני" על שם לורד סידני, מזכיר הפנים הבריטי. לימים נקבע במועד זה "יום אוסטרליה", חג לאומי המציין את תחילת ההתיישבות הבריטית באוסטרליה.[50] הדגל הבריטי הונף ונלקחה אחזקה רשמית. תחילה, האתר יושב על ידי פיליפ, מספר נידונים ומספר קצינים ונחתים מ"אה"מ סופליי". שאר האוניות של הצי הגיעו למפרצון סידני מאוחר יותר באותו יום.[51] הסופר ומבקר האמנות האוסטרלי, רוברט יוז, העלה בספרו "The Fatal Shore" מ-1986 כי אורגיה התקיימה עם ירידתם של הנידונים מהאוניות. אולם היסטוריונים מודרניים מפקפקים בכך, מאחר שההתייחסות הראשונה לטענה זו הוצגה לראשונה רק ב-1963.[52][53]

הקשר הראשוני עם המקומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהצי הראשון עגן לראשונה במפרץ בוטאני, המתיישבים החדשים נתקלו באבוריג'ינים.[54] הם נתקלו פעם נוספת באבוריג'ינים, כשעברו למפרצון סידני בחיפוש אחר תנאים טובים יותר להקמת המושבה.[55] אף על פי שהמדיניות הרשמית של ממשלת בריטניה ושל פיליפ הייתה ליצור קשרים ידידותיים עם האבוריג'ינים,[46] פרצו סכסוכים ומתקפות הדדיות בין המתיישבים לאבוריג'ינים, עד ל-1934.[56][57]

אחרי ינואר 1788[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניות הצי הראשון לרוב לא נשארו במושבה. חלקן חזרו לאנגליה וחלקן עזבו לנמלים אחרים. חלקן נשארו לשרת את מושל המושבה למשך מספר חודשים, כאשר חלקן נשלחו לאי נורפוק להקמת מושבת עונשין שנייה.

השורדים האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 בינואר 1842 העיתון סידני גאזט דיווח כי: ”הממשלה הורתה לשלם פנסיה של שילינג אחד לכל יום לניצולי האנשים שהגיעו עם הצי הראשון למושבה. מספרם של אלו הוא באמת 'ידיים ישנות' אשר מצטמצמות כעת לשלוש, מתוכן שניים מהם נמצאים כעת ב-Benevolent Asylum, והשלישי הוא בחור זקן בסדר, שיכול לעשות יום עבודה עם יותר רווח ממרבית האנשים הצעירים שהגיעו לאחרונה למושבה.”[77] שמותיהם של שלושת המקבלים לא נמסרו לעולם, ועל פי האקדמיים ההודעה התבררה כשקרית, כי לא קיבלה את אישור המושל. בזמן הזה, לפי תיעודים רשמיים, התגוררו לפחות 25 אנשים שהגיעו עם הצי הראשון, כולל מספר ילדים שנולדו בהפלגה. במכתב שקיבל ג'ון מקארטי מהמזכיר הראשי של ניו סאות' ויילס (אנ'), אדוארד דיז תומסון (אנ') ב-14 במרץ 1842 נכתב כי: ”אני מכוון על ידי הוד מעלתו והמושל להודיע לך, שהקצבה לאנשי הצי הראשון שהוזכרה בפסקה שהופיעה בסידני גאזט לא אושרה על ידי הוד מעלתו ולא ידוע לו על קצבה כזו”.[78][79] השורדת האחרונה של הצי, אליזבת ת'אקרי, נפטרה ב-7 באוגוסט 1856.[80]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבעבועות שחורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ההתיישבות של אנשי הצי הראשון, הופיעו האבעבועות השחורות בקרב האבוריג'ינים. קיימת מחלוקת, בקרב היסטוריונים רבים, לגבי דרך וסיבת הפצת המחלה בקרב האבוריג'ינים.

ב-1914, ג'ון קמפסטון העלה את ההשערה שלפיה האבעבועות השחורות הגיעו עם המתיישבים החדשים.[81] מספר חוקרים טענו כי ייתכן שהם ניסו במכוון להפיץ את המחלה בקרב האוכלוסייה המקומית.[82][83] למשל כנקמה על התקפותיהם של האבוריג'ינים,[84] או חלק מהתקפה של חיל הנחתים של ניו סאות' ויילס (אנ'), שנועדה לפנות את הדרך להתרחבות קולוניאלית.[85][86] סגן מנהל האוניברסיטה לביטחון לאומי בארצות הברית, סת' קארוס, כתב ב-2015 כי ”[היה] מקרה נסיבתי משמעותי התומך בתיאוריה שמישהו הדביק במכוון את האוכלוסייה האבוריג'ינית באבעבועות שחורות”.[87]

כריס וורן, "האם התפרצות האבעבועות השחורה בסידני של 1789 הייתה אקט של מלחמה ביולוגית נגד שבטי אבוריג'ינים?", הרדיו הלאומי (אנ'), בפודקאסט "Ockham's Razor" משנת 2014 (13 דקות).

היסטוריונים אחרים הציעו שהאבעבועות השחורות הגיע יחד עם מבקרים באוסטרליה שלא הגיעו דרך הצי הראשון.[88][89][90][91][92] רעיון נוסף שהציעו ההיסטוריונים הוא שייתכן והווירוס של האבעבועות השחורות הגיע בטעות אל האבוריג'ינים, לאחר שבאו במגע עם מרכיב של החיסון נגד המחלה.[93][94][95]

ב-2002, הציעה ההיסטוריונית ג'ודי קמפבל, לאחר שהתייעצה עם הווירולוג פרנק פנר (אנ') כי האבעבועות השחורות הגיעו לאוסטרליה באמצעות קשר עם דייגים ממקאסאר שבאינדונזיה. באותה תקופה האבעבועות השחורות היו אנדמיות באינדונזיה.[90] ב-2011, ההיסטוריון קמפבל מקנייט הביע תמיכה בתאוריה. לדבריו, סבירות גבוהה שהאבעבועות השחורות, כמו מגפות אחרות, הגיעה לסידני על ידי אינדונזים והתפשטה ברחבי היבשת באופן עצמאי.[96]

תיאוריה נוספת, גם היא במחלוקת, אומרת שהמגפה הזו לא הייתה אבעבועות שחורות אלא אבעבועות רוח, שהובאה במקרה על ידי המתיישבים החדשים, וגם מפניה האבוריג'ינים לא היו מוגנים.[97][98][99][100]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן הזיכרון לזכר הצי הראשון

ריי קולינס, בונה באבן, ביקש אישור מ־9 מועצות להקים גן הנצחה לזכר הצי הראשון, ללא עלות. מועצת הפלך של מישור ליברפול (אנ') הייתה היחידה שהסכימה. האתר שנבחר היה פארק קרוואנים לא פעיל על גדות הנחל קווירינדי (שו'), ליד העיירה וולבאדה (אנ'), בניו סאות' ויילס. בספטמבר 2002 החל קולינס בעבודתו, ובהמשך מועצת הפלך תרמה 28,000 דולר אוסטרלי למיזם. לאורך שבילי הגן, חרט קולינס על לוחות אבן את שמותיהם של כל המתיישבים שהגיעו לאוסטרליה ב-11 האוניות של הצי הראשון. סיפוריהם, חייהם והמפגשים הראשונים עם היבשת מוצגים ברחבי הגן.[101] ב-26 בינואר 2005, נפתח הגן כאנדרטה לזכר מתיישבי הצי הראשון.

המונומנט בברייטון-לה-סאנדס

לפני כן, אתר ההנצחה היחיד לזכר הצי הראשון היה מונומנט בברייטון-לה-סאנדס (אנ').[102]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bladen, F. M., ed. (1968). Historical Records of New South Wales. Vol. 2. Grose and Paterson, 1793–1795. Mona Vale: Lansdown Slattery. ISBN 978-0868330037.
  • Frost, Alan (2012). The First Fleet: the real story. Collingwood: Black Inc. ISBN 9781863955614.
  • Gillen, Mollie (1989). The Founders of Australia: a Biographical Dictionary of the First Fleet. Sydney: Library of Australian History. ISBN 978-0908120697.
  • Hill, David (2008). 1788: the brutal truth of the First Fleet: the biggest single migration the world had ever seen. North Sydney: Heinemann. ISBN 9781741667974.
  • Lewis, Wendy; Balderstone, Simon; Bowan, John (2011). Events That Shaped Australia (2 ed.). Frenchs Forest: New Holland. ISBN 9781742572246.
  • Mundle, Rob (2014). The First Fleet. Sydney: Harper Collins. ISBN 9780733332364.
  • O'Brien, Eris (1970). The Foundation of Australia (1786–1800) (2 ed.). London: Greenwood P. ISBN 9780837129686.
  • Parker, Derek (2009). Arthur Phillip: Australia's First Governor. Warriewood: Woodslane P. ISBN 9781921203992.
  • Gillen, Mollie (1985). The Search for John Small, First Fleeter. Sydney: Library of Australian History. ISBN 978-0908120581.
  • Phillip, Arthur; Currey, John, 1940–; Banks Society (2010), The voyage of Governor Phillip to Botany Bay : compiled from authentic papers, Banks Society, ISBN 978-0-949586-19-3{{citation}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)

בסיפורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The First Fleet still matters — and January 26 is a day to acknowledge that, באתר www.abc.net.au, ‏2018-01-25 (באנגלית)
  2. ^ amelial, First Fleet Ships, באתר Sydney Living Museums, ‏2016-09-30 (באנגלית)
  3. ^ First Fleet, באתר dictionaryofsydney.org
  4. ^ "Why were convicts transported to Australia". Sydney Living Museums. אורכב מ-המקור ב-2 בדצמבר 2013. נבדק ב-16 בדצמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "Historic Landmarks". Townsville Daily Bulletin. Qld.: National Library of Australia. 2 באוקטובר 1952. p. 5. ארכיון מ-2020-05-26. נבדק ב-22 בינואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ "Australian Discovery and Colonisation". The Empire. Sydney: National Library of Australia. 14 באפריל 1865. p. 8. ארכיון מ-2020-05-26. נבדק ב-2020-05-25. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ Thompson, Stevent. "1787 Draught Instructions For Governor Phillip". Migration Heritage Centre. ארכיון מ-2020-03-21. נבדק ב-24 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Lewis, Baulderstone and Bowan 2011.
  9. ^ Parker, 2009.
  10. ^ "The first fleet". Discover Collections. State Library of New South Wales. ארכיון מ-2013-04-26. נבדק ב-24 באפריל 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ O'Brien 1970, p.195
  12. ^ "Purchasing Power of British Pounds from 1264 to Present". MeasuringWorth. 2009. אורכב מ-המקור ב-2017-06-10. נבדק ב-23 בנובמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ King, Philip Gidley. "official journal being a narrative of the preparation and equipment of the First Fleet and voyage to New South Wales". ארכיון מ-2020-04-03. נבדק ב-26 בנובמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Mundle 2014, p. 83
  15. ^ 1 2 Gillen, Mollie (1989). The Founders of Australia: a Biographical Dictionary of the First Fleet. Sydney: Library of Australian History. ISBN 978-0908120697.
  16. ^ "1788". Objects through Time. NSW Migration Heritage Centre. ארכיון מ-2020-03-21. נבדק ב-22 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Pybus, Cassandra (2006). Black Founders: the unknown story of Australia's first Black settlers. Sydney: UNSW Press. ISBN 9780868408491. ארכיון מ-2019-03-02. נבדק ב-28 בנובמבר 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  18. ^ Jupp, James (ed.). The Australian People: an Encyclopedia of the Nation, its People and their Origins. North Ryde: Angus & Robertson. pp. 367–79. ISBN 978-0207154270.
  19. ^ "A history of the Great Synagogue, Sydney". Oztorah.com. ארכיון מ-2017-12-11. נבדק ב-7 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ The Jewish experience in, באתר National Archives of Australia, ‏מאי 2020
  21. ^ Cobley, John (1989). The Crimes of the First Fleet Convicts (2 ed.). Sydney: Angus and Robertson. ISBN 978020714562-9.
  22. ^ "First Fleet Online". University of Wollongong. ארכיון מ-2020-03-07. נבדק ב-22 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ Clark, M. (1956). "The Origins of the Convicts Transported to Eastern Australia, 1787–1852". Historical Studies: Australia and New Zealand. 7 (26): 121. doi:10.1080/10314615608595051.
  24. ^ "Journals from the First Fleet". Discover Collections. State Library of New South Wales. ארכיון מ-2020-06-28. נבדק ב-22 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ "The Mayor's Opening Address". The Sydney Morning Herald. NSW: National Library of Australia. 28 בנובמבר 1889. p. 7. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-22 בינואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ MacQuarie, Lachlan (1988). "Convictism and Colonization, 1788 to 1828: Lachlan Macquarie". Journal of the Australian Population Association. 5 (Supplement 1): 31–43. JSTOR 41110531.
  27. ^ Collins, David (2004) [1798]. An Account of the English Colony in New South Wales. London: Cadell & Davies. ארכיון מ-2020-07-31. נבדק ב-2020-05-25. Project Gutenberg.
  28. ^ White, John (2003) [1790]. Journal of a Voyage to New South Wales. [Port Jackson]: privately published. ארכיון מ-2020-02-14. נבדק ב-2020-05-25. Project Gutenberg.
  29. ^ 1 2 3 4 5 "The First Fleet". Project Gutenberg. ארכיון מ-2020-04-18. נבדק ב-24 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ 1 2 3 Frost 2012, pp.165–167
  31. ^ 1 2 3 Parker 2009, pp.77–78
  32. ^ Parker 2009, p.84
  33. ^ 1 2 3 4 5 Parker 2009, pp.87–89
  34. ^ Frost 2012, p.170
  35. ^ Hill 2008, pp.120–123
  36. ^ 1 2 Parker 2009, p.100
  37. ^ 1 2 Chisholm, Alec H. (ed.), The Australian Encyclopaedia, Vol. 4, p. 72, "First Fleet", Halstead Press, Sydney, 1963
  38. ^ Robert Hughes (1988). The Fatal Shore: A History of the Transportation of Convicts to Australia 1787–1868. London: Pan Books. p. 82. ISBN 978-0-330-29892-6. ארכיון מ-2020-08-04. נבדק ב-2020-05-28.
  39. ^ 1 2 3 Parker 2009, pp.106–108
  40. ^ Frost 2012, p. 174
  41. ^ Frost 2012, p.175
  42. ^ "Timeline – 1788". The World Upside Down: Australia 1788–1830. National Library of Australia. 2000. ארכיון מ-2011-07-14. נבדק ב-27 במאי 2006. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ The Voyage of Governor Phillip to Botany Bay (1789)
  44. ^ Frost 2012, p.177
  45. ^ Parker 2009, p.113
  46. ^ 1 2 "Governor Phillip's Instructions 25 April 1787 (UK)". Museum of Australian Democracy. ארכיון מ-2020-07-27. נבדק ב-24 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ^ 1 2 3 4 Parker 2009, pp.115–116
  48. ^ Parker 2009, p.118
  49. ^ John Dunmore, "Introduction", The Journal of Jean-François de Galaup de La Pérouse, Vol. I, Hakluyt Society, 1994, pp. ccxix–ccxxii.
  50. ^ "About Our National Day". National Australia Day Council. אורכב מ-המקור ב-2017-11-02. נבדק ב-25 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  51. ^ Hill 2008, p.150
  52. ^ Robert Hughes (12 בדצמבר 1986). The Fatal Shore. Alfred A. Knopf. p. 88-89. ISBN 9780099448549. {{cite book}}: (עזרה)
  53. ^ Eamon Evans (בנובמבר 2015). Great Australian Urban Legends. Affirm Press. p. 116-17. ISBN 9781925475241. {{cite book}}: (עזרה)
  54. ^ Kensy, Julia. "La Perouse". Dictionary of Sydney. ארכיון מ-2020-08-06. נבדק ב-24 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  55. ^ Derrincourt, Robin. "Camp Cove". Dictionary of Sydney. ארכיון מ-2020-08-06. נבדק ב-24 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  56. ^ Banner, Stuart (Spring 2005). "Why Terra Nullius? Anthropology and Property Law in Early Australia". Law and History Review. 23 (1): 95–131. doi:10.1017/s0738248000000067. JSTOR 30042845.
  57. ^ Kohen, J. L. 'Pemulwuy (1750–1802)', Australian Dictionary of Biography. National Centre of Biography, Australian National University. ארכיון מ-2012-03-17. נבדק ב-2020-05-28.
  58. ^ Robert Jordan (1 ביולי 2014). The Convict Theatres of Early Australia, 1788–1840. Currency House. pp. 438–. ISBN 978-0-9924890-1-4. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28. {{cite book}}: (עזרה)
  59. ^ Robert W. Kirk (18 באוקטובר 2012). Paradise Past: The Transformation of the South Pacific, 1520–1920. McFarland. pp. 71–. ISBN 978-0-7864-9298-5. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28. {{cite book}}: (עזרה)
  60. ^ Frank Murcott Bladen; Alexander Britton (1893). Historical Records of New South Wales. Lansdown Slattery & Company. pp. 692–. ISBN 978-0-86833-003-7. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28.
  61. ^ John WHITE (Surgeon.) (1790). Begin. In the press, and speedily will be published ... A journal of a voyage to Botany Bay, in New South Wales, etc. pp. 155–. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28.
  62. ^ John Henniker Heaton (1879). Australian Dictionary of Dates and Men of the Time: Containing the History of Australasia from 1542 to May, 1879. G. Robertson. pp. 1–. ארכיון מ-2012-09-27. נבדק ב-2020-05-28.
  63. ^ John Marshall (18 בנובמבר 2010). Royal Naval Biography: Or, Memoirs of the Services of All the Flag-Officers, Superannuated Rear-Admirals, Retired-Captains, Post-Captains, and Commanders. Cambridge University Press. pp. 484–. ISBN 978-1-108-02266-8. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28. {{cite book}}: (עזרה)
  64. ^ Frank Murcot Bladen (1892). Historical Records of New South Wales. C. Potter. pp. 194–. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28.
  65. ^ Historical Records of New South Wales: part 1. [Papers relating to] Cook, 1762–1780. Facsimiles of charts. 1893. Part 2. [Papers relating to] Phillip, 1783–1792. 1892. C. Potter. 1892. pp. 209–. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28.
  66. ^ Cristina Joanaz de Melo; Estelita Vaz; Lígia M. Costa Pinto (21 באוקטובר 2016). Environmental History in the Making: Volume II: Acting. Springer. pp. 312–. ISBN 978-3-319-41139-2. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28. {{cite book}}: (עזרה)
  67. ^ James Horsburgh (1827). India Directory, Or Directions for Sailing to and from the East Indies, China, New Holland, Cape of Good Hope, Brazil and the Interjacent Ports. 3. Ed. Kingsburg. pp. 572–. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28.
  68. ^ George Burnett Barton (1889). History of New South Wales from the Records. Charles Potter. pp. 318–. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28.
  69. ^ The Edinburgh Magazine, Or Literary Miscellany. J. Sibbald. 1789. pp. 292–. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28.
  70. ^ George William Rusden (1897). History of Australia. Melville, Mullen & Slade. pp. 59–. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28.
  71. ^ The Nautical Magazine: A Technical and Critical Journal for the Officers of the Mercantile Marine. James Brown & Son. 1845. pp. 189–. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28.
  72. ^ Graeme Henderson (1 באוקטובר 2016). Swallowed by the Sea: The Story of Australia's Shipwrecks. National Library of Australia. pp. 216–. ISBN 978-0-642-27894-4. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28. {{cite book}}: (עזרה)
  73. ^ David A. Scott; Jerry Podany; Brian B. Considine (1994). Ancient & Historic Metals: Conservation and Scientific Research. Getty Publications. pp. 267–. ISBN 978-0-89236-231-8. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28.
  74. ^ Andrew David (1995). The Voyage of HMS Herald to Australia and the South-west Pacific, 1852–1861 Under the Command of Captain Henry Mangles Denham. Miegunyah Press. ISBN 978-0-522-84390-3. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28.
  75. ^ 1 2 "HMS Supply". First Fleet Fellowship Victoria Inc. ארכיון מ-2020-08-06. נבדק ב-23 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  76. ^ George Burnett Barton (1894). History of New South Wales from the Records: Phillip and Grose, 1789–1794. Charles Potter. pp. 54–. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-2020-05-28.
  77. ^ "29 Jan 1842 – Anniversary Regatta". nla.gov.au. ארכיון מ-2020-05-29. נבדק ב-17 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  78. ^ Colonial Secretary: Historical background, באתר www.records.nsw.gov.au, ‏2017-01-04 (באנגלית)
  79. ^ customs duties.-murray river. - Parliament of Victoria
  80. ^ "First Fleet". firstfleet.uow.edu.au. נבדק ב-2018-02-21.
  81. ^ Cumpston, JHL "The History of Small-Pox in Australia 1788–1908", Government Printer (1914) Melb.
  82. ^ Day, David (2001). Claiming a Continent. Harper Collins. p. 42. ISBN 9780732269760.
  83. ^ Davis, Jack (1980). Berndt, Ronald M.; Berndt, Catherine H. (eds.). Aborigines of the West: their Past and Their Present. University of Western Australia Press. p. 58.
  84. ^ Bennett, MJ, "Smallpox and Cowpox under the Southern Cross: The Smallpox Epidemic of 1789 ...", Bulletin of the History of Medicine, 83(1), Spring 2009, pg 48.
  85. ^ Warren, Christopher (2 בינואר 2014). "Smallpox at Sydney Cove – who, when, why?". Journal of Australian Studies. 38 (1): 68–86. doi:10.1080/14443058.2013.849750. {{cite journal}}: (עזרה)
  86. ^ Chris Warren (radio transcript) Ockham's Razor (presenter: Robin Williams) (13 באפריל 2014). "Smallpox outbreak of Sydney's past". Radio National (Australian Broadcasting Corporation). ארכיון מ-2018-10-03. נבדק ב-28 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  87. ^ Carus, W. Seth (באוגוסט 2015). "The History of Biological Weapons Use: What We Know and What We Don't". Health Security. 13 (4): 219–255. doi:10.1089/hs.2014.0092. PMID 26221997. {{cite journal}}: (עזרה)
  88. ^ Biskup, Peter (1982). "Aboriginal History". In Osborne, G.; Mandle, W.F. (eds.). New History: Studying Australia Today. Allen & Unwin. p. 30.
  89. ^ Macknight, C. C. (1986). Macassans and the Aboriginal past in Archaeologia Oceania. Vol. 21. pp. 69–75.
  90. ^ 1 2 Judy Campbell, Invisible Invaders: Smallpox and Other Diseases in Aboriginal Australia 1780–1880, Melbourne University Press, 2002, Foreword & pp 55, 61, 73–74, 181
  91. ^ Willis, H. A (בספטמבר 2010). "Poxy history [Smallpox and Aboriginal history.]". Quadrant. 54 (9): 70–73. ISSN 0033-5002. {{cite journal}}: (עזרה)
  92. ^ Willis, H.A. (2011). "Bringing Smallpox with the First Fleet". Quadrant. 55 (7–8): 2. ISSN 0033-5002.
  93. ^ "Smallpox in Sydney: 1789". 30 באפריל 2009. ארכיון מ-2016-01-12. נבדק ב-2020-05-29. {{cite web}}: (עזרה)
  94. ^ Warren, C. "Could First Fleet smallpox infect Aborigines? – A note". Aboriginal History. pp. 152–164. ארכיון מ-2020-06-26. נבדק ב-2020-05-29.
  95. ^ Mear, C. "The origin of the smallpox in Sydney in 1789". Journal of the Royal Australian Historical Society. 94 (1): 1–22.
  96. ^ Macknight, Campbell (2011). "The view from Marege': Australian knowledge of Makassar and the impact of the trepang industry across two centuries". Aboriginal History. 3: 121–143.
  97. ^ "Chickenpox blamed for Aboriginal deaths". Canberra Times. ארכיון מ-2018-04-15. נבדק ב-17 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  98. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2017-02-02. נבדק ב-27 בינואר 2014. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  99. ^ In A. Dirk Moses (ed.)Genocide and Settler Society, Berghahn Books, 2004, p79ff.
  100. ^ "United Service" (PDF). במרץ 2014. p. 7. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2019-03-10. נבדק ב-2020-05-29. {{cite web}}: (עזרה)
  101. ^ Wallabadah – Places to See (אורכב 06.07.2009 בארכיון Wayback Machine) Retrieved on 4 May 2009
  102. ^ "First Fleet Monument (Bicentennial Monument)". Monuments Australia. ארכיון מ-2020-07-31. נבדק ב-20 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)