הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה

הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית
של יוגוסלביה
סרבו-קרואטית: Socijalistička federativna republika Jugoslavija
מקדונית: Социјалистичка федеративна република Југославија
סלובנית: Socialistična federativna republika Jugoslavija

דגל סמל
מוטו לאומי	"Bratstvo i jedinstvo" (אחווה ואחדות)
המנון לאומי	Hej, Sloveni (היי, סלאבים)
ממשל
משטר	קומוניסטי
ראש הרשות המבצעת	ראש ממשלת יוגוסלביה
שפה נפוצה	סרבו-קרואטית, סלובנית, מקדונית, אלבנית והונגרית
עיר בירה	בלגרד 44°49′14″N 20°27′44″E (והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת	parliament of Yugoslavia
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה
תאריך	29 בנובמבר 1943 הקמת יוגוסלביה הפדרלית הדמוקרטית 1945 - הקמת הרפובליקה העממית הפדרלית של יוגוסלביה חוקת שנת 1963
פירוק	מלחמות יוגוסלביה
תאריך	25 ביוני 1991 עד 27 באפריל 1992
ישות קודמת
ישות יורשת	הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה קרואטיה מקדוניה הצפונית בוסניה והרצגובינה
שטח בעבר	255,804 קמ"ר (נכון ל־יולי 1989)
אוכלוסייה בעבר	23,724,919 (נכון ל־יולי 1989)
כלכלה
מטבע	דינר יוגוסלבי

הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה (בסרבו-קרואטית: Socijalistička federativna republika Jugoslavija, במקדונית: Социјалистичка федеративна република Југославија, בסלובנית: Socialistična federativna republika Jugoslavija) הייתה מדינה יוגוסלבית שהתקיימה בשם זה החל מהחוקה משנת 1963 ועד לפירוקה הרשמי בשנת 1992 (התפרקה דה פקטו בשנת 1991 מחוסר מנהיג שייצג אותה), בזמן מלחמות יוגוסלביה. היא הייתה מדינה פדרלית בעלת משטר קומוניסטי שהורכבה מהשטחים שכיום נמצאים בבעלותן של המדינות בוסניה והרצגובינה, קרואטיה, מקדוניה הצפונית, מונטנגרו, סרביה, סלובניה וקוסובו. בשנת 1992, שתי המדינות שהחליטו לא לפרוש מהאיחוד, סרביה ומונטנגרו, הקימו את הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, שלא הוכרה כיורשת של הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה בידי הקהילה הבינלאומית.

בשמותיה הקודמים המדינה התקיימה למעשה החל משנת 1943 כשהוקמה על שרידיה של ממלכת יוגוסלביה. תחילה בשנים 1943–1945 נקראה "יוגוסלביה הפדרלית הדמוקרטית". ב-1945, היא הפכה ל"הרפובליקה העממית הפדרלית של יוגוסלביה" וב-1963 ל"רפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה".

היסטוריה

מלחמת העולם השנייה

ב-6 באפריל 1941 מדינות הציר בהנהגת גרמניה הנאצית פלשו לממלכת יוגוסלביה. כיבוש הממלכה הסתיים ב-17 באפריל, והיא סופחה במהרה לגרמניה. עד מהרה החל גל התנגדות לשלטון הנאצי, שבא לידי ביטוי בפרטיזנים ובצבא השחרור העממי של יוגוסלביה בהנהגת יוסיפ ברוז טיטו. כוחות אלו החלו להאבק בצורה אינטנסיבית בשלטון הנאצי, במיוחד בשנת 1943 והלאה. כניעת איטליה הפשיסטית לבעלות הברית בספטמבר 1943 הקלה על פעילות המחתרות, ואפשרה לכוחות טיטו להשיג עוד נשק ומתנדבים. בועידת טהראן שנערכה לאחר מכן, הוחלט על תמיכה בהתנגדות היוגוסלבית. בשלב זה טיטו מיצב את עצמו כמנהיג העתידי של יוגוסלביה לאחר המלחמה.

בלגרד, בירת יוגוסלביה, שוחררה בסיוע הצבא האדום באוקטובר 1944. עד סוף אפריל 1945 נכבשה שאר המדינה. יוגוסלביה הייתה שוב שלמה, והוחלט על יצירת פדרציה, אם כי אופי המדינה החדשה עדיין לא היה ברור. טיטו לא רצה לתת כוח לפטר השני, מלך יוגוסלביה (ששהה בגולה), כפי שדרש וינסטון צ'רצ'יל. ב-26 ביוני חתמה יוגוסלביה על מגילת האומות המאוחדות, תוך השימוש ב"יוגוסלביה" כשם המדינה הרשמי, ללא ציון של רפובליקה או מלוכה.

אחרי המלחמה

לאחר המלחמה יוגוסלביה הונהגה על ידי טיטו, שכיהן כראש הממשלה והגביל את שאר המפלגות הפוליטיות. ב-11 בנובמבר 1945 התקיימו בחירות, ובהן 85% מהמצביעים הצביעו עבור מפלגתו של טיטו. ב-29 בנובמבר בוטלה המלוכה באופן רשמי והחל במדינה משטר חד-מפלגתי.

בשנים אלו התרחשה במקביל מלחמת האזרחים ביוון. במהלכה תמך משטרו של טיטו בצבא הדמוקרטי של יוון, הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית היוונית. תמיכה זו באה לידי ביטוי באמצעות מומחים שאימנו את הכוחות הקומוניסטיים ואספקה אדירה של נשק וציוד צבאי, ואף מתן אופציה לכוחות היווניים לשימוש בטריטוריה היוגוסלבית כמקלט בטוח. באותו הזמן טיטו הסתכסך עם שליט ברית המועצות יוסיף סטלין. לאחר סכסוך זה, הפרטיזנים היוונים ציפו לנפילתו של המשטר ביוגוסלביה, ולכן סירבו לקבל ממנו תמיכה – דבר שגרם להבסתם בשנת 1949.

בשנים שלאחר מכן התחממו היחסים בין יוגוסלביה לבין אלבניה והרפובליקה העממית של בולגריה, גם שתיהן קומוניסטיות. הקרבה הייתה גדולה עד כדי הצעה לאיחוד בין שלוש המדינות – הצעה שנפלה בסופו של דבר. בשנת 1948 היחסים עם ברית המועצות עלו על שרטון, והמערב החל להזרים כספים ליוגוסלביה, כספים שכיסו את כל הגירעון הלאומי באותן השנים.

בתחילת שנות ה-50 חלו רפורמות רבות במדינה: ליברליזציה, ביזור הכוח הפוליטי ומדיניות חוץ שלא יישרה קו עם הגושים הגדולים. יוגוסלביה לא חתמה על ברית ורשה, הנהיגה משטר של נייטרליות והייתה לאחת המייסדות של ארגון המדינות הבלתי-מזדהות (יחד עם מצרים, אינדונזיה והודו). הממשל אמנם נשאר סוציאליסטי, אך צמצם את הביורוקרטיה במדינה. התוצאה הייתה אמנם מעט יותר דמוקרטית ממדינות אחרות בגוש הקומוניסטי, אך עדיין היו מאפיינים דיקטטוריים כגון: הגבלת התקשורת, ענישת גורמים בדלניים והתנקשויות ב"אויבי המדינה" בחו"ל.

רפורמות ליברליות נוספות התרחשו בשנות ה-60, והתיירות המפותחת בקרואטיה הביאה כספים רבים לקופת המדינה. האוריינות עלתה באופן דרמטי והגיעה ל-91%, הטיפול הרפואי היה חינם ותוחלת החיים עמדה על 72 שנים. 

בשנת 1971 חל בקרואטיה גל בדלנות, שדוכא במהירות. תנועות רבות קראו לחיזוק הרפובליקות הפדרליות. עם דיכוי המחאות, נעצרו מספר גדול של בדלנים, אך ניתנה לרפובליקות יותר עצמאות כלכלית. בשנת 1974 התקבלה חוקה פדרלית חדשה, שהרחיבה את סמכויותיהן של הרפובליקות.

אחרי טיטו

טיטו נפטר ב-4 במאי 1980 מסיבוכים שלאחר ניתוח. אמנם בריאותו המדשדשת הייתה ידועה כבר בשנים שקדמו למוות, אך מותו של טיטו גרם להלם בכל יוגוסלביה. המונים השתתפו בלווייתו.

בשנת 1984 אירחה המדינה את משחקי החורף האולימפיים, ובכך הייתה למדינה הקומוניסטית השנייה שעושה זאת, אחרי ברית המועצות ב-1980. כמו המשחקים ב-1980, גם משחקים אלו הוחרמו על ידי המערב.

בשנת 1985 יוגסלביה ורומניה הסוציאליסטית פתחו את שערי הברזל II שהם תחנת כוח הידרואלקטרית. אי מיושב שהיה בנהר הדנובה שקע במהלך הבנייה. חשמל שנוצר מתחנת כוח זו חולק ביו רומניה הסוציאליסטית ליוגוסלביה וממשיך להתחלק בין רומניה לסרביה בצורה שווה.

בסוף שנות ה-80 יוגוסלביה בהנהגתו של אנטה מרקוביץ' התרחקה מהקומוניזם. מרקוביץ' היה פופולרי, שכן נחשב לפוליטיקאי שמסוגל יותר מכל להפוך את יוגוסלביה לפדרציה דמוקרטית ליברלית. מאוחר יותר הוא איבד את הפופולריות שלו, בעיקר בשל האבטלה הגואה. עבודתו לא הושלמה כאשר יוגוסלביה התפרקה בשנות התשעים.

פירוק

בשנות ה-70 וה-80 המתחים האתניים ביוגוסלביה הלכו והתגברו. סיבות נוספות לקריסת המדינה קשורות בקשיים כלכליים ובתסכול המוני כנגד הביורוקרטיה הממשלתית. קרואטיה וסלובניה תמכו בפדרציה מבוזרת על מנת להשיג אוטונומיה. זאת אל מול סרביה, שתמכה בריכוזיות שלטונית על מנת להבטיח את האינטרסים של הסרבים, אשר היוו הקבוצה האתנית הגדולה ביותר ביוגוסלביה. בסוף שנות ה-80 החלו להישמע קולות בדלניים גם בקוסובו ובמונטנגרו.

החל מסוף שנות ה-80 החלו להתגבש פערים כלכליים במדינה, שהרסו את האחדות החברתית שבה. הקשיים הכלכליים גרמו לחיזוק האווירה הבדלנית בסלובניה, שם דעת הקהל הרווחת הייתה כי עצמאות משתלמת מאשר הישארות ביוגוסלביה. עם זאת, הגורם הכלכלי לא היה הגורם היחידי בפירוק המדינה, כי יוגוסלביה נשארה המדינה המשגשגת במזרח אירופה, והתפרקה בזמן רפורמות כלכליות שניסו לשקמה. גורם מכריע נוסף היה חוסר השוויון הכלכלי בין הרפובליקות, שגרם למתיחות. בשנים אלו נוצרו מחאות פוליטיות בסרביה ובסלובניה, שהתפתחו מאוחר יותר לסכסוך על רקע אתני. סכסוך זה נוצר כמחאה נגד העוול והביורוקרטיזציה לכאורה של האליטה הפוליטית. 

תום המלחמה הקרה גרם למשבר נוסף במדינה. התמוטטות הקומוניזם במזרח אירופה ובברית המועצות ערער את הבסיס האידאולוגי של המדינה, ועודד את הכוחות האנטי-קומוניסטיים והלאומניים בקרואטיה וסלובניה. יוגוסלביה איבדה את חשיבותה האסטרטגית הבין-לאומית כמתווכת בין המזרח למערב. כתוצאה מכך, איבדה יוגוסלביה תמיכה כלכלית מהמערב. קרן המטבע הבינלאומית לחצה על רפורמות כלכליות ומבניות.

ב-8 באפריל 1990 נערכו לראשונה בחירות חופשיות בקרואטיה ובסלובניה, בהן ניצחו המפלגות הלאומיות. ב-23 בדצמבר נערך בסלובניה משאל עם הנוגע לעצמאות. כ-94.8% הצביעו בעד עצמאות, שהוכרזה ב-25 ביוני 1991. באותו היום גם קרואטיה הכריזה על עצמאותה. הכרזת העצמאות גרמה למתיחות צבאית עזה, שהובילה בסופו של דבר למלחמת עשרת הימים בין סלובניה ליוגוסלביה.

לאחר לחץ רב שהופעל על ידי סרביה, מונטנגרו שינתה את דעתה והתנגדה לפירוק במדינה. באותן השנים החלה מחלוקת על בוסניה והרצגובינה, המורכבת מאוכלוסייה מעורבת של בוסניאקים, סרבים וקרואטים. המתיחות הפוליטית בבוסניה גברה, ואף הוצע לחלק את בוסניה בין הסרבים לקרואטים, על מנת למנוע מלחמה. לאחר לחצים רבים מיוגוסלביה כנגד עצמאות בוסנית, הוחלט על עריכת משאל עם. משאל העם (שהתקיים מ-29 בפברואר ועד ל-1 במרץ 1992) הוחרם על ידי הסרבים, והשתתפו בו כ-63.4% מבעלי זכות ההצבעה. 99.7% הצביעו בעד עצמאות.

כך, ב-1992 התפרקה יוגוסלביה לחמש מדינות עצמאיות: מקדוניה, סלובניה, קרואטיה, בוסניה והרצגובינה, וסרביה ומונטנגרו (שנודעה גם בשם "הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה").

פוליטיקה

ביוגוסלביה נוצרה חוקה שתוקנה פעמיים: בשנת 1963 ובשנת 1974.

לאורך כל שנותיה, המדינה נשלטה על ידי המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה, שהורכבה ממפלגות קומוניסטיות בכל אחת מהרפובליקות. נציגי המפלגות התכנסו לוועידות המפלגה, שבהן הצביעו על מדיניות המפלגה. הוועידה האחרונה התקיימה בשנת 1990. המפלגה איישה את כל המושבים בפרלמנט.

בירתה הפדרלית של יוגוסלביה הייתה בלגרד.

שלטון פדרלי

יוגוסלביה חולקה לשש ישויות פדרליות, שתוכננו בשנת 1944:

שם	בירה	ישות יורשת
	סרייבו
	זאגרב
הרפובליקה הסוציאליסטית של מקדוניה	סקופיה
	פודגוריצה
	בלגרד
	ליובליאנה

מדיניות חוץ

תחת שלטונו של טיטו, יוגוסלביה נקטה מדיניות נייטרלית בכל הקשור למלחמה הקרה. יוגוסלביה פיתחה יחסים דיפלומטיים עם מדינות מתפתחות (לדוגמה, המדינות הבלתי-מזדהות), וכן שמרה על יחסים לבביים עם ארצות הברית ועם ארצות מערב אירופה. פתיחות זו כלפי המערב העיבה על היחסים בין המדינה לברית המועצות בהנהגת יוסיף סטלין. בשנת 1967 הייתה יוגוסלביה למדינה הקומוניסטית הראשונה שפתחה את גבולותיה למבקרים זרים וביטלה את דרישות הוויזה.

באותה שנה החל טיטו לפעול לקידום הסדר שלום הקשור לסכסוך הישראלי-ערבי. תוכניתו קראה למדינות ערב להכיר במדינת ישראל בתמורה להחזרת שטחים. מדינות ערב דחו את ההצעה.

דמוגרפיה

ביוגוסלביה חיו זה לצד זה לאומים רבים, והשלטון הכיר ב-26 קבוצות שונות. מבין המיעוטים הלאומיים הרבים, ניתן למנות את הבולגרים, טורקים, הונגרים ואלבנים.

השפות המרכזיות היו הסרבו-קרואטית, המקדונית והסלובנית. הסרבו-קרואטית דוברה בעיקר בסרביה, קרואטיה, מונטנגרו ובוסניה על ידי 12,390,000 איש בסוף שנות השמונים. הסלובנית דוברה על ידי 2,000,000 תושבי סלובניה והמקדונית דוברה על ידי 1,210,000 תושבי מקדוניה. בנוסף על כך, דוברו גם שפותיהם של המיעוטים (הונגרית לדוגמה). שלוש השפות המרכזיות הן מסוג שפות סלאביות דרומיות, ולכן הן דומות מאוד. אינטלקטואלים רבים הכירו את שלוש השפות.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה בוויקישיתוף

• יוגוסלביה, דף שער בספרייה הלאומית

ראו גם

• כלכלת הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה