ויליאם ססיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סר ויליאם ססיל
William Cecil, 1st Baron Burghley from NPG (2).jpg
מדינה ממלכת אנגליה
תאריך לידה 13 בספטמבר 1520
מקום לידה בורן עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פטירה 4 באוגוסט 1598 (בגיל 77)
מקום פטירה וסטמינסטר עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג

מרי צ'ק

מילדרד קוק
שושלת ססיל
תואר ברון ברלי הראשון
אב ריצ'רד ססיל
אם ג'יין האקינטון
צאצאים

תומאס ססיל, רוזן אקסטר ה-1 רוברט ססיל, רוזן סולסברי ה-1

אן ססיל, רוזנת אוקספורד
יורש העצר תומאס ססיל, רוזן אקסטר ה-1
הלורד הראשון של האוצר
תקופת כהונה יולי 15724 באוגוסט 1598 (כ־26 שנים)
מונרך בתקופה אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה
הקודם ויליאם פאולט, מרקיז וינצ'סטר ה-1
הבא תומאס סאקביל, רוזן דורסט ה-1
הלורד שומר החותם
תקופת כהונה 15901598 (כ־8 שנים)
מונרך בתקופה אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה
הקודם סר פרנסיס וולסינגהם
הבא סר רוברט ססיל, רוזן סולסברי ה-1
מזכיר המדינה
תקופת כהונה 22 בנובמבר 155813 ביולי 1572 (13 שנים)
מונרך בתקופה אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה
הקודם ג'ון בוקסוול
הבא תומאס סמית'
מזכיר המדינה
תקופת כהונה 5 בספטמבר 155019 ביולי 1553 (שנתיים ו-45 שבועות)
מונרך בתקופה אדוארד השישי, מלך אנגליה, ג'יין גריי
הקודם ניקולס ווטון
הבא ג'ון צ'ק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ויליאם ססיל בראש ישיבה במוסד לחסויים ולהקצבות לצמיתי המלכה (Court of Wards and Liveries)
תחריט של אליזבת ה-1, מלכת אנגליה, יושבת ולצידיה שני יועציה הקרובים: סר ויליאם ססיל וסר פרנסיס וולסינגהם.

סר ויליאם ססיל, ברון ברלי ה-1 (13 בספטמבר 1520 - 4 באוגוסט 1598) היה מדינאי אנגלי, יועצה הראשי של המלכה אליזבת הראשונה ברוב שנות מלכותה, פעמיים מזכיר המדינה (1550-1553 ו-1558-1572) ו"הלורד הראשון של האוצר" מ-1572. הוא היה חבר במסדר הבירית ובמועצה המלכותית.[1]

הוא הגדיר את היעד המרכזי של המדיניות האנגלית ביצירת איחוד פרוטסטנטי של איי בריטניה. הדרך ליעד זה לשיטתו כללה את השלמת השליטה על אירלנד, כריתת ברית עם סקוטלנד ובניית צי מלכותי חזק להגנה מפני פלישה. הוא היה המייסד של שושלת ססיל אשר מתוכה צמחו פוליטיקאים רבים, כולל שני ראשי ממשלה.

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ססיל נולד בבורן, לינקולנשייר, בשנת 1520, כבן יחיד לריצ'רד ססיל, בעל אחוזת ברלי (ליד סטמפורד, לינקולנשייר) ולאשתו, ג'יין האקינטון. ויליאם . ב-1535, בהיותו בן 14, החל את לימודיו בסיינט ג'ון קולג' בקיימברידג', שם למד יוונית. הוא גם רכש את חיבתה של מרי צ'ק, אחות אחד ממוריו. בשנת 1541 הועבר על ידי אביו לאכסניית גריי בלי שקיבל תואר, כפי שהיה מקובל באותה עת למי שסירב להתחתן. צעד זה היה מיותר שכן כעבור 4 חודשים נישא ויליאם למרי צ'ק. במאי 1542 נולד בנו תומאס, הרוזן לעתיד של אקסטר ובפברואר 1543 נפטרה אשתו הראשונה של ויליאם ססיל. שלוש שנים לאחר מכן, ב -21 בדצמבר 1546 הוא התחתן עם מילדרד קוק, אשר נחשבה יחד עם ג'יין גריי כאחת משתי הגברות המלומדות ביותר בממלכה, ושאחותה, אן, הייתה אשתו של סר ניקולס (ומאוחר יותר אמא של סר פרנסיס) בייקון.

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריירה המוקדמת של ויליאם ססיל הוקדשה לשירותו של הדוכס סומרסט (אחיה של המלכה המנוחה, ג'יין סימור), ששימש כלורד פרוטקטור בזמן שלטונו של אחיינו, אדוארד השישי

ססיל, על פי רשימותיו האוטוביוגרפיות, ישב בפרלמנט כבר בשנת 1543; אך שמו לא הופיע ברשומות עד הפרלמנט של 1547, שאליו נבחר כנציג מחוז משפחתו, סטמפורד. עם נפילתו של אדוארד סימור, דוכס סומרסט בשנת 1549, נכלא אף ססיל במצודת לונדון. ססיל הביע את נאמנותו לעוצר החדש, ג'ון דאדלי, רוזן ורוויק ואחרי פחות משלושה חודשים השתחרר מכלאו. ב-5 בספטמבר 1550 הושבע ססיל כאחד משני מזכירי המדינה של המלך אדוארד. באפריל 1551, הפך ססיל לנגיד מסדר הבירית.[2]

כדי להגן על השלטון הפרוטסטנטי מהכתרתה של מלכה קתולית, אילץ ב-1553 ג'ון דאדלי, כעת דוכס נורת'מברלנד, את עורכי הדין של המלך אדוארד להמציא הכשר משפטי לפסילת חוק הירושה השלישי (המסמך, שכותרתו "צוואתי לחוק הירושה", מנשל למעשה את אליזבת ומרי, הילדים הנותרים של הנרי השמיני, מן הכס, לטובת ג'יין גריי). ססיל התנגד למהלך במשך זמן מה אך לפקודת המלך אדוארד נאלץ לחתום על המסמך.[3] כאשר עלתה מרי לשלטון, טען כי חתם כעד בלבד על המסמך.

הוא נבחר שוב לפרלמנט ב-1553, ב-1555 וב-1559 כנציג מחוז לינקולנשייר וב-1563 כנציג מחוז נורת'האמפטונשייר.

ממשל אליזבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון דאדלי, דוכס נורת'מברלנד, העסיק את ויליאם ססיל בניהול אדמותיה של הנסיכה אליזבת ולפני מותה של בלאדי מרי נחשב לחבר ותיק בקרב משרתי הציבור (אנ') ולכן למן הרגע הראשון, המלכה החדשה הסתמכה על ססיל ומינתה אותו למזכיר המדינה. שליטתו ההדוקה על כספי הכתר וניהולם, הנהגת מועצת המלכה, ויצירת שירות מודיעין בעל יכולת גבוהה בפיקודו של פרנסיס וולסינגהם הפכו את ויליאם ססיל לשר הבכיר והחשוב בעידן האליזבתני.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ססיל הגדיר את היעד המרכזי של מדיניות החוץ ביצירת איחוד פרוטסטנטי של איי בריטניה. הדרך ליעד זה כללה, לשיטתו, את השלמת השליטה על אירלנד וכריתת ברית הגנה אנגלו-סקוטית.[4] ברית זו עשויה הייתה להפוך את הגבול היבשתי עם סקוטלנד לבטוח, כך שהנטל העיקרי של ההגנה ייפול על הצי המלכותי. לכן, ססיל הציע לחזק ולשקם את חיל הים, מה שהפך אותו לעמוד תווך במבנה הכוח האנגלי.

למרות היותו פרוטסטנטי, ססיל לא היה פוריטני. הוא אמנם סייע להוגנוטים ולהולנדים הפרוטסטנטים במאבקיהם אך רק במידה שהספיקה כדי להרחיק את הסכנה מחופי אנגליה. עם זאת, ססיל לא סלד כמו מלכתו אליזבת הראשונה ממהלכים החלטיים בשם הדת. התערבותו במרד הפרוטסטנטי בסקוטלנד ב-1560-1559 ומעורבותו בהוצאתה להורג של מרי סטיוארט, מלכת הסקוטים, הוכיחו שהוא מוכן לקחת על עצמו אחריות שהמלכה נמנעה מלקחת.

פוליטיקה פנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1559 אישר הפרלמנט את "חוק האחדות" שקבע את הדת הפרוטסטנטית כדת המדינה ואת הכנסייה האנגליקנית כמוסד הכפוף לשליט הממלכה. החוק התקבל בעידודה של אליזבת שסברה שאחדות הדת הכרחית לאחדות העם. תוארה נקבע בחוק כ"מושלת העליונה של כנסיית אנגליה". הפרלמנט ובכירי הממשל הושבעו אמונים למלכה כראש הכנסייה. חוק האחדות קבע חובת נוכחות בכנסייה.

חלקו של ויליאם ססיל בחוק זה היה משמעותי, והוא עלה בקנה אחד עם ההשקפות הדתיות האנגליקניות שלו. כמו רוב בני האומה האנגלית, ככל שחלף הזמן, הוא נהיה אדוק יותר בפרוטסטנטיות. הוא רדף את הקתולים יותר מהפוריטנים ולא גילה סובלנות כלפי סמכות הכנסייה. העמדתם לדין של קתולים אנגלים על ידיו, גרמה להופעה חוזרת ונשנית של דמותו, בתיאור הפולמוסים של גולים קתולים מעבר לתעלה, כיועץ שטני. בקונטרסים אלו, צוירה תמונה שחורה שבה לססיל יש השפעה משחיתה על המלכה.[5][6]

בפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ססיל ייצג את מחוז לינקולנשייר בפרלמנט של 1559-1555 ואת נורת'האמפטונשייר בפרלמנט של 1563 ולקח חלק פעיל בדיוני בית הנבחרים עד שהועלה לדרגת אציל ועבר לבית הלורדים.

בינואר 1561, הוא קיבל את המשרה הרווחית של הממונה על המוסד לחסויים ולהקצבות לצמיתי המלכה (Court of Wards and Liveries) שתפקידיו היו בעיקר:

במסגרת תפקידו זה, פיקח ויליאם ססיל על גידולם וחינוכם של נערים עשירים, אריסטוקרטים, שאבותיהם מתו לפני שהגיעו לבגרות. אלה כללו בין השאר את אדוארד דה ויר, רוזן אוקספורד ה-17, את הנרי ווריוטסלי, רוזן סאות'המפטון ה-3 ואת רוג'ר מאנרס, רוזן ראטלנד ה-5. הוא זכה להערכה על הרפורמה הנרחבת שביצע במוסד שנודע לשמצה בשחיתותו, אך היקף הרפורמות שלו נותר שנוי במחלוקת על ידי כמה חוקרים.[7]

בפברואר 1559, נבחר ויליאם ססיל לקנצלר אוניברסיטת קיימברידג' אחרי כהונתו של הקרדינל פול. לרגל ביקורה של אליזבת ב-1564, הוענק לו תואר M.A של אוניברסיטה זו ובהזדמנות דומה ב-1566 קיבל גם תואר M.A של אוניברסיטת אוקספורד. ססיל גם שימש כקנצלר הראשון של טריניטי קולג' בדבלין, בין 1598-1592.

ב-25 בפברואר 1571, המלכה אליזבת העלתה אותו לדרגת אציל - הברון ברלי. העובדה שהמשיך לפעול כמזכיר המדינה גם לאחר קבלת התואר ממחישה את חשיבותו הגוברת של תפקידו זה, אשר תחת בנו הפך לתפקיד החשוב ביותר בממלכה. ב-1572 נזף ויליאם ססיל בשיחה פרטית במלכה בשל "ההתמודדות הכושלת עם מלכת הסקוטים". לדעתו, מרי סטיוארט (הכלואה במצודת לונדון) הייתה צריכה להיות מוצאת להורג מפני שכל עוד היא בחיים, היא מהווה גורם שיכול ללכד את הקתולים האנגלים, ולעודד את הספרדים ואת האפיפיור לפעול נגד אליזבת. טענותיו הוכחו כמוצדקות כאשר הספרדים הקימו מחתרת ישועית שנועדה להכין את פלישת הארמדה הספרדית. קשר זה שנקרא קשר רידולפי היה ניסיון להפיל מכסאה את אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, ולהכתיר במקומה את דודניתה, מרי סטיוארט, מלכת הסקוטים. על פי תוכנית הקושרים, הדוכס מאלבה - מפקד הכוחות הספרדים בארצות השפלה - היה אמור לנחות באנגליה בראש חיל משלוח של 10,000 חיילים ולחבור לכוחות מקומיים שיגייסו הקושרים האנגלים. לאחר שהמזימה נתגלתה על ידי רשת הריגול של סר פרנסיס וולסינגהם, דרשו המועצה המלכותית וויליאם ססיל בראשם, לחתום על גזר דין מוות למרי סטיוארט, אך המלכה אליזבת סירבה. רק בסוף 1587 כאשר הוצגו לפניה מכתבים מתסיסים אותם שיגרה מרי סטיוארט אל המורדים מבית כלאה, הסכימה המלכה להוצאתה להורג של קרובתה הטוענת לכתר.

הלורד הראשון של האוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1572, לורד ווינצ'סטר, שהיה הלורד הראשון של האוצר תחת אדוארד, מרי ואליזבת, מת. משרתו הוצעה בתחילה לרוברט דאדלי, רוזן לסטר ה-1, שסירב והמליץ על ססיל בקובעו כי האחרון הוא המועמד המתאים יותר בשל הידע שלו והשכלתו. [23] עם השנים, השפעתו על המלכה, בתפקיד זה, הלכה וגברה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם ססיל התמוטט מהתקף לב ב-1592 ובריאותו נפגמה. לפני מותו, רוברט, בנו היחיד מאשתו השנייה ששרד, מילא את מקומו כיועץ הראשי של המלכה. ססיל נפטר ב-4 באוגוסט 1598 במעונו שבלונדון, ונקבר בכנסיית סנט מרטין, סטמפורד.

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צאצאי ברלי כוללים את מרקיזי אקסטר, צאצאי הבן הבכור תומאס ואת מרקיזי סולסברי, צאצאי בנו הצעיר רוברט. אחד מצאצאי ענף זה, רוברט ססיל, מרקיז סולסברי ה-3 (1903-1830), שימש שלוש פעמים כראש ממשלה תחת המלכה ויקטוריה והמלך אדוארד השביעי.

דמותו המפוסלת של ויליאם ססיל על ידי פרנסיס ס. סטיוארט

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של ויליאם ססיל הופיעה ביצירות דמיוניות ותיעודיות רבות המתארות או מתייחסות לתקופת שלטונה של אליזבת הראשונה:

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ויליאם ססיל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bernard Winslow Beckingsale, William Cecil, 1st Baron Burghley, אתר אנציקלופדיה בריטניקה
  2. ^ Frederick Chamberlin, Elizabeth and Leycester, ניו יורק: .Dood, Mead & Co, 1939, עמ' 61-62
  3. ^ B.W. Beckingsale, Burghley: Tudor Statesman, ניו יורק: הוצאת מקמילן, 1967
  4. ^ Jane E.A. Dawson, William Cecil and the British Dimension of early Elizabethan foreign policy, History: The Jornal of Historical Association, 241, 74, עמ' 196-216, .John Wiley & Sons Ltd, 1989
  5. ^ Stefania Tutino, Law and Conscience" "Catholicism in Early Modern England, 1570–1625, אבינגדון, בריטניה: .Routledge Group Taylor & Francis Ltd, 2007
  6. ^ R. Verstegan ,A.G. Petti, The Letters and Despatches of Richard Verstegan (c. 1550-1640), לונדון: Catholic Record Society, 1959, עמ' 59
  7. ^ Joel Hurstfield, Queen's Wards: Wardship and Marriage Under Elizabeth I, Frank Cass Publishers, 1973
  8. ^ Scott McCrea, The Case for Shakespeare: The End of the Authorship Question, Greenwood Publishing Group, 2005