ג'יאנג דזה-מין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ז'יאנג זמין)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'יאנג דזה-מין
江泽民
Jiang Zemin2.png
לידה 17 באוגוסט 1926 (בן 93)
הרפובליקה הסינית (1912–1928)הרפובליקה הסינית (1912–1928) יאנגג'ואו, הרפובליקה הסינית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין
השכלה Yangzhou High School of Jiangxi Province, Zhongyang University, Chiao Tung University, אוניברסיטת ג'יאו טונג שאנגחאי, אוניברסיטת נאנג'ינג עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, מהנדס עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מסדר העיט הזהוב
  • צווארון מסדר התקווה הטובה
  • מסדר הרפובליקה של טורקיה
  • מסדר הנסיך יארוסלאב הנבון, דרגה 1
  • Grand Cross of the Order of Tahiti Nui (3 באפריל 2001)
  • מדליית פושקין עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גְ'יָאנְג דְזֶה-מִין (江泽民; נולד ב-17 באוגוסט 1926) היה בכיר דור ההנהגה השלישי של המפלגה הקומוניסטית בסין בשמשו כמזכיר הכללי של המפלגה מ-1989 ועד 2002, נשיא המדינה מ-1993 עד 2003 ונשיא הוועד הצבאי העליון מ-1989 ועד 2004. תחת שלטונו התקדמה כלכלתה של סין התקדמות מטאורית, קשרי החוץ הורחבו וכל זאת תוך השארת המפלגה הקומוניסטית כגוף המרכזי השולט במדינה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יאנג דזה-מין הצטרף למפלגה הקומוניסטית בשנת 1946, לאחר חברות ארוכה בתנועות הנוער הקומוניסטיות המחתרתיות. לאחר סיום לימודיו התיכוניים, עבר ללמוד באוניברסיטאות שונות בסין, וכשסיים תואר בהנדסה, נסע למפעלי הרכב של סטלין במוסקבה כדי לקבל ניסיון במקצוע. לפני כניסתו לפוליטיקה הארצית שימש ג'יאנג כשגרירה של סין ברומניה וכראש עיריית שאנגחאי.

שליטתו המוחלטת ברומנית ורוסית וכן יכולתו המרשימה לקלוט שפות אשר הקנתה לו יכולות ניהול שיחה ביפנית, צרפתית ואנגלית סייעו לו בצעדיו המאוחרים יותר לפתיחת סין אל המערב.

עלייה לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי דיכוי המחאות בכיכר טיאנאנמן ביוני 1989 החליטו דנג שיאופינג, לי פנג וצ'ן יון להחליף כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של סין את המנהיג הליברלי יותר ג'או דזה-יאנג, נגדו נטען כי היה קשוב יתר על המידה למחאות הסטודנטים. כמחליף הם בחרו בג'יאנג, אף על פי שלא לקח חלק בדיכוי מחאות הסטודנטים בכיכר טיאנאנמן, אולם לאחר שהוכיח את יכולתו בדיכוי מהומות דומות בשאנגחאי. ב-24 ביוני 1989, הכינוס הרביעי של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית הדיח את ג'או, ומינה את ג'יאנג כמזכיר הכללי.

בנובמבר אותה שנה הפך ליו"ר הוועד הצבאי המרכזי של המפלגה, ב-27 במרץ 1993 נבחר לנשיא המדינה, ועם מותו של דנג שיאופינג ב-1997 הפך סופית למנהיג הרפובליקה העממית של סין.

הקונגרס ה-16 של המפלגה והפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 פינה ג'יאנג את מקומו בראשות הוועידה המכוננת של המפלגה, לאנשי "הדור הרביעי" במפלגה אשר הונהגו על ידי חו ג'ינטאו. לאחר שעלה חו לשלטון הוא העניק לג'יאנג את התואר החדש "ראש המפלגה" בעוד הוא עצמו משמש כמזכירה הכללי של המפלגה (בעל השליטה דה פקטו במדינה). ב-15 במרץ 2003 ירש חו את תפקידו של ג'יאנג כנשיאה של סין. ג'יאנג נשאר יושב ראש הוועדה הצבאית הראשית כאשר הוא משמר את כוחו בוועדה המכוננת על ידי הצבה של אנשי שלומו ב-6 מתוך תשעת המקומות בוועדה.

לאחר הקונגרס ה-16 של המפלגה הקומוניסטית, הקפיד ג'יאנג לשמור על פרופיל נמוך ולהימנע מהצהרות פומביות. הוא היה שקט במיוחד בזמן השתוללות מחלת הסארס בסין, במיוחד בהשוואה לפתיחות הרבה לתקשורת אותה גילה היו"ר חו. אף על פי שרבים ציפו מג'יאנג להמשיך ולהשפיע על התנהלותה של המפלגה, מדיניותו לא ניכרה ולא באה לידי ביטוי במהלכיה של המפלגה, וזאת בעיקר משום שההסדרים החוקתיים שהתקבלו בקונגרס ה-16 השאירו אותו למעשה בעמדה חסרת השפעה.

אף על פי שמרבית חברי הוועדה המכוננת היו אנשיו, הם לא יכלו להשפיע על הביורוקרטיה האזרחית בסין בצורה בה הוא חפץ. יתר על כן, תפקידו כראש הוועדה הצבאית נחלש גם הוא וזאת בשל הרכבה החדש של הוועדה שכלל בעיקר אנשי צבא מקצועיים, אשר רמזו לו כי הם אינם מעוניינים להתוות מדיניות שונה מזו של הוועדה המכוננת. לבסוף, נשאר ג'יאנג האיש היחיד מאנשי הדור השלישי בצמרת המפלגה (מלבד דנג שיאופינג שלמרות פרישתו המשיך לעסוק בענייני המפלגה) מאחר שכל חבריו העדיפו להימנע מלעסוק בענייני היומיום ולפרוש לענייניהם הפרטיים.

ב-19 בספטמבר 2004, לאחר כינוס בן ארבעה ימים של הוועד הראשי של המפלגה, פרש ג'יאנג מתפקידו הרשמי האחרון כראש הוועדה הצבאית לאחר שבועות של ניסיונות לשכנעו בידי אנשיו של חו ג'ינטאו לפנות את מקומו. כצפוי, יורשו של ג'יאנג בתפקיד היה חו ג'ינטאו עצמו, אך בהתמודדות על תפקיד סגן היושב ראש נכשל המועמד של ג'יאנג מה שסימן סופית את תום עידן ג'יאנג דזה-מין בסין. בפעם הראשונה מאז כינונה של הרפובליקה העממית ב-1949, בוצעו חילופי שלטון במדינה בדרך לא אלימה.

מורשתו של ג'יאנג דזה-מין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יאנג דזה-מין נפגש עם נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון

על אף הלעג לו זכה ג'יאנג מראשי המפלגה, בראשית הקריירה הפוליטית שלו, הוא נתמנה למנהיג המפלגה ומחליפו הטבעי של דנג שיאופינג במהירות רבה יחסית. תחת הנהגתו צמחה הכלכלה הסינית בקצב יוצא דופן של 8% בשנה. התקדמות זאת נזקפת לזכות המדיניות אותה הנהיג ג'יאנג, מדיניות הדוגלת בכלכלת שוק עם בקרה מפלגתית נוקשה. מורשתו של ג'יאנג באה לידי ביטוי גם בקבלתה של סין לארגון הסחר העולמי וכן בהיבחרותה לאירוח המשחקים האולימפיים בבייג'ינג בשנת 2008. משנתו של ג'יאנג התווספה לחוקת המפלגה בתום הקונגרס ה-16 לצד המרקסיזם-לניניזם, המאואיזם ומשנתו של דנג שיאופינג.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל להצלחתו, הוטחה בג'יאנג דזה-מין ביקורת חריפה מצד ארגוני זכויות אדם שונים, על כך שהוא אינו מביא לרפורמות חברתיות ופוליטיות בארצו. לאורך כל כהונתו פעל ג'יאנג לחיזוק שליטתה של המפלגה בעם ושמירת מעמדה השלטוני.

הביוגרפיה של ג'יאנג נמצאת בספר: "הכל למען הכוח" Anything for Power: The Real Story of China’s Jiang Zemin[1] . הספר סוקר את דרכו של ג'יאנג ורדיפתו את הכוח והשררה מנעוריו עד שעלה לשלטון וגם את שנות שלטונו.

ביקורת נוספת לה זכה ג'יאנג הייתה ביקורת מתוך המפלגה, באשר להתמקדות בפיתוח הכלכלה בכל מחיר תוך התעלמות מכוונת מהנזק הסביבתי אשר נגרם כתוצאה מכך, מהגדלת הפערים בין עשירים לעניים והפגיעה באלו שהשתרכו מאחור כתוצאה מהרפורמות בכלכלה. מתווה מדיניותם של יורשיו של ג'יאנג נהגה בעיקר כדי לתקן את הפערים הללו, וכיום ניתן בסין דגש גם על הסביבה ומערכת הבריאות, ולא רק על צמיחת הכלכלה.

רדיפת מתרגלי הפאלון גונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ה-20 ביולי 1999 רודפת המפלגה הקומוניסטית באכזריות את מתרגלי שיטת הפאלון גונג. המתרגלים נעצרים, נשלחים למחנות מעצר, לעבודת כפייה, למחנות ל"חינוך מחדש". הם עוברים עינויים אכזריים ונרצחים.

ב-10 ביוני הקים ג'יאנג דזה-מין את משרד 610 כארגון לביטחון פנים שייעודו המוצהר היה לעקוב, לרדוף ולדכא את מתרגלי הפאלון גונג בסין. שמו של הארגון, משרד 610 נגזר ממועד הקמתו על ידי ג'יאנג דזה-מין ומפלגת השלטון. משרד 610 הצליח לאתר את המיקום המדויק של המתרגלים, לאחר שפיתח את היכולת לחפש ולרגל וכתוצאה ממיזם משותף בין המשרד לביטחון פנים של מחוז שנדונג ובין "סיסקו מערכות". כתוצאה משיתוף פעולה זה, נבנה מאגר מקיף של מידע אישי על אנשים, שכלל גם רשימות מידע שנאסף על ידי משרד 610 לגבי הפאלון גונג. מערכת המעקב הזאת הופצה במהירות אל מחוזות אחרים. הרשויות הסיניות קראו לה מעקב מגן זהב, האו פן-ג'ון (Hao Fengjun), בכיר במשרד לביטחון פנים, השתמש בו על בסיס יומי. "בכל הקשור למעקב אחרי מתרגלי הפאלון גונג", אמר האו, "מגן זהב כוללת את היכולת לעקוב אחר שיחות צ'ט באינטרנט ושירותי דואר אלקטרוני, לזהות גם פרוטוקול כתובות אינטרנט וגם את כל התקשורת הקודמת של האדם, ואז להיות מסוגלים להינעל על מיקומו של האדם, כי אדם בדרך כלל משתמש במחשב בבית או בעבודה, ואז לבצע מעצר. עשרות אלפי ואולי גם מאות אלפי מתרגלים נעצרו במשך שנות הרדיפה הנמשכת עד היום (2019).

קצירת האיברים ממתרגלי הפאלון גונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצירת איברים מיוחסת לג'יאנג דזה-מין. איבריהם החיוניים של מתרגלי הפאלון גונג נקצרים בעודם בחיים למטרת סחר באיברים ולמען מערכת השתלות האיברים הקיימת בסין. בנושא הזה נכתבו ספרים ודוחות רבים המוכיחים שזה אכן מתקיים בסין עד היום (2019).

דו"ח קילגור-מטאס,

הספר "קציר הדמים Bloody Harvest: Organ Harvesting of Falun Gong Practitioners in China"[2] מאת דייוויד קילגור ודייוויד מטאס.

הספר, הטבח: הרג המוני, קציר איברים, הפתרון הסודי של סין לבעיית מתנגדי המשטר[3] The Slaughter: Mass Killings, Organ Harvesting, and China's Secret Solution to Its Dissident Problem מאת איתן גוטמן, וספרים נוספים נכתבו מאז כולל גם סרטי תעודה.

עצומה הקוראת להעמיד את ג'יאנג דזה-מין לדין בגין פשעים אלו מופצת בעולם וחתמו עליה מעל מיליון בני אדם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'יאנג דזה-מין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Anything for Power: The Real Story of China's Jiang Zemin – Introduction, www.theepochtimes.com, ‏2014-08-22 (בAmerican English)
  2. ^ David Kilgur and David Matas, Bloody Harvest: Organ Harvesting of Falun Gong Practitioners in China
  3. ^ Ethan Gutman, The Slaughter: Killings, Organ Harvesting, and China's Secet Solution to, London: Willian Kristol, 2014