ז'ו דה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ז'ו דה
朱德
Zhu De.jpg
ז'ו דה במדי מרשל בצבא השחרור הסיני, תמונה מסוף שנות ה-50
לידה 1 בדצמבר 1886
שושלת צ'ינג עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 ביולי 1976 (בגיל 89)
בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין
מקום קבורה Babaoshan Revolutionary Cemetery
השכלה Yunnan Military Academy, אוניברסיטת גטינגן
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של סין, Tongmenghui
פרסים והוקרה
First Class Red Star Medal
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ז'ו דהאנגלית: Zhu De; ‏1 בדצמבר 1886 - 6 ביולי 1976) היה גנרל סיני, פוליטיקאי, מהפכן ואחד ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הסינית. נולד במשפחה ענייה בשנת 1886 בסצ'ואן, אומץ על ידי דוד עשיר בגיל תשע, אימוץ שהעניק לו השכלה טובה שאפשרה לו להתקבל לאקדמיה צבאית. לאחר שסיים את לימודיו באקדמיה, הוא הצטרף לצבא המורדים והפך במהרה לבעל תפקיד מרכזי בפיקוד. מאוחר יותר הוא אימץ את הקומוניזם ועלה בדרגות הצבא האדום הסיני. כאשר הייתה סין תחת שליטת מאו, היה ז'ו פקיד בכיר במפלגה הקומוניסטית הסינית. הוא נתמנה כמפקד העליון של הדיוויזיה השמינית של הצבא במהלך מלחמת סין-יפן השנייה. בשנת 1955 הוא הפך לאחד מעשרת המרשלים של ״צבא השחרור העממי״, ששם הוא נחשב כמייסד הראשי. ז'ו נשאר דמות פוליטית בולטת עד מותו ב-1976 הוא היה יושב ראש הוועדה המתמדת של הקונגרס הלאומי העממי מ־1975 עד 1976, ז'ו מילא גם תפקיד של ראש המדינה ברפובליקה העממית של סין.

החיים המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ו נולד ב -1 בדצמבר 1886 למשפחת איכרים ענייה במחוז ילונג, באזור הררי ומבודד של מחוז סצ'ואן הצפוני. מתוך 15 הילדים שנולדו למשפחה רק שמונה שרדו. משפחתו עברה לסצ'ואן במהלך ההגירה ממחוז הונאן ומפרובינציית גואנג-דונג. יש שטוענים שהוא שייך לקבוצה הדוברת את שפת האקה, אבל בביוגרפיה שכתבה עליו אנייס סמדלי נאמר שהם באו מגואנג-דונג ומדברים על אנשי האקה כעל שותפיהם בלבד. היא גם כתבה כי לפני כמה דורות משפחתו דיברו ב"דיאלקט קוואנגטונג" (שהיה קרוב אך בוודאי שונה מן הקנטונזית המודרנית) ושהדור שלו גם דיבר ב"דיאלקט של סצ'ואן" - גרסה אזורית מובהקת של דרום מערב סין ואינה מובנת לאחרים המדברים בסינית סטנדרטית (מנדרין).[1]

על אף העוני של המשפחה, נבחר ז'ו להישלח לבית ספר פרטי בשנת 1892. בגיל תשע הוא אומץ על ידי דודו העשיר, שהשפעתו הפוליטית אפשרה לו להגיע לאקדמיה הצבאית של יונאן. [7 ] הוא נרשם לבית ספר תיכון בסצ'ואן וסיים את הלימודים בשנת 1908. לאחר מכן הוא חזר לבית הספר היסודי של יילונג כמדריך כושר. הוא היה חסיד של המדע המודרני וההוראה הפוליטית, ולא של החינוך הקלאסי שהיו מקובלים בבתי הספר. הוא פוטר מתפקידו ונכנס לאקדמיה הצבאית בקונמינג. שם הוא הצטרף לצבא האימפריאלי ביחידות שאורגנו כצבא מערבי, ובאותה העת גם לקבוצה פוליטית חשאית שממנה תפתח בעתיד תנועת הקוומינטנג.[2]


לאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ו דה, בשנת 1916

באקדמיה הצבאית יונאן בקונמינג הוא פגש לראשונה את צ׳אי אהו (Tsai Ao) ז'ו נשאר ללמד באקדמיה לאחר סיום לימודיו ביולי 1911.[3] הוא הצטרף לכוחות המהפכנים לאחר המהפכה הסינית, והצטרף אל היחידות שפיקד עליהן צ׳אי אהו באוקטובר 1911 שצעדו עם כוחות צ'ינג בסצ'ואן. הוא שירת כמפקד גדוד במבצע בסצ׳ואן שפעל להפיל את המושל יואן שיקאי, שתמך בשלטון המלוכני בשנים 16–1915. כאשר הפך מפקדו צ׳אי אהו למושל סצ'ואן לאחר מותו של יואן ביוני 1916, הפך ז'ו למפקד חטיבה.[4]

לאחר מותו של מפקדו צ׳אי אהו (נובמבר 1916) ושל אשתו הראשונה, ז'ו פיתח תלות גדולה וחמורה באופיום שפגעה בו עד 1922, אבל עבר טיפול גמילה בשנחאי.[5] חייליו המשיכו לתמוך בו, דבר שדחף אותו לאסוף כוחות ולהיות לוחם מחדש. בשנת 1920, לאחר שגורשו כוחותיו מסצ'ואן לעבר הגבול הטיבטי, הוא חזר ליונאן כמפקח על ביטחון הציבור בממשלת הפרובינציה. בערך באותו זמן הוא החליט לעזוב את סין ללימודים באירופה. הוא נסע תחילה לשנחאי, שם כאמור הוא טיפל בהתמכרות לאופיום. על פי ההיסטוריונים של הקוומינטנג, שם פגש את ד"ר סון יאט-סן. הוא ניסה להצטרף למפלגה הקומוניסטית הסינית בתחילת 1922, אך נדחה בשל היותו לוחם.[6]


המעבר לקומוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי 1922 הגיע ז'ו לברלין. הוא התגורר בגרמניה עד 1925, ולמד בשלב מסוים באוניברסיטת גטינגן.[7] כאן פגש את ג'ואו אנלאי ( Zhou Enlai) ולאחר מכן גורש מגרמניה עקב השתתפותו במספר מחאות סטודנטים. בתקופה זו הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית הסינית; ז'ואו אנלאי היה אחד מנותני החסות שלו (לאחר שלב נותני החסות, המועמד נמצא עדיין בשלב ״על תנאי״, השלב שלפני החברות בפועל).[8] ביולי 1925, לאחר שגורש מגרמניה, נסע לברית-המועצות ללימודי צבא ומרקסיזם באוניברסיטה הקומוניסטית. בעודו במוסקבה נולדה בתו היחידה. ז'ו חזר לסין ביולי 1926 כדי לשכנע ללא הצלחה את מנהיג סאצ'ואן, יאנג סן, לתמוך במרד נגד הממשלה.[9]

ב־1927, בעקבות התמוטטות החזית המאוחדת הראשונה, הורו רשויות הקוומינטנג לז'ו להוביל כוח נגד ההתקוממות של נאנגצ'אנג של ג'ואו אנלאי ושל ליו-בוצ'נג. לאחר שסייע לדכא את ההתקוממות, ז'ו וצבאו ערקו מן הקוומינטנג, והוא נאלץ לברוח עם חייליו. הוא הצליח למצוא מקלט לכוחות שנותרו לו על ידי הצטרפותו למפקד צבאי אחר- פאן שיזנג, ונקרא עד מהרה לעמוד בראש יחידה צבאית חדשה בחזית בנאנצ'אנג.

ז'ו ומאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צמרת צבאית ומפלגתית 1937, מימין לשמאל: מאו, אנלאי, ז'ו, בו - גו

הקשר ההדוק של ז'ו עם מאו דזה דונג החל בשנת 1928, כאשר בסיועם של צ'ן יי ולין ביאו, ז'ו ערק מהגנתו של פאן שיסנג וצעד עם צבאו - 10,000 חיילים להרי ג'ינג-גאנג בחבל יונאן.[10] כאן מאו יסד משטר מקומי ״סובייטי״ ב־1927, וז'ו החל לבנות את צבאו כצבא האדום וסייע לגבש ולהרחיב את אזורי השליטה של מאו.[11] הם איחדו כוחות אחרי הפגישה שאירעה בגשר לונגיאנג ב־28 באפריל 1928, ותועדה על ידי אחיו של מאו ששירת תחת פיקודו של ז'ו.[12] בפגישה הצהיר ז'ו: "עלינו לאחד כוחות ולבצע מדיניות צבאית ואגררית מוגדרת היטב". התפתחות זו הפכה לנקודת מפנה היסטורית - הכוחות המאוחדים הרכיבו את "הצבא האדום הרביעי", עם ז'ו כמפקד הצבאי ומאו כנציג המפלגה הקומוניסטית הבכיר.[13]

הנהגתו הצבאית של ז'ו נתנה לו מעמד של יוקרה והמקומיים אפילו שייכו לו יכולות על טבעיות.[14] במהלך התקופה, מאו וז'ו היו קשורים כל כך עד שהכפריים המקומיים היו מכנים אותם כ"ז'ו-מאו ".[15] בשנת 1929 נאלצו ז'ו ומאו להימלט מהג'ינג-גאנג-שאן לרויג'ין בעקבות לחץ צבאי של הקוומינטנג. כאן הם הקימו את ״הרפובליקה הסובייטית הסינית״, שבסופו של דבר תגדל לכ -30,000 קמ"ר ותכלול כשלושה מיליון בני אדם. בשנת 1931 התמנה ז'ו למנהיג הצבא האדום ברויג'ין על ידי הנהגת המפלגה הקומוניסטית הסינית.[16] הוא הוביל בהצלחה כוח צבאי רגיל נגד הקוומינטנג במערכה נגד הכיתור. עם זאת, הוא לא היה מסוגל לעשות את אותו הדבר במהלך מבצע נוסף.[17] לבסוף בשנת 1934, ז'ו עזר לפרוץ את הכיתור עם הכוחות הקומוניסטים, פריצה שהחלה ״המצעד הארוך״ בו נסוגו הכוחות הקומוניסטים פנימה לתוכי סין היבשתית למרחק של 10 אלפי ק״מ, בעקבות לחץ צבא הקוומינטנג.[18]

מנהיג הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ו דה ביונאן, 1940, בתקופה שמראיינת אותו אנייס סמדלי לביוגרפיה.

במהלך ״המצעד הארוך״ נערכה ועידה של הכוחות הקומוניסטים השונים, תוך מאבקים פנימיים פוליטיים על השליטה במפלגה ובצבא. ז'ו תמך במאו ושיתף פעולה עם מפקד צבא נוסף. ביולי 1935 היו ז'ו וליו בוצ'נג עם הדיוויזיה הרביעית, בעוד מאו דזה דונג וג'ואו אנלאי היו עם הדיוויזיה הראשונה.[19] כאשר נפרדו שתי הדיוויזיות ז'ו הוכרח ללכת דרומה. הדיוויזיה הרביעית לא שרדה את הנסיגה דרומה דרך פרובינציית סצ'ואן, אבל כשהגיע ליונאן, ז'ו פעל לשיקום הדיוויזיה בהדרכתו הפוליטית של מאו.

במהלך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת האזרחים הסינית, ז'ו מילא את תפקיד המפקד העליון של הצבא האדום, וב -1940, תכנן וארגן מתקפה של מאה הגדודים. [38] המבצע הסתיים בהצלחה. מאוחר יותר מאו ייחס הצלחה זו לאימוץ הטקטיקה הצבאית היפנית של ״אדמה חרוכה״ - הרס כללי של המקומות במלחמה וחיסול האוכלוסייה האזרחית והלוחמים האויבים.[20]

חיים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1949 מונה ז'ו למפקד הכללי של ״צבא השחרור העממי״ (PLA), וכך הוא מצטייר בעיני הדורות הבאים. הוא גם כיהן כסגן יו"ר המפלגה הקומוניסטית (1956–1966) וסגן יו"ר הרפובליקה העממית של סין (1954–1959). ז'ו פיקח על ״צבא השחרור״ במהלך מלחמת קוריאה כמפקד העליון. ב-1955 הוענקה לו דרגת מרשל.[21] בוועידת לושאן, הוא ניסה להגן על פנג דה-הואי, בר פלוגתא בהנהגת המדינה. זאת על ידי מתיחת ביקורת מתונה יותר על פנג, במקום גינוי, כפי שעשה זאת מאו דזה דונג. מאו נפגע מהתנהגותו של ז'ו דה. לאחר הוועידה פוטר ז'ו מתפקידו כסגן יושב-ראש הוועד המרכזי, בגלל נאמנותו לפנג.[22]

באפריל 1969, במהלך ״מהפכה התרבות״, פוטר ז'ו מתפקידו בוועדה המתמדת של המפלגה הקומוניסטית הסינית והושעה מפעילותו בקונגרס הלאומי העממי. אולם, בשל התמיכה של ג'ואו אנלאי, הוא לא נפגע ולא נכלא. באוגוסט 1969 הוציא לין ביאו פקודה להגליית אנשי צבא מרכזיים לאזורים מרחוקים בגלל המתח בין סין לברית-המועצות, ז'ו דה גורש לגואנגג'ואו. בשנת 1973 הוחזר ז'ו להיות חבר בוועדה המתמדת.

הוא המשיך להיות דמות מדינית בולטת עד מותו - ב-6 ביולי 1976. מותו היה שישה חודשים לאחר מותו של ג'ואו אנלאי, וחודשיים לפני מותו של מאו דזה-דונג.[23]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ו דה היה נשוי מספר פעמים, לפי הביוגרפיה הבלתי גמורה שכתבה אנייס סמדלי; אולם אין עדות לכך שהוא התחתן עם אם בתו היחידה (אי זיאואה) היחסים הידועים שלו היו עם:

הראשונה הייתה - שיאו ג'ופנג (או שיאו צ'ו פן). שיאו היה תלמידתו של ז'ו במכון קונמינג. הצמד התחתן בשנת 1912. שיאו נפטרה בשנת 1916 לאחר שילדה את בנו היחיד של ז'ו, באוז'ו.[24]

השנייה הייתה - צ׳ן יוז'ן. לאחר מותה של שיאו ג'ופנג, הומלץ לז'ו למצוא אם לבנו התינוק. הוא הוצג בפני צ'ן על ידי חברים בצבא. צ'ן השתתפה בפעולות מהפכניות ב -1911, וב -1916. צ'ן קבעה כי היא לא תתחתן אלא אם כן בעלה לעתיד יציע לה את הנשואים באופן אישי, מה שז'ו עשה. השניים נישאו בשנת 1916. צ'ן השגיחה על הבית, והפיצה חוברות, ספרים ומניפסטים על מהפכת אוקטובר של רוסיה. באביב 1922 עזב ז'ו את ביתו כדי לבקר את המושל של סאצ'ואן יאנג סן. [53] לפי הביוגרפיה של אנייס סמדלי, ז'ו עזב את צ׳אן, והרגיש חופשי להתחתן שוב, אם כי לא היו גירושים רשמיים. צ׳ן נהרגה על ידי הקוומינטנג ב-1935.[25]

השלישית (?) הייתה - אי זיאואה (Zhihua ). היא פגשה את ז'ו בשנחאי ונסעה אחריו לגרמניה בסוף 1922.[26] כאשר ז'ו גורש מגרמניה בשנת 1925, היא כבר הייתה בהריון ולימים ילדה בכפר בפאתי מוסקבה. ג'ו כינה את הבת בשם - Sixun, היחסים בין בני הזוג הורעו ואשתו דחתה את מתן השם לביתה, ונתנה לה שם אחר פייפי. ז'ו שלח את בתו לגור עם אחותה בצ'נגדו זמן קצר לאחר הלידה. ז'ו חזר לשנחאי בשנת 1928. צ׳ן נישאה פעם שנייה, ובעלה נהרג על ידי חיילי הקומינטנג, והיא חזרה לסצו׳אן ונפטרה ממחלה ב 1949.

הרביעית הייתה - וו רולאן. וו הייתה בתו של אינטלקטואל מ Jiuyantang בחונאן. הם נישאו בשנת 1928. בינואר 1929, ז'ו וו היו מוקפים על ידי חיילים של קוומינטנג במקדש בהרי ג'ינגגאנג. ז'ו ברח, אבל וו נתפסה. הוצאה להורג בעריפת ראשה.

החמישית הייתה קאנג קצ'ינג. ג'ו התחתן עם קאנג ב-1929 כשהיה בן 43. היא הייתה חברה בצבא האדום וגם מנהיגת איכרים. קאנג הייתה פקחית מאוד. שלא כמו רוב הנשים שהצטרפו ל״מצעד הארוך״, היא לא הפכה לחלק מיחידת התעמולה שצעדה מאחורי הכוח הצבאי. היא נלחמה על יד בעלה - הגדירה את עצמה כחיילת קרבית.[27]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'ו דה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Agnes Smedley, The Great Road: The Life and Times of Chu Teh Monthly Review Press, New York and London 1956 .pp14, 23
  2. ^ "The Manchu Qing Dynasty (1644-1911), Internal Threats". Countries Quest. Retrieved 26 September 2011. Tongmenghui
  3. ^ "V26N2 - Personality Profile: Zhu De [Chu Teh]". mindef.gov.sg
  4. ^ Shum Kui-kwong, Zhu-De (Chu Teh), University of Queensland Press (St. Lucia: 1982), p. 3-4.
  5. ^ המילון הצבאי הסיני
  6. ^ Shum Kui-kwong, Zhu-De (Chu Teh), University of Queensland Press (St. Lucia: 1982), p. 4-5
  7. ^ William W. Whitson, Huang Chen-hsia, The Chinese High Command: A History of Communist Military Politics, 1927-1971, Praeger Publishers: New York, 1973, p. 30f.
  8. ^ "The legacy of overseas study for China's early leaders: Zhu De". china.org.cn.
  9. ^ William W. Whitson, Huang Chen-hsia, The Chinese High Command: A History of Communist Military Politics, 1927-1971, Praeger Publishers: New York, 1973, p. 30f.
  10. ^ Mao's Road to Power: From the Jinggangshan to the establishment of the ...
  11. ^ Daniel Morley. "The Chinese Communist Party 1927-37 – The development of Maoism – Part Six". In Defence of Marxism.
  12. ^ Pantsov, Alexander; Levine, Steven (2013). Mao: The Real Story. New York: Simon and Schuster. p. 208
  13. ^ Lawrance, Alan (2004). China Since 1919: Revolution and Reform : a Sourcebook. London: Routledge. p. 39
  14. ^ הסטוריה של ז'ו דה
  15. ^ Bianco, Lucien (1957). Origins of the Chinese Revolution, 1915-1949. Stanford Press. p. 64, note 10.
  16. ^ Mao's Road to Power - Revolutionary Writings, 1912-1949
  17. ^ מאו
  18. ^ המצעד הארוך
  19. ^ הדיויזיה הרביעית הסינית
  20. ^ Biographical Dictionary of the People's Republic of China. google.com.
  21. ^ Marshal of People's Liberation Army: Zhu De". chinadaily.com.cn
  22. ^ "Zhu De". Encyclopædia Britannica.
  23. ^ "Three Chinese Leaders: Mao Zedong, Zhou Enlai, and Deng Xiaoping - Asia for Educators - Columbia University". columbia.edu
  24. ^ Smedley, The Great Road, p. 106
  25. ^ Smedley, The Great Road, p. 122 and 314
  26. ^ Smedley, The Great Road, p. 223-4
  27. ^ Ho, Alfred (2004). China's Reforms and Reformers. Westport, CT: Praeger. p. 15.