חוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים

חוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים
פרטי החוק
תאריך חקיקה	14 בפברואר 2007
תאריך חקיקה עברי	כ"ו בשבט תשס"ז
גוף מחוקק	הכנסת השבע עשרה
תומכים	11
מתנגדים	0
חוברת פרסום	ספר החוקים 2084, עמ' 128
הצעת חוק	פרטית
משרד ממונה	משרד הכלכלה והתעשייה
מספר תיקונים	3
נוסח מלא	הנוסח המלא

פלייר "לשבת מהיום זה חוקי." המודיע על החוק למעסיקים, לעובדים ולקונים

חוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים, התשס"ז-2007, (המכונה גם "חוק הקופאיות") הוא חוק ישראלי, הקובע כי על מעסיק להעמיד לרשות עובדו מקום ישיבה, ולתת למאבטח תנאי עבודה נאותים.

היסטוריה חקיקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החובה לספק לעובד מקום ישיבה, בזמן העבודה ובזמן ההפסקה, נקבעה שנים רבות טרם חקיקת החוק שלפנינו בסעיפים 144 ו145 של פקודת הבטיחות בעבודה, אך סעיפים אלה לא חלו על עובדים בענפי המסחר והשירותים. אחדות מרשתות השיווק וחנויות אחרות נהגו שלא לאפשר לעובדיהן, ובמיוחד לקופאיות, ישיבה במהלך העבודה, ואלו נאלצו לעשות מלאכתן בעמידה, דבר שנטען כי הוא מזיק בריאותית ומשפיל.

הצעת חוק פרטית לתיקון מצב זה הוגשה לראשונה בכנסת השש עשרה על ידי חברי הכנסת עמיר פרץ ואילנה כהן.^[1] ההצעה הוגשה בשנית בכנסת השבע עשרה על ידי חברי הכנסת שלי יחימוביץ', גדעון סער, מרינה סולודקין וזבולון אורלב,^[2] וחוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז-2007 אושר ב-14 בפברואר 2007.^[3] בחוק נקבע שתחילתו שישים ימים מיום פרסומו, כלומר ב-23 באפריל 2007.

מאז אישורו תוקן החוק 3 פעמים.

בתיקון ראשון לחוק, שאושר בדצמבר 2009 כתיקון עקיף במסגרת תיקון לחוק שעות עבודה ומנוחה שהסדיר את זכותו של העובד להפסקה לשם שימוש בחדר שירותים, נוסף לחוק סעיף 5א, הקובע שהסמכויות שניתנו לבית הדין לעבודה בחוק הזכות לעבודה בישיבה יחולו גם על הזכות להפסקה לשם שימוש בחדר שירותים.^[4]

בתיקון מס' 3 לחוק, שאושר במרץ 2017, ננוספו לחוק סעיפים המבטיחים תנאי עבודה נאותים למאבטחים, ושם החוק שונה לשמו הנוכחי, חוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים, התשס"ז-2007.^[5]

הוראות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק קובע "מעסעק יעמיד לרשות עובד במקום העבודה מושב לעבודה ולא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעסיק שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה". כן מחייב החוק את המעסיק להעמיד לרשות העובדים במקום העבודה כיסאות או ספסלים מתאימים, בעלי משענת גב, במספר מספיק ובמצב תקין, לישיבה בעת הפסקה בעבודה. הוראות החוק חלות גם על מעסיק בפועל של עובדים של קבלן כוח אדם.

סעיף 3א לחוק קובע מתן תנאי עבודה נאותים למאבטח, בהם עמדה מקורה או מוצלת באופן אחר, המספקת הגנה מגשם ומשמש, ובה אמצעי חימום או קירור הולמים.

בית הדין לעבודה הוסמך בחוק לתת צווי מניעה או צווי עשה לתיקון הפרה של הוראות החוק, וכן לפסוק פיצויים נגד מעבידים המפירים את החוק. על הפרת הוראות החוק ניתן להגיש גם תובענה ייצוגית, בשם קבוצת עובדים שנפגעו, כשם שאפשר להגישה בגין הפרת חוק שכר מינימום או הפרת חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, אך מאידך, על פי חוק תובענות ייצוגיות, תביעה כזו אינה יכולה להיות מוגשת על ידי עובד שחל עליו הסכם קיבוצי ומעבידו הוא צד להסכם. עם זאת פסק בית הדין לעבודה כי על אף שלארגון עובדים ניתן הכוח להגיש תביעה בגין הפרת החוק, לא ניתן לראות בהפרת החוק משום סכסוך קיבוצי, שכן הדגש ביישוב סכסוכים קיבוציים הוא על דיון מהיר, ואילו תביעה על פי חוק זה דורשת בירור מקיף של ראיות עובדתיות.

מימוש החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר אישור החוק החלו קבוצות מאורגנות של פעילים חברתיים וחברי הכנסת לסייר ברשתות השיווק כדי לאתר מעסיקים אשר מונעים מעובדיהם לשבת במהלך עבודתם. ברוב בתי העסק שנבדקו לא יושם החוק.^[6] כמו כן, משך זמן רב לאחר חקיקת החוק, לא סופק מקום ישיבה לסדרנים במליאת הכנסת. הסתדרות העובדים הכללית הגישה בקשת צד בסכסוך קיבוצי נגד 61 מקומות עבודה בטענה שהפרו את החוק. במהלך הזמן שחלף מאז הגשת הבקשה הצד ועד לדיון בה, הגיעה ההסתדרות להסכמי פשרה עם חלק מן המשיבים, ובית הדין נתן תוקף של פסק דין להסכמים אלה. ההליכים נגד משיבים אחרים נמחקו לבקשת ההסתדרות, ונותרו 21 משיבים. הבקשה בעניין המשיבים שנותרו נדחתה בנימוק שאינה מתאימה לדיון בהליך של סכסוך קיבוצי.^[7] ההסתדרות ערערה על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה.^[8]

בית הדין הארצי לעבודה דן לראשונה ובאופן יסודי ומקיף בהוראות החוק בפסק דין שניתן בעניין זואילי בנובמבר 2011.^[9] באותו המקרה נפסקו לעובד שהוראות החוק הופרו כנגדו במשך כחודשיים וחצי, "פיצויים לדוגמה" בשיעור 50,000 ש"ח, ונקבע כי אלו פיצויים עונשיים אשר נועדו לחנך ולהרתיע מעבידים מפני הפרת הוראות החוק.