שלי יחימוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלי יחימוביץ'
Zucky Crystal exhibition for the memory of Hanna Zemer שלי יחימוביץ' (8357722134).jpg
תאריך לידה 28 במרץ 1960 (בת 56)
תאריך לידה עברי כ"ט באדר ה'תש"ך
כנסות 17 - 20
סיעה
תפקידים בולטים
עיסוק קודם עיתונאית, פובליציסטת

שלי רחל יחימוביץ' (נולדה ב-28 במרץ 1960) היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה. בעבר שימשה כיושבת ראש מפלגת העבודה, כיו"ר האופוזיציה וטרם כניסתה לפוליטיקה הייתה עיתונאית ואשת רדיו וטלוויזיה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחימוביץ' נולדה בכפר סבא לחנה ומשה, ניצולי שואה מפולין. בילדותה גדלה ברמת השרון. אביה היה פועל בניין ואמה מורה. בכיתה ט' סולקה מתיכון אוסטרובסקי ברעננה, עקב כרזות מחאה שתלתה ברחבי בית הספר נגד ההנהלה, ועברה לפנימיית הדסים.

יחימוביץ' שירתה בצה"ל כמש"קית ח"ן בבסיס חיל האוויר בחצרים, כקצינת שלישות בבסיס עציון וכקצינת ת"ש של פרויקט הלביא. היא בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. במהלך לימודיה ריכזה את עבודת סניף באר שבע של האגודה לזכויות האזרח והצטרפה ל"אגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדווים" ולתנועת "שלום עכשיו"[1].

יחימוביץ' גרה בשכונת כרם התימנים בתל אביב עם בנה ובתה מבן זוגה לשעבר נועם זיו, עמו התקשרה בחוזה משפטי אזרחי. בעבר הייתה גם בת זוגו של גיא מרוז.

כעיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

את דרכה העיתונאית החלה בזמן לימודיה בבאר שבע, ככתבת "על המשמר" בדרום, ואחר כך ככתבת רשת ב' של קול ישראל בדרום, משם המשיכה לתפקידי כתבות בכירים ברדיו בתחומי העבודה, הכלכלה והפוליטיקה. הגישה את מגזין הכלכלה "צבע הכסף" של רשת ב'. ב-1993, עם פרישתו של רזי ברקאי מקול ישראל, בחר בה שלום קיטל להחליף את ברקאי בהגשת תוכנית האקטואליה הפופולרית של רשת ב', "הכל דיבורים", שאותה הגישה וערכה במשך שבע שנים, ובאמצעותה הייתה לחלק פעיל וחשוב בעיצוב סדר היום.

באוקטובר 2000 עזבה את רשת ב' והצטרפה לחברת החדשות של ערוץ 2, שם הגישה את תוכנית הראיונות "פגוש את העיתונות", את "חמש עם", והייתה בעלת טור אישי בנושאי חברה וכלכלה במגזין "אולפן שישי". בטורה האישי הביאה פרשנות כלכלית קוראת תיגר, חשפה קשרי הון ושלטון, התנגדה נחרצות לתהליכי הפרטה מהירים שהוביל משרד האוצר, ולא היססה לתקוף את בעלי ההון הגדולים ביותר. באותו זמן גם הצטרפה לגלי צה"ל, שם הגישה פעם בשבוע, בימי חמישי, את תוכנית האקטואליה של רזי ברקאי, "מה בוער".

יחימוביץ' נחשבה לעיתונאית דעתנית וביקורתית, שקידמה בתוכניותיה עמדות הקרובות ללבה. כך הרבתה לעסוק בנושאים כלכליים וחברתיים מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית ובנושאים הנוגעים למעמד האישה, ויחד עם חברתה כרמלה מנשה העניקה לראשונה ובעקביות במה נרחבת לנשות "ארבע אמהות", עד ליציאת צה"ל מלבנון.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלי יחימוביץ' עם פעילים ביום ההתמודדות בפריימריז של מפלגת העבודה - 2015
שלי יחימוביץ' בביתה

ב-29 בנובמבר 2005, שלושה שבועות אחרי בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, הודיעה על עזיבתה את העיתונאות, כניסתה לפוליטיקה, והתמודדות על מקום ברשימת מפלגת העבודה לבחירות לכנסת השבע עשרה. שבועיים קודם להודעתה ערכה ראיון עם עמיר פרץ בתוכניתה "פגוש את העיתונות". קיומו של הראיון, שתואר על ידי מבקרי טלוויזיה כראיון אוהד במיוחד[2], וחוסר תקופת צינון בין תפקידה כעיתונאית להחלטתה לעבור לפוליטיקה, עוררו דיון ציבורי בשאלות הנוגעות לאתיקה עיתונאית[3]. בתגובה לביקורת טענה יחימוביץ' כי "באופן תקין הייתה צריכה להיות תקופת צינון, זה לא התאפשר טכנית, הייתי צריכה להחליט כאן ועכשיו, האופוריה הפוליטית האישית שלי הייתה כל כך גדולה, התחושה הפנימית שחציתי את הקווים מבפנים ושאני לא יכולה יותר לשבת שם כמראיינת אובייקטיבית, כי אני כבר שם, בצד השני". בנוגע לראיון הסבירה כי הראיון "לא היה יותר מפרגן מעשרות ראיונות עם בנימין נתניהו שעשו כתבים כלכליים שטופי מוח עם אג'נדה קפיטליסטית, שהמדיניות שלו באותה תקופה נראתה הירואית בעיניהם"[4]. בעקבות צעד זה של יחימוביץ' קיבלה מועצת הרשות השנייה החלטה המחייבת את עיתונאי הרשות בתקופת צינון של שלושה חודשים קודם למעברם לפעילות פוליטית[5].

יחימוביץ' נבחרה למקום התשיעי ברשימת מפלגת העבודה, ולאחר הבחירות ב-28 במרץ 2006 הייתה לחברת הכנסת. הייתה חברה בוועדת הכספים ובוועדה לענייני ביקורת המדינה ועד שנת 2008 עמדה בראש הוועדה לזכויות הילד.

במערכת הבחירות לראשות עיריית תל אביב-יפו בשנת 2008 הביעה תמיכה במועמדותו של רון חולדאי, ותקפה את יריבו, דב חנין ממפלגת חד"ש, על עמדותיו האנטי-ציוניות[6]. זאת על אף שהעידה על עצמה כי בבחירות 1996 הצביעה לשמעון פרס לראשות הממשלה ולרשימה המשותפת של חד"ש ובל"ד לרשימה, בשל הערכתה לחברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי[7].

בבחירות המקדימות של "העבודה" בדצמבר 2008 נבחרה למקום החמישי ברשימת המפלגה לכנסת ה-18[8]. בכנסת זו שימשה יחימוביץ' בתפקיד יו"ר ועדת האתיקה וחברת ועדות הכספים והעבודה, הרווחה והבריאות.

ב-21 בספטמבר 2011 נבחרה יחימוביץ' ליושבת ראש מפלגת העבודה, לאחר שגברה על ח"כ עמיר פרץ במסגרת הסיבוב השני של הבחירות לראשות המפלגה, בו קיבלה מעל ל-54% מן הקולות[9]. במשך כחודשיים, בין 9 במאי ל-19 ביולי 2012, שימשה יחימוביץ' כראשת האופוזיציה, בתקופת הצטרפות "קדימה" לקואליציה של ממשלת נתניהו.

בדצמבר 2012, במהלך הקמפיין לפני הבחירות לכנסת התשע עשרה, הציגה את תוכניתה הכלכלית, שעיקרה תגבור השירותים הציבוריים ותשלומי ההעברה בהיקף של כ-25 מיליארד שקל לשנה שיממומנו באמצעות העלאת הגדלת המיסוי הישיר על בעלי ההכנסות הגבוהות מאוד ועל התאגידים החזקים, ובמקביל העלאת שכר המינימום, שיקום השירותים הציבוריים, צמצום הפערים בין הפריפריה למרכז, הגברת הרגולציה על שוק ההון והשקעה בתחבורה הציבורית על חשבון תשתית הכבישים[10]. במהלך הקמפיין נטתה יחימוביץ' שלא להבליט את הנושאים המדיניים, והעדיפה להתמקד בביקורת על המדיניות הנאו-ליברלית של בנימין נתניהו ובהצגת החלופה הסוציאל-דמוקרטית שמפלגת העבודה בראשותה מציעה. בשלבי הקמפיין האחרונים התחייבה שלא לשבת עם נתניהו בממשלת אחדות. בבחירות קיבלה מפלגת העבודה 15 מנדטים. לאחר הקמת הממשלה השלושים ושלוש מונתה לראשת האופוזיציה. בכנסת התשע עשרה שימשה יחימוביץ' כחברה בוועדת הכספים, בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, בוועדת המשנה לעניינים חסויים ובוועדה משותפת לתקציב הביטחון.

בבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה שנערכו ב-21 בנובמבר 2013, הפסידה ליצחק הרצוג בפער של 17%[11]. לאחר הפסדה גיבתה את יושב הראש הנכנס והתייצבה לצידו. בבחירות המקדימות להרכבת הרשימה לקראת הבחירות לכנסת העשרים זכתה במקום הראשון עם 22,855 שהם 80.6% מקולות הבוחרים, ושובצה במקום השלישי לרשימת המחנה הציוני לכנסת, אחרי היושב ראש הרצוג ויושבת ראש התנועה ציפי לבני. בכנסת משמשת יחימוביץ' חברה בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת הכספים של הכנסת. בספטמבר 2015 דורגה במקום הראשון בדירוג חברי הכנסת מטעם ערוץ הכנסת[12].

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונת הכנסת ה-17 העבירה יחימוביץ' 13 הצעות חוק, וכחברת הכנסת ה-18 העבירה 29 הצעות חוק נוספות והיא נחשבת למחוקקת פוריה במיוחד[13]. עיקר החקיקה שלה היא בנושאים כלכליים, זכויות עובדים, נורמות שלטוניות ובכללם:

בעקבות הגשתו של חוק ההסדרים לשנת 2008, פרסמה מסמך מפורט התוקף רבים מסעיפי הצעת החוק[22]. רבים מסעיפיה של הצעה זו נמחקו בשלב מוקדם של הדיון בה. מדי שנה חושפת יחימוביץ' את הטיוטה הראשונית של חוק ההסדרים ומפרסמת אותה באתר שלה[23].

יחימוביץ' נאבקה לצד שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ לאישור מסקנות ועדת ששינסקי בנושא מערך המיסוי של הפקת נפט וגז טבעי[24].

עמדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחימוביץ' מחזיקה בתפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית. היא מתנגדת לתהליכי ההפרטה שהתרחשו בישראל בעשרות השנים האחרונות. היא הייתה חלק מהמאבק לביטולה של תוכנית מהל"ב, ומתנגדת להפרטת בתי הסוהר וקרקעות המדינה, וכן להעסקה קבלנית. היא גם תומכת בהפחתת שכר הבכירים במשק.

באנתולוגיה "אנחנו" שפרסמה בשנת 2011, מנתחת יחימוביץ' בהרחבה את התמורות שעברה החברה הישראלית במהלך השנים. לטענתה, החברה הישראלית בחרה במהלך השנים למקד את מרבית עיסוקה בנושאי מדיניות החוץ, ובינתיים זנחה כליל את המאבק על דמותה של החברה בתוך גבולות המדינה. במהלך תקופה זו, טוענת יחימוביץ', הפערים בחברה הישראלית צמחו באופן ניכר, קומץ של בעלי ממון התעשר באופן חסר בקרה על חשבון יתר הציבור, והשיח הציבורי עסק בעיקר במאווייו ובצרכיו של הפרט, במקום בצרכיה הקולקטיביים והמשותפים של החברה. ערכים אלו, לטענתה, נזנחו עם השנים ופגמו בשורשיה של החברה הישראלית ובייעודה של הציונות.

יחימוביץ' מגדירה עצמה כפמיניסטית[25], והיא חוקקה שורה ארוכה של חוקים למען קידום מעמד האישה.

היא תומכת בפתרון שתי המדינות לשני עמים כחלק ממתווה קלינטון, ועל בסיס עיקרון הכולל שמירה על גושי ההתיישבות הגדולים בידיה של ישראל, התנגדה לזכות השיבה, מתוך תפיסה כי מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי[דרוש מקור].

בנושאי דת ומדינה, תומכת יחימוביץ' בין היתר בנישואים אזרחיים, בקידום שוויון זכויות מלא עבור בני ציבור הלהט"ב ובטיפול הולם ומאוזן בסוגיית מבקשי המקלט.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לקריירה עיתונאית ופוליטית כתבה יחימוביץ' שלושה ספרים:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיונות
מכתביה ונאומיה


הקודם:
אהוד ברק
יושב ראש מפלגת העבודה
(21 בספטמבר 2011 - 22 בנובמבר 2013)
הבא:
יצחק הרצוג


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרופ' עוז אלמוג, ממצ'ואיזם לפמיניזם: נשים בתקופת היישוב, 2009
    גידי וייץשלי יחימוביץ', מיס מיינסטרים, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2011
  2. ^ לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, בעיצומו של המשבר האישי ביניהם, חשף פרץ שלאחר הריאיון אכלו ביחד במסעדה כדי לדון בהצטרפותה לפוליטיקה.
  3. ^ מתי גולן, ‏שלי לא מצוננת, באתר גלובס, 20 בנובמבר 2005
    שלי יחימוביץ': דרך של דעתנות חברתית, באתר ynet‏, 29 בנובמבר 2005
    דן כספיעיתונאים בלי צינון, באתר ynet‏, 29 בנובמבר 2005
  4. ^ עומר חימי, הסערה ממשיכה, באתר nrg‏, 1 בדצמבר 2005
  5. ^ יחימוביץ' הייתה האחרונה: מועצת הרשות השנייה אישרה - 3 חודשי צינון לעיתונאי העובר לפוליטיקה, באתר גלובס, 12 בדצמבר 2005
  6. ^ הילה קובו, ח"כ יחימוביץ': "דב חנין הוא אנטי ציוני שמטיף לסרבנות ולא שר את התקווה", באתר nrg‏, 22 באוגוסט 2008
  7. ^ רונן טל, הגוון האדום: יחימוביץ' מדברת על הכל, באתר nrg‏, 24 באפריל 2011
  8. ^ הארץ, מזל מועלם, שירות "", בחירות 2009, פריימריז בעבודה: אהוד ברק: נבחרת מנצחת לעבודה, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2008
  9. ^ מורן אזולאי ורועי מנדל, ראש חדש לעבודה: שלי יחימוביץ' זכתה בבחירות, באתר ynet‏, 22 בספטמבר 2011
  10. ^ "התוכנית לכלכלה הוגנת", מתוך דף הבית של יחימוביץ'
  11. ^ מורן אזולאי, הרצוג בנאום הניצחון: "יחד נחזור לשלטון", באתר ynet‏, 22 בנובמבר 2013
  12. ^ ערוץ הכנסת - המשחק המרכזי - הדירוג השנתי, 9.9.15, ערוץ היוטיוב של ערוץ הכנסת.
  13. ^ לפי סיכום באתר של יחימוביץ'
  14. ^ רותי סיניתביעת ענק בגין הפרת "חוק הקופאיות", באתר הארץ, 4 בדצמבר 2007
  15. ^ אמנון מרנדה, אושר טרומית: חופשת הלידה תוארך בשבועיים, באתר ynet‏, 4 ביוני 2008
  16. ^ "מייל של אזרח הביא אותי לשנות את החוק"
  17. ^ צבי זרחיה, אושר "חוק הלוביסטים" המסדיר פעילותם בכנסת, באתר הארץ, 2 באפריל 2008
  18. ^ לירן דנש, עובד שהועסק ופוטר לסירוגין יהיה זכאי לזכויות סוציאליות רצופות, באתר nrg‏, 28 בדצמבר 2009
  19. ^ שלי יחימוביץ, הודעה לעיתונות: שני חוקים חדשים של שלי נכנסו לספר החוקים: חוק הדגל וחוק מהפכת הנגישות לתחבורה הציבורית, 7.12.2010, באתר האינטרנט של יחימוביץ'
  20. ^ רוני סופר, מכה לסין? הכנסת אישרה את חוק הדגל, באתר ynet‏, 7 בדצמבר 2010
  21. ^ צבי זרחיה ואורה קורן, חוק הטקסטיל הביטחוני עבר בכנסת: יחייב את צה"ל, המשטרה והשב"ס לרכוש מדים רק מתוצרת הארץ, באתר TheMarker‏, 21 בדצמבר 2010
  22. ^ ח"כ שלי יחימוביץ ועמית בן צור, ניתוח חוק ההסדרים 2008, הקדמה וניתוח החוק
  23. ^ יחימוביץ' ממשיכה לחשוף את חוק ההסדרים: פירסמה הנוסח החדש, באתר TheMarker‏, 20 במאי 2009
  24. ^ סרטונים יגאל מוסקו, ‏מאחורי הקלעים של הקרב על ששינסקי, באתר ‏mako‏‏, ‏1 באפריל 2011‏
  25. ^ שלי יחימוביץ': "אני פמיניסטית מכיתה ח'", באתר ‏mako‏‏, ‏8 במרץ 2015‏