לדלג לתוכן

הכנסת השש עשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הכנסת השש עשרה
ממשלות הממשלה השלושים
תקופת כהונה 17 בפברואר 2003 – 17 באפריל 2006
(3 שנים)
מערכת בחירות 28 בינואר 2003
הנהגה
יו"ר הכנסת ראובן ריבלין עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש הממשלה אריאל שרון
ראש הקואליציה גדעון סער
ראש האופוזיציה בנימין בן אליעזר, עמרם מצנע, דליה איציק, שמעון פרס, יוסף לפיד, עמיר פרץ, בנימין נתניהו
הרכב הכנסת
סיעות הקואליציה

מספר חברי הקואליציה 68

מספר חברי הקואליציה
68 / 120
סיעות האופוזיציה

מספר חברי האופוזיציה 52

מספר חברי האופוזיציה
52 / 120
מפלגת השלטון הליכוד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הכנסת השש עשרה, שהרכבה נקבע בבחירות לכנסת השש עשרה, הושבעה ב-17 בפברואר 2003 (ט"ו באדר א' ה'תשס"ג). את הישיבה פתח, כנהוג, נשיא מדינת ישראל, משה קצב.

זקן חברי הכנסת ביום השבעתה היה חבר הכנסת שמעון פרס מסיעת העבודה-מימד, שכיהן כיושב ראש הכנסת הזמני. ב-19 בפברואר 2003, י"ז באדר א' ה'תשס"ג נבחר לתפקיד יושב ראש הכנסת, חבר הכנסת ראובן ריבלין, ללא מתחרים – ברוב של 104 תומכים מול 7 נמנעים, וללא מתנגדים.

ב-27 בפברואר 2003 (כ"ה באדר א' ה'תשס"ג), הציג אריאל שרון את ממשלתו בפני הכנסת השש עשרה, וזכה לאמונם של 66 חברי כנסת מסיעות הליכוד, שינוי - התנועה החילונית, האיחוד הלאומי והמפד"ל, שהצטרפה לממשלה ימים ספורים לאחר כינונה.

כהונת הכנסת השש עשרה הסתיימה ב-17 באפריל 2006.

ראובן ריבלין, יושב ראש הכנסת השש עשרה
גרף עוגה של התפלגות המפלגות בכנסת השש עשרה

מצב פוליטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות לכנסת השש עשרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הבחירות לכנסת השש עשרה

גושים פוליטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גוש רשימות מושבים
גוש הימין הליכוד, האיחוד הלאומי, מפד"ל, ישראל בעלייה. 53 מושבים
גוש השמאל עבודה-מימד, מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר, עם אחד. 28 מושבים
גוש המרכז שינוי. 15 מושבים
חרדים ש"ס, יהדות התורה. 16 מושבים
ערבים חד"ש-תע"ל, בל"ד, רע"מ. 8 מושבים

הרכבת הממשלה ה-30

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ממשלת ישראל השלושים

הגידול העצום בכוחה של שינוי השיג במידה רבה את מטרתו, כאשר הצליחה המפלגה לדחוק את ש"ס מהממשלה, אולם למרות זאת לא הוקמה ממשלה חילונית, בשל ויכוח על הנסיגה מעזה. ב-3 בפברואר נערכה פגישה בין עמרם מצנע, יו"ר מפלגת העבודה ושרון, ובה הודיע האחרון, כי לדעתו נצרים חשובה אסטרטגית וכפר דרום הוא סמל להתיישבות היהודית, ולכן אין הליכוד מוכן לדון בפינויים. הודעה זו הביאה את ועידת מפלגת העבודה לסרב לכניסה לממשלה ב-6 בפברואר. אי כניסתה של סיעת העבודה-מימד הביא להתקפות של שינוי על העבודה בשל החמצת ההזדמנות, תוך נסיגה מהאוליטמטום ששינוי לא תיכנס ללא העבודה. מצד שני, הצליחה שינוי להביא לחתימה על הסכם בינה לבין מפד"ל לפיו סוכם על דיונים משמעותיים בנושאי דת ומדינה, דיונים שהופסקו בשלביהם האחרונים בעקבות פרישת המפד"ל מהממשלה ב-2004.

ממשלת ישראל השלושים כללה את הליכוד, שינוי, האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו. המפד"ל הצטרפה לממשלה ב-3 במרץ, מספר ימים לאחר השבעת הממשלה במליאת הכנסת.

אירועים מרכזיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מספר המושבים הנמוך יחסית שקיבלה מפלגת ישראל בעלייה, נטמעה המפלגה בליכוד. יו"ר ישראל בעלייה, נתן שרנסקי התפטר מהכנסת עם מינויו לשר לענייני ירושלים, ובמקומו נכנסה הבאה ברשימת המפלגה, מרינה סולודקין.

הצגת תוכנית ההתנתקות והתפוררות הקואליציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התמזגות הליכוד וישראל בעלייה, שליש מחברי הכנסת היו חברי הליכוד. למרות זאת, לא הייתה הכנסת יציבה, והרכב הממשלה השתנה במהלך כהונתה שלוש פעמים. הרכבה הראשון של הממשלה החל להתפרק באמצע 2004 על רקע הצגת תוכנית ההתנתקות, והתפרק סופית לקראת סוף השנה על רקע התקציב של שנת 2005.

ב-2 במאי 2004 החליט הליכוד ברוב גדול לדחות את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. תנועת שינוי, השותפה הקואליציונית העיקרית של הליכוד בממשלה, דרשה מראש הממשלה להביא את ההצעה להכרעה לאומית, להבדיל מההכרעה הפנים מפלגתית בליכוד. למרות הצהרתו של שרון כי הוא מכבד את תוצאת המשאל, שרון ביצע בפועל שינויים קוסמטיים זעירים בתוכנית, והביא אותה לאישור הממשלה, בטענה שזוהי תוכנית שונה מהתוכנית המקורית. לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד הובאה להצבעה (ב־6 ביוני 2004) הצעת פשרה מתוקנת שהחליטה שישראל תצא מרצועת עזה, ולמרות זאת קבעה שאין בכך החלטה על פינוי יישובים. באשר לסתירה שבדברים היו מי שבחרו להתעלם ממנה והיו מי שאמרו שזהו מס שפתיים לימין. על מנת להבטיח את הרוב בממשלה להצעה, פיטר ראש הממשלה שניים משרי הימין (בנימין אלון ואביגדור ליברמן) בצעד שנוי במחלוקת, שאף ספג ביקורת משופטי בג"ץ. החלטה זו הביאה לפרישת האיחוד הלאומי מהקואליציה. כמו כן, החל פילוג פנימי במפד"ל: אפי איתם והרב יצחק לוי התפטרו מהממשלה ב-8 ביוני 2004 עקב אישור תוכנית ההתנתקות בממשלה, ומתוך הזדהות עם שרי האיחוד הלאומי אשר פוטרו על ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, אך שאר חברי המפלגה – בראשות זבולון אורלב – החליטו להישאר בנימוק שהחלטת הממשלה דורשת הצבעה נפרדת לפני פינוי בפועל של כל יישוב, והמפד"ל תוכל למנוע את תוכנית ההתנתקות מבפנים, ואילו אם תצא מהממשלה תיכנס מפלגת העבודה במקומה. הפילוג הביא מאוחר יותר לפרישת אפי איתם והרב יצחק לוי מהמפד"ל והקמת סיעת ציונות דתית לאומית מתחדשת, שהתאחדה לקראת הבחירות לכנסת ה-17 עם סיעת האיחוד הלאומי.

חברי הכנסת וראש הממשלה, אריאל שרון, לאחר ההצבעה על חוק יישום תוכנית ההתנתקות. ביניהם – חבר הכנסת אלי אפללו, שהוזעק מבית החולים על כיסא גלגלים לאחר ניתוח ראש שעבר, כדי להשתתף בהצבעה.

לאחר עזיבת שני חברי הכנסת מהמפד"ל, וכן פרישת האיחוד הלאומי מהקואליציה, איבד שרון את הרוב בכנסת ונשאר בכיסא ראש הממשלה בזכות תמיכת רוב לא-יציב של 61 חברי כנסת, בעיקר בזכות חברי הכנסת העצמאיים דוד טל (שפרש מעם אחד לאחר התמזגותה עם מפלגת העבודה), מיכאל נודלמן (שהתפצל מישראל ביתנו על רקע תמיכתו בהתנתקות) ויוסף פריצקי (שפרש מ"שינוי" על רקע פרשת חתירתו תחת בכיר אחר בשינוי, אברהם פורז). בשל כך, ובשל פילוג למעשה בסיעת הליכוד בכנסת, נאלץ ראש הממשלה לחפש אפשרויות אחרות להרכבת קואליציה.

הפיצול הפנימי בליכוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 באוקטובר 2004 אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה דרמטית בכנסת, ברוב של 67 חברי כנסת כנגד 45 ו-7 נמנעים, כאשר הליכוד היה מפוצל בהצבעתו. רובו ככולו של השמאל הצביע בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו. בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע). בעקבות ההצבעה העמידו המפד"ל, בנימין נתניהו ולימור לבנת אולטימטום לגבי החלטה על משאל עם. המפד"ל אכן פרשה בתחילת נובמבר, אולם נתניהו תמרן בין שני המחנות: הוא התבטא נגד התוכנית, אך בכנסת הצביע בעד התוכנית בהתאם להחלטת הממשלה – אם כי בקריאה שנייה ושלישית, הצביע נגד התוכנית – זאת, על-מנת להישאר בתפקיד שר האוצר ולסיים לבצע את הרפורמות הכלכליות שרצה להעביר. נתניהו ולימור לבנת ניצלו את הידרדרות מצבו הבריאותי של יאסר ערפאת, והודיעו כי בנסיבות שהשתנו הם אינם פורשים מהממשלה.

סיעת הליכוד בכנסת התפצלה באופן בלתי רשמי לשני חלקים שווים פחות או יותר – תומכי התוכנית והמתנגדים לה (אשר כונו בתקשורת "מורדי הליכוד"). לא זו בלבד ש"המורדים" ניסו לסכל את תוכנית ההתנתקות או לפחות להביאה למשאל עם, הם אף ניסו לסכל תוכניות אחרות של הממשלה (ובהן תקציב המדינה) וכך הפכו למעשה לאופוזיציה בתוך הקואליציה. השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון שהצביעו נגד ההתנתקות קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה.

חוק יישום תוכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את הפיצויים למפונים, אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005.

הרכבה השני של הממשלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהרוב שתמך בו הלך ונעשה יציב פחות ופחות, בשל התנגדות "מורדי הליכוד" ופרישת המפד"ל מהקואליציה, החליט ראש הממשלה שרון לנסות ולהרחיב את הקואליציה שלו ולזכות בתמיכה, ולו זמנית, של מפלגות אחרות, בעיקר לצורך העברת תקציב המדינה (אשר, על פי החוק, אי-אישורו עד 31 במרץ גוררת את התפזרות הכנסת). לצורך כך, הוא צירף לקואליציה נציגים מסיעות אגודת ישראל ודגל התורה והחל במגעים עם מפלגת העבודה, סיעת האופוזיציה הגדולה ביותר. כמו כן, ניסה לחזר אחר שאר המפלגות – ש"ס, מרצ והמפלגות הערביות. החיזורים אחר ש"ס עורר את חמתה של מפלגת שינוי, השותפה הבכירה בקואליציה, שפרשה מהקואליציה ב-2 בדצמבר 2004 לאור אי-הסכמתה להעברת כמה מאות מיליוני שקלים למוסדות דתיים ותורניים לבקשתן של ש"ס, אגו"י ודגל התורה.

חברי הכנסת מטעם הליכוד – הסיעה הגדולה בכנסת טרם פיצולה

לכאורה, נראה היה כי ראש הממשלה נותר בלא קואליציה וסופו ליפול, אך לא כך היה. מימין לא יכלו להפילו, משום שסיעת הליכוד, אף-על-פי שחלקה לא ראה בעין יפה את תוכניותיו, עדיין הצביעה בשלב זה כאיש אחד נגד הצעות אי-אמון בו (אם כי הגרעין הקשה של ה"מורדים" הצביע נגד תקציב המדינה לשנת 2005), ומשמאל לא יכלו להפילו, משום שמפלגת העבודה, המפלגה השנייה בגודלה, תמכה בהתנתקות וגם קיוותה להיכנס לממשלתו ולכן לא הייתה מעוניינת בהפלתו ואולי גם לא בבחירות חדשות. בתקופה זו נהנתה הממשלה גם מ"רשת ביטחון", תמיכה אד הוק של סיעות השמאל והמפלגות הערביות, שסייעו למניעת הפלתה. זמן לא רב לאחר פרישתה של מפלגת שינוי נכנסה מפלגת העבודה, בראשות שמעון פרס, לקואליציה עם שרון (ב-10 בינואר 2005). דבר זה איפשר את אישורו של תקציב המדינה, ב-29 במרץ, ואת המשך כהונתה של הכנסת.

במסגרת כהונת הרכב זה בוצעה תוכנית ההתנתקות.

הרכבה השלישי של הממשלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, עלתה במפלגת העבודה שאלת ההישארות בממשלה בשיא חריפותה. חלק גדול מחברי סיעת המפלגה בכנסת צידד ביציאה מהקואליציה בתואנה כי מפלגת העבודה נכנסה לתוכה רק על-מנת לאפשר לשרון לבצע את תוכנית ההתנתקות ותו לא. מאידך גיסא, חברים אחרים, ובעיקר שמעון פרס, טענו כי אין צורך לפרק את ממשלת האחדות.

במקביל לכך, הגיע תאריך בחירתו של יושב-ראש המפלגה. על התפקיד התמודדו שמעון פרס, עמיר פרץ, ובנימין בן אליעזר. בנובמבר 2005 נערכו הבחירות, בהן ניצח יו"ר ההסתדרות לשעבר, עמיר פרץ, את שמעון פרס. פרץ, אשר היה בין המצדדים ביציאה מיידית מהקואליציה ובין המתנגדים החריפים ביותר למדיניות הכלכלית הליברלית של הממשלה, שהותוותה בידי בנימין נתניהו, העביר במרכז מפלגת העבודה החלטה על יציאת המפלגה מהקואליציה, וב-21 בנובמבר 2005 מסר לראש-הממשלה אריאל שרון את מכתבי ההתפטרות של שרי מפלגת העבודה.


ערך מורחב – היסטוריה של מפלגת קדימה
ראש הממשלה, אריאל שרון – מייסד מפלגת קדימה

לאחר שהכנסת לא אישרה את מינויים של רוני בר-און וזאב בוים לשרים, ב-7 בנובמבר 2005, ולאחר שאיבד סופית את הרוב בכנסת, החליט שרון לפרוש מהליכוד עם כתריסר תומכים, ולהקים את סיעת "קדימה". בנוסף לכך, אריאל שרון פנה לנשיא המדינה, משה קצב, בבקשה להוציא צו לפיזור הכנסת, וזאת משום ש"קיים בכנסת רוב המתנגד לממשלה". במקביל לכך, עברו באותו יום ברוב מוחץ (80 תומכים באפס מתנגדים כמעט) חמש הצעות לפיזור הכנסת, אשר קבעו את מועד הבחירות ל-28 במרץ 2006 (בניגוד לתאריך שהיה נקבע לו פוזרה הכנסת בצו הנשיא – ה-8 במרץ). על-מנת לפתור את אי-הבהירות החוקתית שהתגלתה, התקיימה, ב-23 בנובמבר 2005, בבית הנשיא ישיבה בנוכחות יושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין ונציגי הממשלה, בה הוחלט לבסוף, כי הכנסת אכן תתפזר כרצונה והבחירות תתקיימנה ב-28 במרץ, אך ההליך יבוצע תחת הצו הנשיאותי לפיזורה של הכנסת. עתה לא היה מנוס מהליכה לבחירות, שכן הקמת ממשלה חלופית תוך 21 יום (אפשרות שנולדה כפועל יוצא מהצו הנשיאותי, בהתאם לחוק יסוד: הממשלה) לא נראתה מציאותית. מערכת הבחירות נפתחה באופן בלתי רשמי.

לקראת תום כהונת הכנסת מונו שרים וסגני שרים שתמכו בתוכנית ההתנתקות להרכב ממשלה שכיהנה כממשלת מעבר עד לכינון הממשלה השלושים ואחת. בינואר 2006 התפטרו מהכנסת חברי כנסת שהצטרפו לקדימה, זאת בשל רצונם להתמנות לחברי כנסת מטעם קדימה לאחר הבחירות, מה שהיה נמנע מהם אילו היו ממשיכים לכהן כחברי הכנסת עד לתום כהונתה. הדבר הוביל לגל התפטרויות מרשימת העבודה-מימד, כשהאחרונה להיכנס לכנסת הייתה מספר 32 ברשימה, נטע דוברין – 13 מקומות ברשימה לאחר המקום ה-19, האחרון שנבחר לאותה הכנסת מטעם העבודה-מימד.

ב-18 בדצמבר 2005 לקה שרון באירוע מוחי קל. בעקבות זאת היה אמור לעבור צנתור לב ונטל תרופות מדללות דם. ערב הצנתור, ב-4 בינואר 2006, עבר אירוע מוחי שני, הפעם חמור, בשל דימום מוחי שחייב, עקב נבצרותו, את העברת סמכויותיו כראש הממשלה לממלא מקומו, אהוד אולמרט. לאחר טיפול החירום שניתן לשרון, הוא שקע בתרדמת, ונמשך אשפוזו בבית החולים הדסה עין כרם. לאחר 100 ימים הפך אולמרט לראש הממשלה בפועל.

ב-14 בינואר התפטרו שרי הליכוד מהממשלה[1].

אירועים נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועדת החוקה, חוק ומשפט נערכו דיונים רבים על כינונה של חוקה בהסכמה.
בתקופת כהונת הכנסת מינה יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, ועדת בחירה המיוחדת לבחירת הגוף המשדר הזמני של ערוץ הכנסת החדש. הוועדה בחרה בהצעתה של חברת החדשות של ערוץ 2 להפעלת ערוץ הכנסת. עם פתיחת מושב החורף בשנת 2004 החל ערוץ הכנסת לשדר 24 שעות ביממה.

מורשת ותדמית ציבורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסת השש עשרה הייתה הכנסת בעלת התדמית הירודה ביותר מאז כינונה של הכנסת הראשונה, וזאת עקב חקירות המשטרה הרבות שהתנהלו נגד חברי הכנסת והתיקים הפליליים שנפתחו להם.


ערך מורחב – פרשת ההצבעות הכפולות

ב-18 במאי 2003 הזמין יושב-ראש הכנסת, ראובן ריבלין, משטרה לבניין הכנסת בעקבות עדותו של חבר הכנסת יעקב ליצמן, כי ראה חבר כנסת מצביע במקומה של חברת הכנסת ענבל גבריאלי, שלא נכחה בהצבעה. ליצמן סירב להגיש תלונה במשטרה או לוועדת האתיקה, ואף לגלות במי מדובר, אך עד מהרה נפוצו שמועות שמדובר ביותר מחבר כנסת אחד שהצביע בשמו של חבר כנסת אחר. בסופה של הפרשה הורשעו חברי הכנסת יחיאל חזן ומיכאל גורלובסקי בעבירות זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, במרמה ובהפרת אמונים. בעקבות הפרשה הוקמה ומונתה, ב-24 באוגוסט 2003, הוועדה להכנת כללי אתיקה לחברי הכנסת על ידי יושב ראש הכנסת רובי ריבלין. על הוועדה הוטל לבחון באופן יסודי את כללי האתיקה של חברי הכנסת, ולהציע קובץ חדש של כללי אתיקה.

דבר נוסף שעורר ביקורת ציבורית, הוא ריבוי השרים וסגני השרים בממשלה, וכן חילופי תפקידים בתדירות גבוהה. כשליש מחברי הכנסת כיהנו כשרים וסגני שרים, דבר שהביא את ראש הממשלה הבא, אהוד אולמרט, להבטיח כי בממשלתו לא יכהנו סגני שרים, הבטחה בה לא עמד.

חוקים משמעותיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הכנסת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הליכוד בנימין נתניהו, צחי הנגבי, סילבן שלום, דני נוה, לימור לבנת, ישראל כ"ץ, נעמי בלומנטל, עוזי לנדאו, גילה גמליאל, יובל שטייניץ, דוד לוי, מיכאל איתן, גדעון סער, דניאל בנלולו, מיכאל רצון, אהוד יתום, משה כחלון, מיכאל גורלובסקי, גלעד ארדן, ענבל גבריאלי, יחיאל חזן, לאה נס, ראובן ריבלין, חיים כץ, איוב קרא, יולי אדלשטיין, אליעזר זנדברג, חמי דורון, פנינה רוזנבלום, דוד מנע
העבודה-מימד-עם אחד עמרם מצנע, בנימין בן אליעזר, שמעון פרס, מתן וילנאי, אברהם בורג, דליה איציק, אופיר פינס-פז, אפרים סנה, יולי תמיר, מיכאל מלכיאור, יצחק הרצוג, חיים רמון, דני יתום, איתן כבל, אברהם בייגה שוחט, קולט אביטל, שלום שמחון, אורית נוקד, אלי בן-מנחם, ראלב מג'אדלה, סאלח טריף, סופה לנדבר, אברהם יחזקאל, ויצמן שירי, אפי אושעיה, טובה אילן, רונן צור, דני קורן, אורנה אנג'ל, נטע דוברין, עמיר פרץ, אילנה כהן
קדימה אריאל שרון, גדעון עזרא, ציפי לבני, מאיר שטרית, רוחמה אברהם, מג'לי והבה, יעקב אדרי, אלי אפללו, עמרי שרון, רוני בר-און, אהוד אולמרט, זאב בוים, אברהם הירשזון, מרינה סולודקין, דוד טל
ש"ס אלי ישי, שלמה בניזרי, נסים דהן, אמנון כהן, יצחק כהן, דוד אזולאי, משולם נהרי, יצחק וקנין, יאיר פרץ, נסים זאב, יעקב מרגי, עופר חוגי
חץ יוסף לפיד, אברהם פורז, ויקטור בריילובסקי, אילן שלגי, מלי פולישוק-בלוך, רשף חן, רוני בריזון, אתי לבני, אראלה גולן
האיחוד הלאומי בנימין אלון, צבי הנדל, אורי אריאל, אריה אלדד, אפי איתם, יצחק לוי
מרצ יוסי שריד, חיים אורון, רן כהן, זהבה גלאון, רומן ברונפמן, אבשלום וילן
מפד"ל זבולון אורלב, שאול יהלום, גילה פינקלשטיין, ניסן סלומינסקי
ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, יורי שטרן, אליעזר כהן, אסתרינה טרטמן, יגאל יאסינוב
אגודת ישראל יעקב ליצמן, מאיר פרוש, ישראל אייכלר, שמואל הלפרט
חד"ש-תע"ל מוחמד ברכה, אחמד טיבי, עיסאם מח'ול
בל"ד עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה, ואסל טאהא
שינוי יהודית נאות, אהוד רצאבי, אילן ליבוביץ
דגל התורה אברהם רביץ, משה גפני
רע"מ עבד אל-מאלכ דהאמשה, טלב א-סאנע
סיעת יחיד יוסף פריצקי
סיעת יחיד מיכאל נודלמן

חילופי גברי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תאריך חבר הכנסת היוצא חבר הכנסת הנכנס רשימה סיבה
26 במרץ 2003 אביגדור ליברמן אליעזר כהן האיחוד הלאומי התפטרות
29 ביוני 2004 אברהם בורג ראלב מג'אדלה העבודה-מימד
16 בדצמבר 2004 יהודית נאות אראלה גולן שינוי נפטרה
23 בפברואר 2005 ישראל אייכלר שמואל הלפרט יהדות התורה התפטרות (במסגרת הסכם רוטציה)
18 בנובמבר 2005 עמרם מצנע סאלח טריף העבודה-מימד התפטרות (נבחר לכהן כיו"ר הוועדה הקרואה בירוחם)
10 בדצמבר 2005 צחי הנגבי פנינה רוזנבלום הליכוד התפטרות (עבר למפלגת קדימה)
5 בינואר 2006 עמרי שרון דוד מנע קדימה/הליכוד התפטרות (לאחר פרסום חדשות לפלילים)
11 בינואר 2006 אברהם בייגה שוחט סופה לנדבר העבודה-מימד התפטרות
17 בינואר 2006 חיים רמון אפי אושעיה התפטרות (עברו למפלגת קדימה)
דליה איציק אברהם יחזקאל
שמעון פרס ויצמן שירי
20 בינואר 2006 אפי אושעיה טובה אילן התפטרות
25 בינואר 2006 סאלח טריף רונן צור
28 בינואר 2006 אברהם יחזקאל דני קורן
8 בפברואר 2006 מיכאל נודלמן אסתרינה טרטמן ישראל ביתנו התפטרות (עבר למפלגת קדימה)
סופה לנדבר אורנה אנג'ל העבודה-מימד התפטרות (עברה למפלגת ישראל ביתנו)
15 בפברואר 2006 אורנה אנג'ל נטע דוברין התפטרות
25 במרץ 2006 יאיר פרץ עופר חוגי ש"ס התפטרות (לאחר שהודה בקבלת דבר במרמה)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]