הכנסת השש עשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גרף עוגה של התפלגות המפלגות בכנסת השש עשרה

הכנסת השש עשרה, שהרכבה נקבע בבחירות לכנסת השש עשרה, הושבעה ב-17 בפברואר 2003 (ט"ו באדר א' ה'תשס"ג). את הישיבה פתח, כנהוג, נשיא מדינת ישראל, משה קצב.

זקן חברי הכנסת ביום השבעתה היה חבר הכנסת שמעון פרס מסיעת העבודה-מימד, שכיהן כיושב ראש הכנסת הזמני. ב-19 בפברואר 2003, י"ז באדר א' ה'תשס"ג נבחר לתפקיד יושב ראש הכנסת, חבר הכנסת ראובן ריבלין, ללא מתחרים - ברוב של 104 תומכים מול 7 נמנעים, וללא מתנגדים.

ב-27 בפברואר 2003 (כ"ה באדר א' ה'תשס"ג), הציג אריאל שרון את ממשלתו בפני הכנסת השש עשרה, וזכה לאמונם של 66 חברי כנסת מסיעות הליכוד, שינוי- התנועה החילונית, האיחוד הלאומי והמפד"ל, שהצטרפה לממשלה ימים ספורים לאחר כינונה.

כהונת הכנסת השש עשרה הסתיימה ב-17 באפריל 2006.

מצב פוליטי והרכבת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסות וממשלות ישראל
מועצת המדינה הזמנית
הממשלה הזמנית

הכנסת הראשונה

הממשלה הראשונה
הממשלה השנייה

הכנסת השנייה

הממשלה השלישית
הממשלה הרביעית
הממשלה החמישית
הממשלה השישית

הכנסת השלישית

הממשלה השביעית
הממשלה השמינית

הכנסת הרביעית

הממשלה התשיעית

הכנסת החמישית

הממשלה העשירית
הממשלה האחת עשרה
הממשלה השתים עשרה

הכנסת השישית

הממשלה השלוש עשרה
הממשלה הארבע עשרה

הכנסת השביעית

הממשלה החמש עשרה

הכנסת השמינית

הממשלה השש עשרה
הממשלה השבע עשרה

הכנסת התשיעית

הממשלה השמונה עשרה

הכנסת העשירית

הממשלה התשע עשרה
הממשלה העשרים

הכנסת האחת עשרה

הממשלה העשרים ואחת
הממשלה העשרים ושתיים

הכנסת השתים עשרה

הממשלה העשרים ושלוש
הממשלה העשרים וארבע

הכנסת השלוש עשרה

הממשלה העשרים וחמש
הממשלה העשרים ושש

הכנסת הארבע עשרה

הממשלה העשרים ושבע

הכנסת החמש עשרה

הממשלה העשרים ושמונה
הממשלה העשרים ותשע

הכנסת השש עשרה

הממשלה השלושים

הכנסת השבע עשרה

הממשלה השלושים ואחת

הכנסת השמונה עשרה

הממשלה השלושים ושתיים

הכנסת התשע עשרה

הממשלה השלושים ושלוש

הכנסת העשרים

הממשלה השלושים וארבע
פורטל - הממשל בישראל

תוצאות הבחירות לכנסת ה-16[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לכנסת השש עשרה

גושים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוש רשימות מושבים
גוש הימין הליכוד, האיחוד הלאומי, מפד"ל, ישראל בעלייה. 53 מושבים
גוש השמאל עבודה-מימד, מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר, עם אחד. 28 מושבים
גוש המרכז שינוי. 15 מושבים
חרדים ש"ס, יהדות התורה. 16 מושבים
ערבים חד"ש-תע"ל, בל"ד, רע"מ. 8 מושבים


הרכבת הממשלה ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממשלת ישראל השלושים

הגידול העצום בכוחה של שינוי השיג במידה רבה את מטרתו, כאשר הצליחה המפלגה לדחוק את ש"ס מהממשלה, אולם למרות זאת לא הוקמה ממשלה חילונית בשל ויכוח על הנסיגה מעזה. ב-3 בפברואר נערכה פגישה בין עמרם מצנע, יו"ר מפלגת העבודה ושרון, ובה הודיע שרון כי לדעתו נצרים חשובה אסטרטגית וכפר דרום הוא סמל להתיישבות היהודית ולכן אין הליכוד מוכן לדון בפינויים. הודעה זו הביאה את ועידת מפלגת העבודה לסרב לכניסה לממשלה ב-6 בפברואר. אי כניסתה של סיעת העבודה-מימד הביא להתקפות של שינוי על העבודה בשל החמצת ההזדמנות, תוך נסיגה מהאוליטמטום ששינוי לא תיכנס ללא העבודה. מצד שני הצליחה שינוי להביא לחתימה על הסכם בינה לבין המפד"ל שסוכמו בו על דיונים משמעותיים בנושאי דת ומדינה, דיונים שהופסקו בשלביהם האחרונים בעקבות פרישת המפד"ל מהממשלה ב-2004.

ממשלת ישראל השלושים כללה את הליכוד, שינוי, האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו. המפד"ל הצטרפה לממשלה ב-3 במרץ, מספר ימים לאחר השבעת הממשלה במליאת הכנסת.

אירועים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מספר המושבים הנמוך יחסית שקיבלה מפלגת ישראל בעלייה, נטמעה המפלגה בליכוד. יו"ר ישראל בעלייה, נתן שרנסקי התפטר מהכנסת עם מינויו לשר לענייני ירושלים, ובמקומו נכנסה הבאה ברשימת המפלגה, מרינה סולודקין.

הצגת תוכנית ההתנתקות והתפוררות הקואליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התמזגות הליכוד וישראל בעלייה, שליש מחברי הכנסת היו חברי הליכוד. למרות זאת, לא הייתה הכנסת יציבה, והרכב הממשלה השתנה במהלכה שלוש פעמים. הרכבה הראשון של הממשלה החל להתפרק באמצע 2004 על רקע הצגת תוכנית ההתנתקות, והתפרק סופית לקראת סוף השנה על רקע התקציב של שנת 2005.

ב-2 במאי 2004 החליט הליכוד ברוב גדול לדחות את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. תנועת שינוי, השותפה הקואליציונית העיקרית של הליכוד בממשלה, דרשה מראש הממשלה להביא את ההצעה להכרעה לאומית, להבדיל מההכרעה הפנים מפלגתית בליכוד. למרות הצהרתו של שרון כי הוא מכבד את תוצאת המשאל, שרון ביצע בפועל שינויים קוסמטיים זעירים בתוכנית, והביא אותה לאישור הממשלה, בטענה שזוהי תוכנית שונה מהתוכנית המקורית. לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד, הובאה להצבעה (ב־6 ביוני 2004) הצעת פשרה מתוקנת שהחליטה שישראל תצא מרצועת עזה ולמרות זאת קבעה שאין בכך החלטה על פינוי יישובים. באשר לסתירה שבדברים, היו מי שבחרו להתעלם ממנה והיו מי שאמרו שזהו מס שפתיים לימין. על מנת להבטיח את הרוב בממשלה להצעה, פיטר ראש הממשלה שניים משרי הימין (בנימין אלון ואביגדור ליברמן) בצעד שנוי במחלוקת, שאף ספג ביקורת משופטי בג"ץ. החלטה זו הביאה לפרישת האיחוד הלאומי. כמו כן, החל פילוג פנימי במפד"ל: אפי איתם והרב יצחק לוי התפטרו מהממשלה ב-8 ביוני 2004 עקב אישור תוכנית ההתנתקות בממשלה, ומתוך הזדהות עם שרי האיחוד הלאומי אשר פוטרו על ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, אך שאר חברי המפלגה - בראשות זבולון אורלב - החליטו להישאר בנימוק שהחלטת הממשלה דורשת הצבעה נפרדת לפני פינוי בפועל של כל יישוב, והמפד"ל תוכל למנוע את תוכנית ההתנתקות מבפנים, ואילו אם תצא - תיכנס מפלגת העבודה. הפילוג הביא מאוחר יותר לפרישת אפי איתם והרב יצחק לוי מהמפד"ל והקמת סיעת ציונות דתית לאומית מתחדשת, שהתאחדה לקראת הבחירות לכנסת ה-17 עם סיעת האיחוד הלאומי.

חברי הכנסת וראש הממשלה, אריאל שרון, לאחר ההצבעה על חוק יישום תוכנית ההתנתקות. ביניהם - חבר הכנסת אלי אפללו, שהוזעק מבית החולים על כיסא גלגלים לאחר ניתוח ראש שעבר, כדי להשתתף בהצבעה.

לאחר עזיבת שני חברי הכנסת מהמפד"ל, וכן פרישת האיחוד הלאומי מהקואליציה, איבד שרון את הרוב בכנסת ונשאר בכיסא ראש הממשלה בזכות תמיכת רוב לא-יציב של 61 חברי כנסת, בעיקר בזכות חברי הכנסת העצמאיים דוד טל (שפרש מעם אחד לאחר התמזגותה עם מפלגת העבודה), מיכאל נודלמן (שהתפצל מישראל ביתנו על רקע תמיכתו בהתנתקות) ויוסף פריצקי (שפרש מ"שינוי" על רקע פרשת חתירתו תחת בכיר אחר בשינוי, אברהם פורז). בשל כך, ובשל פילוג למעשה בסיעת הליכוד בכנסת, נאלץ ראש הממשלה לחפש אפשרויות אחרות להרכבת קואליציה.

הפיצול הפנימי בליכוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 באוקטובר 2004 אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה דרמטית בכנסת, ברוב של 67 כנגד 45 ו-7 נמנעים, כאשר הליכוד היה מפוצל בהצבעתו. רובו ככולו של השמאל הצביע בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו. בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע). בעקבות ההצבעה העמידו המפד"ל, בנימין נתניהו ולימור לבנת אולטימטום לגבי החלטה על משאל עם. המפד"ל אכן פרשה בתחילת נובמבר, אולם נתניהו תימרן בין שני המחנות: הוא אומנם התבטא נגד התוכנית, אך בכנסת הצביע בעד התוכנית בהתאם להחלטת הממשלה. זאת, לדבריו, על-מנת להישאר בתפקיד שר האוצר ולסיים לבצע את הרפורמות הכלכליות שרצה להעביר. נתניהו ולימור לבנת ניצלו את הדרדרות מצבו הבריאותי של יאסר ערפאת והודיעו כי בנסיבות שהשתנו הם אינם פורשים מהממשלה.

סיעת הליכוד בכנסת התפצלה באופן בלתי רשמי לשני חלקים שווים פחות או יותר - תומכי התוכנית והמתנגדים לה (אשר כונו בתקשורת "מורדי הליכוד"). לא זו בלבד ש"המורדים" ניסו לסכל את תוכנית ההתנתקות או לפחות להביאה למשאל עם, הם אף ניסו לסכל תוכניות אחרות של הממשלה (ובהן תקציב המדינה) וכך הפכו למעשה לאופוזיציה בתוך הקואליציה. השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון שהצביעו נגד קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה.

חוק יישום תוכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את הפיצויים למפונים, אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005.

הרכבה השני של הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שהרוב שתמך בו הלך ונעשה יציב פחות ופחות בשל התנגדות "מורדי הליכוד" ופרישת המפד"ל מהקואליציה, החליט ראש הממשלה שרון לנסות ולהרחיב את הקואליציה שלו ולזכות בתמיכה, ולו זמנית, של מפלגות אחרות, בעיקר לצורך העברת תקציב המדינה (אשר אי-אישורו עד ה-31 במרץ גוררת את התפזרות הכנסת). לצורך כך הוא צירף לקואליציה נציגים מסיעות אגודת ישראל ודגל התורה והחל במגעים עם מפלגת העבודה, סיעת האופוזיציה הגדולה ביותר; כמו כן, ניסה לחזר אחר שאר המפלגות - ש"ס, מרצ והמפלגות הערביות. החיזורים אחר ש"ס עורר את חמתה של מפלגת שינוי, השותפה הבכירה בקואליציה, אשר פרשה מהקואליציה ב-2 בדצמבר 2004 לאור אי-הסכמתה להעברת כמה מאות מיליוני שקלים למוסדות דתיים ותורניים לבקשתן של ש"ס, אגו"י ודגל התורה.

חברי הכנסת מטעם הליכוד - הסיעה הגדולה בכנסת טרם פיצולה

לכאורה נראה היה כי ראש הממשלה נותר בלא קואליציה וסופו ליפול, אך לא כך היה. מימין לא יכלו להפילו, משום שסיעת הליכוד, אף-על-פי שחלקה לא ראה בעין יפה את תוכניותיו, עדיין הצביעה בשלב זה כאיש אחד נגד הצעות אי-אמון בו (אם כי הגרעין הקשה של ה"מורדים" הצביע נגד תקציב המדינה לשנת 2005), ומשמאל לא יכלו להפילו, משום שמפלגת העבודה, המפלגה השנייה בגודלה, תמכה בהתנתקות וגם קיוותה להיכנס לממשלתו ולכן לא הייתה מעוניינת בהפלתו ואולי אף בבחירות חדשות. בתקופה זו נהנתה הממשלה גם מ"רשת ביטחון", תמיכה אד הוק של סיעות השמאל והמפלגות הערביות שסייעו למניעת הפלתה. זמן לא רב לאחר פרישתה של מפלגת שינוי נכנסה מפלגת העבודה, בראשות שמעון פרס, לקואליציה עם שרון (ב-10 בינואר 2005). דבר זה איפשר את אישורו של תקציב המדינה, ב-29 במרץ ואת המשך כהונתה של הכנסת.

במסגרת כהונת הרכב זה בוצעה תוכנית ההתנתקות.

הרכבה השלישי של הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, עלתה במפלגת העבודה שאלת ההישארות בממשלה בשיא חריפותה. חלק גדול מחברי סיעת המפלגה בכנסת צידד ביציאה מהקואליציה בתואנה כי מפלגת העבודה נכנסה לתוכה רק על-מנת לאפשר לשרון לבצע את תוכנית ההתנתקות ותו לא. מאידך גיסא, חברים אחרים, ובעיקר שמעון פרס, טענו כי אין צורך לפרק את ממשלת האחדות.

במקביל לכך, הגיע תאריך בחירתו של יושב-ראש המפלגה. על התפקיד התמודדו שמעון פרס, עמיר פרץ, ובנימין בן אליעזר. בנובמבר 2005 נערכו הבחירות, בהן ניצח יו"ר ההסתדרות לשעבר, עמיר פרץ, את שמעון פרס. פרץ, אשר היה בין המצדדים ביציאה מיידית מהקואליציה ובין המתנגדים החריפים ביותר למדיניות הכלכלית הליברלית של הממשלה, שהותוותה בידי בנימין נתניהו, העביר במרכז מפלגת העבודה החלטה על יציאת המפלגה מהקואליציה וב-21 בנובמבר 2005 מסר לראש-הממשלה אריאל שרון את מכתבי ההתפטרות של שרי מפלגת העבודה.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של מפלגת קדימה
ראש הממשלה, אריאל שרון - מייסד מפלגת קדימה

לאחר שהכנסת לא אישרה את מינויים של רוני בר-און וזאב בוים לשרים ב-7 בנובמבר 2005, ולאחר שאיבד סופית את הרוב בכנסת, החליט שרון לפרוש מהליכוד עם כתריסר תומכים, ולהקים את סיעת "קדימה". בנוסף לכך, אריאל שרון פנה לנשיא המדינה, משה קצב, בבקשה להוציא צו לפיזור הכנסת, וזאת משום ש"קיים בכנסת רוב המתנגד לממשלה". במקביל לכך, עברו באותו יום ברוב מוחץ (80 תומכים באפס מתנגדים כמעט) חמש הצעות לפיזור הכנסת, אשר קבעו את מועד הבחירות ל-28 במרץ 2006 (בניגוד לתאריך שהיה נקבע לו פוזרה הכנסת בצו הנשיא - ה-8 במרץ). על-מנת לפתור את אי-הבהירות החוקתית שהתגלתה, התקיימה ב-23 בנובמבר 2005 בבית הנשיא ישיבה בנוכחות יושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין ונציגי הממשלה, בה הוחלט לבסוף כי מצד אחד, הכנסת אכן תתפזר כרצונה והבחירות תתקיימנה ב-28 במרץ אך ההליך יבוצע תחת הצו הנשיאותי לפיזורה של הכנסת. עתה לא היה מנוס מהליכה לבחירות, שכן הקמת ממשלה חלופית תוך 21 יום (אפשרות שנולדה כפועל יוצא מהצו הנשיאותי, בהתאם לחוק יסוד: הממשלה) לא נראתה מציאותית. מערכת הבחירות נפתחה באופן בלתי רשמי.

לקראת תום כהונת הכנסת מונו שרים וסגני שרים שתמכו בתוכנית ההתנתקות להרכב ממשלה שכיהנה כממשלת מעבר עד לכינון הממשלה השלושים ואחת. בינואר 2006 התפטרו מהכנסת חברי כנסת שהצטרפו לקדימה, זאת בשל רצונם להתמנות לחברי כנסת מטעם קדימה לאחר הבחירות, מה שהיה נמנע מהם אילו היו ממשיכים לכהן כחברי הכנסת עד לתום כהונתה. הדבר הוביל לגל התפטרויות מרשימת העבודה-מימד, כשהאחרונה להיכנס לכנסת הייתה מספר 32 ברשימה, נטע דוברין - 13 מקומות ברשימה לאחר המקום ה-19, האחרון שנבחר לאותה הכנסת מטעם העבודה-מימד.

ב-18 בדצמבר 2005 לקה שרון באירוע מוחי קל. בעקבות זאת היה אמור לעבור צנתור לב ונטל תרופות מדללות דם. ערב הצנתור, ב-4 בינואר 2006, עבר אירוע מוחי שני, הפעם חמור, בשל דימום מוחי שחייב, עקב נבצרותו, את העברת סמכויותיו כראש הממשלה לממלא מקומו, אהוד אולמרט. לאחר טיפול החירום שניתן לשרון, הוא שקע בתרדמת, ונמשך אשפוזו בבית החולים הדסה עין כרם. לאחר 100 ימים הפך אולמרט לראש הממשלה בפועל.

ב-14 בינואר התפטרו שרי הליכוד מהממשלה.

אירועים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בועדת החוקה, חוק ומשפט נערכו דיונים רבים על כינונה של חוקה בהסכמה.
בתקופת כהונת הכנסת מינה יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, ועדת בחירה המיוחדת לבחירת הגוף המשדר הזמני של ערוץ הכנסת החדש. הוועדה בחרה בהצעתה של חברת החדשות של ערוץ 2 להפעלת ערוץ הכנסת. עם פתיחת מושב החורף בשנת 2004 החל ערוץ הכנסת לשדר 24 שעות ביממה.

ביקורת ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסת השש עשרה הייתה הכנסת בעלת התדמית הירודה ביותר מאז כינונה של הכנסת הראשונה, וזאת עקב חקירות המשטרה הרבות שהתנהלו נגד חברי הכנסת והתיקים הפליליים שנפתחו להם.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת ההצבעות הכפולות

ב-18 במאי 2003, הזמין יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין משטרה לבניין הכנסת, בעקבות עדותו של חבר הכנסת יעקב ליצמן כי ראה חבר כנסת מצביע במקומה של חברת הכנסת ענבל גבריאלי, שלא נכחה בהצבעה. ליצמן סירב להגיש תלונה במשטרה או לוועדת האתיקה, ואף לגלות במי מדובר, אך עד מהרה נפוצו שמועות שמדובר ביותר מחבר כנסת אחד שהצביע שלא במקומו. בסופה של הפרשה הורשעו חברי הכנסת יחיאל חזן ומיכאל גורלובסקי בעבירות זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים. בעקבות הפרשה, מונתה ב-24 באוגוסט 2003 על ידי יושב ראש הכנסת רובי ריבלין הוועדה להכנת כללי אתיקה לחברי הכנסת. על הוועדה הוטל לבחון באופן יסודי את כללי האתיקה של חברי הכנסת, ולהציע קובץ חדש של כללי אתיקה.

דבר נוסף שעורר ביקורת ציבורית הוא ריבוי השרים וסגני השרים בממשלה, וכן חילופי תפקידים בתדירות. כשליש מחברי הכנסת כיהנו כשרים וסגני שרים, דבר שהביא את ראש הממשלה הבא, אהוד אולמרט, להבטיח כי בממשלתו לא יכהנו סגני שרים, הבטחה בה לא עמד.

חוקים משמעותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) - החוק שולל הענקה אוטומטית של אזרחות או תושבות בישראל לבני זוג תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה של אזרחים ישראלים.
  2. חוק החולה הנוטה למות - חוק שמטרתו להסדיר את זכויותיו של החולה הנוטה למות בישראל, כולל הזכות לדרוש טיפול רפואי, להימנע מקבלת טיפול רפואי ולהפסיק מתן טיפול רפואי אשר החל. החוק נודע כחוק שהתיר המתת חסד בישראל.
  3. חוק הקרינה הבלתי מייננת - החוק מסדיר את הפיקוח על מקורות הקרינה הבלתי מייננת בישראל.
  4. חוק יישום תוכנית ההתנתקות - הידוע בכינוי חוק פינוי-פיצוי, נחקק בעקבות החלטת ראש הממשלה אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות ונועד לאפשר את ביצועה באופן חוקי.
  5. חוק שידורי טלוויזיה מהכנסת - מטרתו של חוק זה להסדיר שידורי טלוויזיה מן הכנסת והפצתם לציבור הרחב יחד עם מישדרים אחרים בעלי עניין ציבורי, כדי לאפשר נגישות לדיוני הכנסת ולעבודתה, לטפח מודעות אזרחית ולחזק את ערכי הדמוקרטיה.
  6. חוק הבחירות לכנסת (תיקון מס' 51) - העלאת אחוז החסימה לשני אחוזים.
  7. חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי.
  8. חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 33) - עד יולי 2005 הייתה החסינות אוטומטית ומוענקת גם מבלי שהח"כ יבקשה, ואילו הסרתה דרשה החלטת ועדת הכנסת והחלטת המליאה בהצבעה חשאית. בג"ץ קבע שרק הערכה של חברי הכנסת שהיועץ המשפטי לממשלה נהג שלא בתום לב בהגשת כתב האישום יכולה להצדיק אי-הסרת חסינות. החוק החדש הרחיב את העילות לחסינות מצד אחד, ומצד שני מנע את הענקתה האוטומטית. ניתן להעמיד חבר הכנסת לדין לאחר סיום כהונתו, ללא צורך בהסרת חסינותו.
  9. חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה).
  10. חוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006.

חברי הכנסת השש עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת הח"כים של הכנסת ה-16[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאל שרון עמרם מצנע ,סאלח טריף, רונן צור בנימין נתניהו אלי ישי טומי לפיד בנימין בן-אליעזר
צחי הנגבי, פנינה רוזנבלום אביגדור ליברמן, אליעזר כהן סילבן שלום אפי איתם יוסי שריד יעקב ליצמן
אברהם פורז דני נוה מוחמד ברכה שמעון פרס, ויצמן שירי לימור לבנת ישראל כץ
שלמה בניזרי יהודית נאות, אראלה גולן מתן וילנאי בנימין אלון גדעון עזרא עמיר פרץ
אברהם בורג ראלב מג'אדלה נעמי בלומנטל נסים דהן יוסף פריצקי עוזי לנדאו חיים אורון
גילה גמליאל עזמי בשארה נתן שרנסקי, מרינה סולודקין אברהם רביץ דליה איציק ,אברהם יחזקאל, דני קורן אליעזר זנדברג
יובל שטייניץ זבולון אורלב ציפי לבני אופיר פינס מיכאל איתן אמנון כהן
עבד אל-מאלכ דהאמשה ויקטור בריילובסקי אפרים סנה מאיר שטרית יורי שטרן דוד לוי
רן כהן יצחק כהן אילן שלגי עיסאם מח'ול שאול יהלום רוחמה אברהם
יולי תמיר גדעון סער מאיר פורוש דניאל בנלולו צבי הנדל מלי פולישוק-בלוך
מיכאל מלכיאור מיכאל רצון יצחק הרצוג מגלי והבה אילנה כהן דוד אזולאי
רשף חן יעקב אדרי זהבה גלאון ג'מאל זחאלקה מיכאל נודלמן, אסתרינה טרטמן אהוד יתום
משולם נהרי חיים רמון ,אפי אושעיה, טובה אילן רוני בריזון אלי אפללו משה כחלון יצחק לוי
דני יתום משה גפני עמרי שרון, דוד מנע אהוד רצאבי יולי אדלשטיין רומן ברונפמן
מיכאל גורלובסקי גלעד ארדן אחמד טיבי יצחק וקנין טלב אלסאנע איתן כבל
אתי לבני רוני בר-און דוד טל אברהם שוחט ,סופה לנדבר ,אורנה אנג'ל, נטע דוברין ענבל גבריאלי יאיר פרץ, עופר חוגי
אורי יהודה אריאל יחיאל חזן אילן ליבוביץ קולט אביטל אהוד אולמרט אבשלום וילן
ישראל אייכלר, שמואל הלפרט זאב בוים חמי דורון ואסל טאהא גילה פינקלשטיין אברהם הירשזון
שלום שמחון אריה אלדד לאה נס נסים זאב אורית נוקד יגאל יאסינוב
ראובן ריבלין חיים כץ אלי בן-מנחם יעקב מרגי ניסן סלומיאנסקי איוב קרא

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודמת:
הכנסת החמש עשרה
1999 - 2003
הכנסת השש עשרה
17 בפברואר 2003 - 17 באפריל 2006
ט"ו באדר א' ה'תשס"ג - י"ט בניסן ה'תשס"ו
הבאה:
הכנסת השבע עשרה
2006 - 2009