חינוך ביתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור של חינוך ביתי מסוף המאה ה-19.

חינוך ביתי הוא תהליך חינוכי אשר מנוהל וניתן בעיקר על ידי משפחת התלמיד, ולא במוסדות פורמליים חיצוניים דוגמת בתי ספר ממלכתיים או פרטיים.

תולדות החינוך הביתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקיות החינוך הביתי ברחבי העולם

כל עוד לא הייתה מערכת רחבת היקף של בתי ספר, עיקר החינוך היה חינוך ביתי. עם התגברות היקף התלמידים ההולכים לבתי ספר יומיים, נותר החינוך הביתי כאופציה לחינוך סדיר, במיוחד אצל השכבות המבוססות. הערכות מהעיר מנצ'סטר ומשוודיה בסביבות שנת 1850 מציינות שבחינוך ביתי למדו בין 24-31% מהילדים בגילאי 5-15 שקבלו חינוך סדיר, או בין 11-15% מכלל הילדים בגילאי 5-15[1].

החינוך הביתי לאחר התרחבות מערכת החינוך המודרנית, החל להתפתח בארצות הברית בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20. לאחר ניסיונותיהם של הוגים רדיקליים לבצע שינוי בשיטת החינוך במדינה ולאור ההבנה כי שינוי כזה הוא כמעט בלתי אפשרי, הבינו ההוגים ובראשם ג'ון הולט כי עליהם לחפש דרכים אחרות וסביבה שונה לחינוך ילדיהם. הולט הציע, כי הילדים יוצאו מהמסגרות הפורמליות ויתחנכו בבית. מכיוון שבאותה תקופה צעד זה נחשב מנוגד לחוק חינוך חובה במדינה, פעלו אותן משפחות באופן בלתי חוקי ובסתר.

בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-20, מספר המשפחות שקיימו חינוך ביתי גדל, חצה את גבולות ארצות הברית והתפשט בעולם. התפשטות זו, יצרה השפעה הן מבחינה פוליטית והן מבחינה ציבורית: נוסדו ארגונים המגנים על זכויות המתחנכים בבית, ונוסחו חוקים המפרטים את הזכויות לקיום חינוך ביתי.

מניעים לוויתור על חינוך פורמלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, כאשר מערכת החינוך הפורמלית אחראית על חינוכם של מרבית הילדים, עולה השאלה מדוע ישנם הורים הבוחרים לוותר על שירותיה, על אף שאלו ניתנים בחינם ואף מחויבים מתוקף חוקי לימוד החובה המקובלים במרבית המדינות. לבחירה זו ניתנות מספר סיבות:

  • אידאולוגיה המאמינה שעל ההורים עצמם להיות אחראים לחינוך הילדים ולא למסור את האחריות לידי החברה או המדינה ואף לא בידי בית ספר פרטי.
  • גישה המאמינה שעל ההורים לקחת את האחריות על חינוך ילדיהם בפועל ולהיות עם הילדים שעות רבות.
  • אמונה שחינוך ביתי נותן תוצאות לימודיות טובות יותר.
  • רצון לקבוע את התכנים שהילד לומד, למשל כאשר בתי הספר בסביבת המגורים אינם תואמים את ההשקפה הדתית של ההורים.
  • רצון לקבוע את שיטות הלימוד של הילדים, למשל הורים השוללים כפיית לימודים על הילדים או במקרה ששיטות הלימוד הנהוגות בבית הספר הביאו את התלמיד לכישלון (למשל תומאס אלווה אדיסון).
  • רצון לשלוט בחברה עמה הילד נפגש על מנת למנוע השפעות שליליות (למשל מניעת פגישה עם נוער עבריין או ילדים אלימים).
  • טעמים טכניים: התלמיד גר בחווה מרוחקת מכל מוסד חינוך (אוסטרליה) מוסדות החינוך בעיר חרבו באסון טבע (ניו-אורלינס), תלמידים שאינם שולטים בשפה המדוברת בבית הספר ולא רואים טעם בלמידתה (בני דיפלומטים), החינוך הממלכתי המקומי לא מוצלח והפרטי יקר מדי, בתי הספר לא מתייחסים בהגינות או מסרבים לקבל תלמיד מסיבות שאינן תלויות בו.
  • טעמים טכניים הקשורים בלקות: התלמיד מרותק למיטה, אף בית ספר קרוב אינו נגיש לכיסאות גלגלים, קשה למצוא תוכנית חינוך מיוחד שמתאימה לתלמיד (למשל הלן קלר שקיבלה חינוך ספק ביתי וספק פרטי), לבתי הספר המקומיים יש דעות קדומות על לקותו של התלמיד והם אינם מתייחסים אליו בהגינות (תלמידים נשאי איידס).
  • החשיבה כי ניתן לעודד את התפתחותו האישית ואת סקרנותו של הילד מפני שיחס המבוגר אליו הוא אישי יותר.
  • האמונה שהחינוך מן הבית מונע את תלות הילד בחבריו ומבטל את תופעת הלחץ החברתי בו שרוי הילד הלומד בבית הספר.

סוגי חינוך ביתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מספר סוגים עיקריים של חינוך ביתי:

חינוך חופשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חינוך חופשי

החינוך החופשי גורס שאין צורך להכתיב לילד מסגרת, גם לא בתוך המשפחה, והסקרנות הטבעית תגרום לילד לרצות ללמוד.

בגישה זו, ההורים אינם מעבירים שיעורים לילדיהם באופן יזום, אלא רק עונים על שאלות שהילדים מעלים, מתוך תפיסה שכך נשמרת הסקרנות הטבעית של הילד ודרכה הוא ילמד באופן יעיל ומהנה בהרבה מאשר בשיעורים מתוכננים.

ג'ון הולט נחשב לאבי הגישה, אך היבטים שלה ניתן למצוא אצל הוגים חינוכיים רבים.

חינוך מונחה תוכנית לימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטה זו, הזהה לנהוג בבתי הספר, ההורים פועלים על פי תוכנית לימודים מסודרת אותה הם מעבירים לילדים. שיטה זו מחלקת את עולם הידע לתחומים נפרדים (למשל חשבון, לשון, אנגלית, תנ"ך וכו') ומלמדים כל אחד מהם בפני עצמו. בנוסף, כל תחום נפרט למסלול לימוד הבנוי בשלבים, כאשר שלבים מאוחרים מסתמכים על השלבים הקודמים להם.
לשיטה זו שני יתרונות מרכזיים: קל לעקוב אחרי מהלך הלימודים, וקל להשיג חומר לימוד מוכן. הורים שמלמדים את ילדיהם בבית לפי שיטה זו מדווחים כי הזמן הנדרש להגיע לאותו קצב לימוד המקובל בבתי הספר נע בין שעתיים ביום לשעה בשבוע. יתרונות נוספים: קל להורים לחלוק את עבודת ההוראה עם מורה פרטי ולתלמיד שלומד בחינוך ביתי מטעמים טכניים ולא אידאולוגיים, קל לחזור ולהשתלב בבית הספר.
החיסרון הבולט של השיטה הוא העובדה שהיא מחקה שיטת חינוך שאחד הגורמים המרכזיים בעיצובה הוא אילוצים שלא קיימים בבית. רוב האילוצים האלה קשורים בעובדה שבכיתה יש עשרות תלמידים. אילוצים אלה לא קיימים בבית וחיקוי שיטה שמתחשבת בהם עשוי לבזבז משאבים ולהמאיס את הלימודים על התלמיד.

למידת חקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – למידת חקר

גישה הצוברת פופולריות בהוראת המדעים. מדמה את תחום המחקר: בפני הילדים מוצבת בעיה או אתגר בו טרם נתקלו והם מתבקשים לנסות למצוא פתרונות או מידע בנושא. הדגש הוא לאו דווקא על מציאת הפתרון הנכון, או על פתרון בכלל, אלא על הדרך: העלאת רעיונות והשערות, ניסויים, תצפיות, הסקת מסקנות, חיפוש מקורות מידע, עבודה בקבוצה וכדומה.

תפקיד המורה הוא להציג בעיות חקר מתאימות לילדים ולתמוך בהם בתהליך החקר.

הבעיות עצמן יכולות להיות חידות, בניית מכשירים, הבנת תופעות טבע, הכרות עם מכשירים חדשים או כל דבר אחר שהילדים טרם למדו.

הוראה אינדיאנית והוראה סוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטה זו היא מעין שילוב של למידה טבעית עם למידת חקר. כמו בלמידה טבעית, התלמיד הוא הקובע מה ללמוד, מתי ואיך. אך כשהוא בא אל המורה ושואל אותו משהו או מבקש את עזרתו, המורה אינו עונה ישירות. במקום זה המורה שואל את התלמיד שאלה או נותן לו משימה כמו בלמידת חקר. מתוך תהליך החקר, התלמיד מגיע לפתרון הבעיה המקורית שהטרידה אותו ולומד זאת בצורה יסודית ומקיפה יותר מאשר לו היה מקבל את התשובה ללא מאמץ מצדו.
בגרסה האינדיאנית עיקר הלימוד מתבצע בפעילות הגומלין שבין הלומד לבין העולם, כשהמורה מנחה היכן לחפש את התשובות. בגרסה הסוקרטית השיחה עצמה היא הסביבה הלימודית והחומר הנלמד נובע מתוך הלומד עצמו תוך כדי דיאלוג עם המורה.

הוראה באשכולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה זו מדגישה את הקשר שבין תחומי הידע. בוחרים נושא מסוים ללמוד, ודרכו לומדים דברים מתחומי ידע רבים. למשל, אם כנושא הלימוד נבחרה ברזיל, הלימודים יעסקו בגאוגרפיה שלה (גאוגרפיה, אקולוגיה, ביולוגיה), בהיסטוריה שלה (היסטוריה, מדע המדינה), בתרבות שלה (מוזיקה, ספרות, אמנות) וכן הלאה.

חיי החברה בחינוך הביתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורים לילדים בחינוך הביתי נוהגים לדאוג לחיי החברה שלהם כשם שהם דואגים לחינוכם. מחקר שערכה מוטגומרי בשנת 1989, הראה כי החינוך בבית אינו יוצר בידוד. על פי המחקר, ילדי החינוך הביתי הם משתתפים פעילים במגוון פעילויות עם אנשים ובני נוער אחרים. משפחות המחנכות את ילדיהם בבית נוהגות להיפגש ביניהן, ובמקומות בהם החינוך הביתי נפוץ, הן יכולות להקים ארגונים חברתיים כמו ליגת כדורסל לנוער החינוך הביתי. במקומות בהם החינוך הביתי נדיר, אפשר לשלוח ילד למועדון קראטה, תנועת נוער, חוגי העשרה, טיולי נוער וכיוצא בזה. מחקר נוסף מצא כי המיומנויות החברתיות מפותחות יותר אצל ילדי החינוך הביתי מאשר אצל ילדים המתחנכים בבית הספר. מעבר לזאת, אנשי החינוך הביתי יכולים לטפח יחסי תוך משפחתיים עמוקים יותר מהמקובל בחברה הכללית[דרוש מקור].

הישגים לימודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר שנערך על ידי יחידת הקולג'ים בארצות הברית הראה כי סטודנטים שהתחנכו בבית קיבלו ציונים מעל הממוצע באנגלית ובקריאה, והבדל קטן לרעה נמצא במיומנויות ההבנה שלהם. מחקר אחר, שנערך בארצות הברית ובדק את הציונים של מבחני הקבלה לקולג', הראה כי ציוניהם של בוגרי החינוך הביתי גבוהים יותר מציוניהם של תלמידי בתי הספר הציבוריים ונמוך יותר מהתלמידים אשר למדו בבתי ספר פרטיים. תלמידי החינוך הביתי השיגו ממוצע ציונים גבוה במבחני השפה וממוצע נמוך יותר במבחני המתמטיקה לעומת שאר הסטודנטים.

חינוך ביתי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 1994 לא הכירה מדינת ישראל בחינוך ביתי כלל. בשנה זו, בעקבות התגברות פניות הורים המעוניינים בחינוך ביתי והתייחסות חיובית של שר החינוך, אמנון רובינשטיין, הוקמה ועדה בראשות פרופסור דוד גורדון, אשר המליצה לאשר חינוך ביתי בתנאים מגבילים להורים בעלי "תפיסת עולם מגובשת", והמשרד פעל בהתאם. עם התחלפות השרים במשרד החינוך, בוטלו ההנחיות ומשרד החינוך שב לעמדתו כי ילדים בגילאי חינוך חובה צריכים לשהות בבית ספר.

בעקבות לחץ מחודש של הורים, הוקמה ועדה נוספת, הפעם בראשות אילנה זיילר, שפרסמה בשנת 2002 "חוזר מנכ"ל" החוזר על העמדה כי מקומם של ילדים ב"מסגרות הלימוד הממוסדות", אך אפשרה מתן היתרים לחינוך ביתי במקרים חריגים ביותר. על פי נהלים אלו, נדרשו ההורים המבקשים חינוך ביתי להציג תוכנית לימודים מפורטת, להראות כל שנה שהתוכנית אכן הושגה ובנוסף היה צורך להראות שההורים נושאים באידאולוגיה המחייבת חינוך ביתי. בהתאם, לא היה ניתן לקבל אישור לחינוך חופשי. הורים שפנו לבקשת אישור לחינוך ביתי נדרשו להראות שיש לילד בעיה חריפה הדורשת חינוך ביתי, למשל חרדות. וועדה שהייתה אחראית על אישור בקשות לחינוך ביתי נהגה לשלוח ילדים לבצע "מבחן טובה" ו/או אבחון פסיכולוגי הכולל מבחני אינטליגנציה, כדי להראות שיש הכרח בחינוך ביתי.

באפריל 2006 פורסם חוזר מנכ"ל נוסף בעניין החינוך הביתי, עם שינויים לעומת החוזר הקודם, אשר מציגים את הדרישות הלימודיות בעמימות מה, המאפשרת לפי חלק מהדעות קיום חינוך חופשי. חוזר זה ביטל את הצורך בבחינות מיצ"ב לילדי חינוך ביתי ואינו דורש הגשת תוכנית לימודים מפורטת אלא רק "פירוט התחומים שהילד ילמד בביתו... ואת התוצרים הצפויים שאפשר יהיה ללמוד מהם שהלמידה אכן מתרחשת". החוזר גם מתיר לקחת את הילד לעבודה או למקום אחד אחר כמו מקום עבודה.

באוגוסט 2007 הוגשה עתירה לבג"ץ[2] של כ-100 הורים, אשר לא היו מרוצים מחוזר המנכ"ל של 2006. העותרים התנגדו לדרישה שההורים חייבים להיות בעלי גישה אידאולוגית מגובשת המחייבת חינוך ביתי או שנסיבות יוצאות דופן של הילד יחייבו חינוך ביתי. כמו כן התנגדו לקביעה שחילוקי דעות או סכסוכים בין ההורים לבית הספר לא מהווים עילה לחינוך ביתי. בנוסף, ההורים לא היו מרוצים מהדרישה להוכיח כל שנה מחדש שהם עומדים בדרישות שהגדיר משרד החינוך. לטענת העותרים, חוק הפיקוח על בתי ספר אינו מאפשר למשרד החינוך להפעיל בקרה על לימודים של פחות מעשרה תלמידים וכי בהתאם לאמנת זכויות הילד יש להורים זכות יסוד לקבוע את שיטת החינוך של ילדיהם. לאחר הגשת העתירה התקיימה הידברות בין העותרים למשרד החינוך, והופץ חוזר מנכ"ל חדש[3], המכיר בחינוך חופשי. בעקבות פרסום החוזר החדש, ובהמלצת השופטת בדיון שהתקיים במרץ 2009, משכו העותרים את עתירתם.

המצב כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הנהלים כיום, הורים המבקשים להקנות לילדם חינוך ביתי צריכים להגיש בקשה מנומקת בכתב, במקביל לרישום הילד למוסד חינוכי בו יהיה חייב ללמוד כל עוד לא אושרה הבקשה. האישור ניתן לשנה או לשנתיים ויש להראות עמידה בתוכנית על מנת לחדש את האישור. על משרד החינוך לשלוח עובד פדגוגי לבית הילדים כדי לוודא שהילדים לומדים. בפועל, אין בקרה של משרד החינוך על תהליך החינוך הביתי, ולרוב לא מחייבים את ההורים לשלוח את הילד למוסד חינוכי לפני אישור הבקשה, שכן תהליך האישור עלול להימשך חודשים ארוכים.

קיים בלבול בין הרשויות השונות לגבי הגילאים עבורם צריך להגיש בקשה. בחלק מהרשויות מבקשים שההורים יגישו בקשה לאישור החל מגיל שלוש, בעוד באחרות - החל מגיל חמש.

על הבקשה לכלול את הפרטים האישיים של בני הבית, הסבר על האידאולוגיה מאחורי הרצון בחינוך ביתי, ותוכנית לימודים שכוללת 50% מלימודי הליבה. הלימוד יכול להתבצע בכל שיטה שההורה בוחר, כולל אנ-סקולינג (חינוך חופשי).

הטבלה הבאה מציגה את מספר הילדים שלמדו באופן רשמי במסגרת חינוך ביתי. ארגוני חינוך ביתי מעריכים שתלמידים נוספים לומדים במסגרת חינוך ביתי ללא אישור המדינה.

שנה סך מספר ילדים
2003 60
2004/5 140
2007/08 198
2009/10 208
2012/13 350
2013/14 448

חינוך ביתי בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-80 היו בארצות הברית כ-15,000 ילדים שלמדו מן הבית. בתחילת שנות ה-90 עמד מספרם על 250,000, בשנת 1999 עמד מספר הילדים על 850,000 (1.7% מהצעירים), בשנת 2003 עמד מספרם על 1.1 מיליון ובשנת 2007 עמד מספרם על 1.5 מיליון (2.9% מהצעירים). יש הטוענים כי מספר זה אינו מדויק כי הוא איננו כולל מדינות שאינן דורשות דיווח על חינוך מהבית ועל משפחות שאינן מדווחות, ולפיכך טוענים כי מספרם כפול - בין 2.5-3 מיליון ילדים. אם קצב הגידול ימשיך, עד 2020 12.7% מהצעירים בארצות הברית ילמדו בחינוך ביתי.

המעמד החוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממסד האמריקאי תקף את ההורים שבחרו חינוך ביתי, ואף ניסה להטיל קנסות ומאסרים על ההורים שבחרו לקחת אחריות על חינוך ילדיהם, בשנת 1972 הכריז בית המשפט העליון בפסק דין מדינת וויסקונסין נ' יודר (Wisconsin v. Yoder) בזכות ההורים לקבוע את החינוך של הילדים שלהם שלא במסגרת מוסד. הקביעה התבססה על פס"ד משנת 1925 שקבע שלהורים יש זכות לשלוח את הילדים שלהם למוסד פרטי. פסק דין Yoder היה הזרז להסרת כתבי אישום נגד הורים שבחרו בחינוך ביתי וכיום החינוך הביתי חוקי בכל מדינות ארצות הברית. בנובמבר 2005 הונחה הצעת חוק פדרלית הקובעת שהממשל הפדרלי אינו יכול לפקח על החינוך הביתי.

ההתפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום תופעת החינוך הביתי הולכת ומתפשטת בארצות הברית ובמקומות נוספים בעולם. מחקרים שנערכו בארצות הברית (Knowels, Marlow, Muchmore 1992) מראים כי אחד התהליכים החשובים אשר סייעו להפיכת החינוך מן הבית מתופעה זניחה השמורה ל"תמהונים" בודדים במקומות שונים לתנועה חברתית משמעותית ולאלטרנטיבה חינוכית לגיטימית ורצויה הייתה ההתאגדות של אותן משפחות לקהילות.

התאגדויות אלו מאפשרות למשפחות המחנכות מן הבית ליצור קהילה בעלת אינטרסים משותפים ואידאולוגיה משותפת (לפחות בחלקה) אשר פועלת יחד הן במישור של תמיכה אישית והן במישור של משויכות חברתית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הד החינוך, גיליון יולי-אוגוסט 2006, עמודים 20-27.
  • חינוך-ביתי בישראל -- התחלות, חיה הלר-דגני, הוצאת רמות, תל אביב, 2003.
  • חינוך-ביתי -- אוסף מאמרים, מחשבות והגיגים. מוסף מיוחד של עלון "באופן טבעי". ראש פינה, הוצאה עצמית 'באופן טבעי', 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]