חקיקה דתית בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שורשיהם של אחדים מחוקי מדינת ישראל נעוצים בהלכה היהודית, ובנושאי נישואים וגירושים החוק מפנה לבתי הדין הדתיים של הדתות השונות.

היבט היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס בין התורה והמדינה מעסיק את הציבור במדינת ישראל מאז הקמתה. חרף ההסכמה שמדינת ישראל היא מדינת יהודים, התרגום המעשי ומיקום התורה בבניית זהותה של המדינה, שנויים במחלוקת בין הציבור הדתי והציבור החילוני. הדיון והמאבק התחילו עוד לפני הקמת המדינה אבל החריפו עם הקמת המדינה, כאשר ניתנה לרשות המחוקקת הסמכות לקבוע בעניין שאלות חשובות שעלו על סדר היום הציבורי והממלכתי. מבחינה מעשית התעורר הצורך לקבוע דפוסים קבועים בנושאים שונים שקשורים ביחס שבין הציבור לדת.

גובשה בסופו של דבר הסכמה [דרוש מקור] ביחס לארבעה תחומים שיש בהם חשיבות לציבור הדתי ולתפיסת היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית:

  • חוקי אישות בסמכותה של הרבנות הראשית לישראל - כדי לשמור על אחדות העם ולמנוע את פילוגו.
  • שבת וחגי ישראל כימי מנוחה - מתן צביון יהודי למדינה.
  • הנהגת כשרות בצבא ובמוסדות הממלכתיים- כדי להבטיח אחדות הצבא ואפשרויות שוות לדתיים במוסדות ממלכתיים.
  • אוטונומיה לחינוך דתי.

תחומים אלו עוגנו בחוק עוד בתקופת ראשית המדינה, אך היו נתונים מאז למחלוקת רבה. מתוך אי יכולת להגיע להסדר קבוע בין החילונים לדתיים, נוצר עיקרון חדש - הסטטוס קוו, הקפאת המצב הקיים בתחומים שונים של חיי הציבור. הסטטוס קוו - אחד מגילוייה הבולטים של "הפוליטיקה של ההסדרה" בישראל. פתרון זה מבוסס על ההנחה שישנו "מצב קיים" אשר ניתן להסתמך עליו כדי להשתחרר מהצורך לדון ולהחליט בנושאי המחלוקת. הסטטוס נמצא יעיל למדי למניעה או ליישוב סכסוכים בנושאים בהם אפשר להתבסס על תקדימים שנקבעו בתקופת היישוב. דוגמאות לכך ניתן למצוא במעמד בתי הדין הרבניים בעניין האישות, המבוסס על המחוקק המנדטורי, או תקנות והסכמים בנושא שמירת שבת שנקבעו בידי מוסדות היישוב היהודי במישור הלאומי והמקומי. הסדרים שנקבעו בתקופת היישוב בנושא החינוך והקנו אוטונומיה ומימון מכספי ההסתדרות הציונית לחינוך הדתי. ההסדר הזה פתר את הבעיה הבוערת ואפשר תפקוד יום-יומי. אולם למרות ההסכמה הרשמית שהייתה על הסכם הסטטוס-קוו, נערכו ניסיונות על ידי שני הצדדים לשנות את ההסכם.

סוגי חקיקה דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקשר החברתי הפוליטי של מדינת ישראל קיבל המונח משמעות שונה: חקיקה דתית היא חקיקה של הכנסת שמעורבים בה מניעים דתיים ושתכניה עוסקים בסוגיות הנחשבות לדתיות. כך, לדוגמה, חוק בתי הדין הרבניים המעניק את הסמכות בתחום הנישואים והגירושים לרבנות הראשית נחשב לחלק מהחקיקה הדתית. כך גם חוק איסור הונאה בכשרות וכיוצא באלה חוקים שנחקקו על רקע דרישות המפלגות הדתיות ותכניהם כוללים ציוויים דתיים שהפכו לחוק של הכנסת. יש להבחין בין סוגים שונים של חקיקה הן בהתייחס לתחולת החוק והן בהתייחס לתוכן החוק: בהתייחס לתחולת החוק יש חקיקה דתית שעניינה הבטחת שירותים דתיים רק לאלה המעוניינים בכך. דוגמאות לכך:

  • חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953, המבטיח אפשרות לחינוך ממלכתי דתי או המועצות הדתיות בישראל.
  • שירותים דתיים, תש"ט-1949, חוק תקציבי השירותים הדתיים היהודיים. בחוק האומר שהמועצה הדתית מוסמכת לטפל בסיפוק שירותים דתיים יהודיים בהתאם לסעיפי התקציב המאושר לה. לשם כך היא רשאית להתקשר בחוזים, להחזיק רכוש בדרך שכירות או חכירה ולרכוש מטלטלים.
  • חוק שירות לאומי, תשי"ג-1953, חיוב אישה, הפטורה משירות צבאי מטעמים שבמצפון או מטעמים שבהכרה דתית, בשירותיים לאומיים אחרים שאינם בעלי אופי צבאי ולא במסגרת צבאית. (החוק מעולם לא נכנס לתוקף)
  • חוק בעניין מועצת הרבנות הראשית והרבנים הראשיים מכיוון והחוקים האלה מבטיחים שירותיים דתיים ציבוריים למעוניינים בכך- חוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980.

בהתייחס לתוכן החוק יש להבחין בין חקיקה מכלילה וגורפת המקבלת את כל דיני ההלכה בתחום מסוים לבין חקיקה מפורטת המתייחסת לפרטים שונים, דוגמאות לדיני המעמד האישי:

  • טקסי נישואים בישראל נערכים על ידי איש דת אשר הוסמך לבצע אותם על ידי אחת מהרשויות הדתיות בישראל, אליה משתייכים שני בני הזוג. הסמכות הדתית לביצוע טקסי נישואים של יהודים היא הרבנות הראשית לישראל. הסמכויות הדתיות הנוצרית, המוסלמית והדרוזית בישראל, מסדירות את טקסי הנישואים והגירושים של הרשומים בקהילותיהן. בפרט, אין תוקף חוקי לנישואים שנרשמו מלכתחילה בישראל, של חסרי דת, של בני דתות שאינן מוכרות על ידי המדינה, ולנישואים בין-דתיים כשדתותיהם של בני הזוג אינן מכירות בנישואים. יהודים בפרט מוגבלים לנישואים וגירושים על פי ההלכה היהודית, בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים. זהו חוק מכליל שאינו מפרט כיצד עורכים את טקס הנישואין, ואילו זוגות של יהודים לא יוכלו להינשא כלל (לדוגמה זוגות חד מיניים אן כהן עם גרושה), אלא קובע את קבלת ההלכה בכללותה בתחום זה.
  • חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, חוק זה בא להסדיר את חובת המזונות לבן הזוג, לילדים ובין בני משפחה אחרים. אף זהו חוק מכליל הקובע שלעניין מזונות יש לפסוק לפי הדין הדתי, שאינו מפורט בחוק אלא החוק מפנה אליו.
  • חוק אימוץ ילדים, תש"ך-1960, "אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ" - כלומר, יש לשמור על זהות של דת בין המאמץ לבין המאומץ.
  • חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, חוק זה בא להסדיר את הצרכים של "קטין נזקק"- ילד שזקוק להשגחה ולטיפול. כדי לטפל בילד מאפשר החוק, בין היתר להעמיד ידי לקטין או למסור אותו למשפחה אחרת. בסעיף 6 בחוק ישנה בקשה לשים לב לדתו של הקטין בבחירת הידיד ובבחירת המקום.
  • חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, חוק זה קובע את כשרותו המשפטית של הקטין, של חולה נפש או לקוי בשכלו ומסדיר את העניינים בין ההורים והילדים ואת דיני האפוטרופוס על פי מינוי על קטין שאין לו הורים, על מי שהוכרז פסול דין. החוק נועד להוסיף מגבלות בנושא המרת דתו של הקטין: 1. החוק דורש את הסכמת שני ההורים בכתב להמרת הדת (במקרה של או אחד מהם או האפוטרופוס יש צורך באישור מראש של בית המשפט) 2. אם מלאו לקטין 10 שנים לא תומר דתו אלא אם ייתן את הסכמתו בנוסף להוריו ובית המשפט. כמו כן, ישנו סעיף בחוק שאוסר להמיר את דתו של הקטין אלא בדתם של הוריו או של אחד מהם.
  • חוק הדיינים, תשט"ו-1955, חוק פרוצדורלי וקונסטיטוציוני. מונע אפשרות של פיטורים של הדיין ומשכורתו אינה נקבעת על ידי הממשלה אלא על ידי ועדת הכספים של הכנסת. נוסף לאי התלות של הדיינים, מסורה למערכת בתי הדין אוטונומיה שיפוטית המתבטאת בעיקר בכך שעל פסקי הדין הרבני אין אפשרות לערער אלא בפני בית הדין הגדול, ולא בפני סמכות שיפוטית שמחוץ לבתי הדין הרבניים. עם זאת, ניתן לעתור כנגד החלטות בית הדין הגדול לבג"ץ.
  • חוק בתי דין דתיים (הזמנה לבית הדין) תשט"ז-1956, חוק זה קובע שאם בית הדין, כאשר הוא דן בתחום שיפוטו ומזמין אדם שאינו מתייצב בפניו, יכול לתת צווי מעצר כדי לכפות את התייצבות המוזמן בפני בית הדין. כמו כן, אם התייצב המוזמן אך הוא מסרב להעיד, יכול בית הדין לקנוס אותו. נוסף לכך, ישנה סמכות בחוק לבית הדין להעניש את מי שמפריע לדיוניו על ידי הרחקה או קנס, דבר שהיה קיים לפני כן רק בבתי המשפט האזרחיים.

חוקים אחרים, שלא מתחום המעמד האישי, הקובעים נורמה המחייבת את כלל אזרחי המדינה הם:

  • בפקודת סדרי השלטון והמשפט נמצא פרק הנקרא בשם: ימי מנוחה. הפרק הזה קובע בין היתר: "שבת ומועדי ישראל - שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות - הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל. לשאינם יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם ובחגיהם".
  • חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, אוסר העבדה של יהודי בשבת. לשר העבודה ניתנה סמכות להתיר עבודה בשבת כאשר היא חיונית. למעשה יהודים רבים מועסקים בשבת אף ללא היתר.
  • פקודת מאכל כשר לחיילים, תש"ט-1948, הקפדה על כשרות המזון בצבא הגנה לישראל.
  • חוק איסור גידול חזיר, החוק המתייחס לאיסורים שונים בסוגיית החזיר קובע שאין לגדל חזירים אך לא אוסר, לדוגמה, אכילת חזיר. על פי חוק זה נוצר בתשי"ז-1957 חוק הרשויות המקומיות. חוק שלפיו מוסמכת כל רשות מקומית לאסור גידול חזירים ומכירת בשר חזיר. לפי הוראת חוק זה הדבר תלוי ברצון של כל רשות מקומית.
  • חוק חג המצות המכונה "חוק החמץ" – אוסר על הצגה פומבית של חמץ בפסח לשם מכירתו.
  • חוק בשר ומוצריו, התשנ"ד-1994 [1] – קובע שניתן לייבא בשר רק אם ניתן לו הכשר על ידי הרבנות הראשית לישראל.
  • חוק האנטומיה והפתולוגיה תשי"ג-1953, חקיקה בדבר הניתוח שלאחר המוות הכוללת בתוכה הוראות בעניין שיש לו נקודות מבט הלכתיות[דרושה הבהרה].

נקודות מבט על החקיקה הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית החקיקה הדתית במשמעותה החברתית הפוליטית היא אחת מסלעי המחלוקת בין חילונים לדתיים בתחום יחסי דת ומדינה. ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל זרועה במספר רב של מחלוקות על ניסוחם של חוקים שנחשבו ונתפסו כחקיקה דתית. חקיקה דתית מכילה בתוכה כמה בעיות עקרוניות ומעשיות לא רק מנקודת מבט הדוגלת בחופש מדת, אלא גם מנקודת מבט דתית:

  1. מקור החוק ותוקפו - מקור החוק הדתי, ההלכה, הוא באל עצמו, גם אם דבר האל ניתן באמצעות כללי פסיקה ואנשים שהוסמכו כפוסקי ההלכה. תוקפה של הלכה דתית נשען על האמונה שמקורה בציווי של האל. חקיקה דתית של הכנסת משנה את מקור החוק והופכת את הכנסת שהיא גוף חילוני למקור החוק ותוקפו, מה שפוגם במעמדה של ההלכה.
  2. חקיקה דתית חלקית - במקרים רבים החקיקה הדתית בכנסת איננה גורפת ואיננה מקבלת את ההלכה הדתית במלואה. במצב עניינים זה יישום ההלכה באמצעות חוק של הכנסת הופך את ההלכה לחלקית ולמקוטעת ובכך פוגע בתפיסת שלמותה של ההלכה.
  3. פרשנות החוק - גם אם נניח שחוק הכנסת קיבל את ההלכה בתחום מסוים במלואה, במבנה המשטר בישראל סמכות הפרשנות של החוקים נתונה לבתי המשפט. במצב זה ייתכנו מצבים שבית המשפט יפרש גם חקיקה דתית בכיוונים שאינם תואמים את התפיסה הדתית.
  4. הסוגיה החברתית - חלק מהדתיים אוחזים בעמדה שעצם כפייתה של הלכה דתית באמצעות חוק של הכנסת מהווה גורם שלילי ולא ראוי ביחסי חילונים ודתיים ואין ערך דתי ממשי לדפוס התנהגות דתי שלא נעשה מרצון ומהכרה אלא באמצעות אכיפת חוק הכנסת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]