נישואים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חתן עונד טבעת נישואין לכלתו

טקסי הנישואים בישראל נערכים על ידי איש דת אשר הוסמך לבצע אותם על ידי אחת מהרשויות הדתיות בישראל. המערכת הקיימת בישראל מבוססת על חלוקה לקהילות דתיות ועל רשויות דתיות מוכרות, שיטה שהתקיימה עוד בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל ובתקופת המנדט הבריטי[1], והשתכללה עם הקמת הרבנות הראשית לישראל ובתי הדין הרבניים.

חוק גיל הנישואין מתיר נישואים רק לאחר ששני בני הזוג הגיעו לגיל 18 שנה (בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט להתיר נישואים בגיל צעיר יותר). בשנת 2008 נישאו בישראל 50,038 נשים, 44,870 מהן נישאו לראשונה. הגיל הממוצע של נשים שנישאו לראשונה עמד על 24.7, גידול של 2.3 שנים מאז 1980[2].

ההסדרה המשפטית של הנישואין, ובעיקר של הגירושין, בישראל היא מהמורכבות שבעולם, וישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי המקיימת במקביל שתי ערכאות שיפוט, אזרחית ודתית. הסדרה כפולה זו יוצרת באופן סדיר חיכוכים וכפילויות בין הסמכויות של הערכאות המשפטיות השונות, דוגמת גירושין, משמורת, חלוקת רכוש וירושה. לצד זאת, קיימות בישראל שתי מערכות יחודיות נוספות להסדרת הזוגיות – מוסד הידועים בציבור ומוסד ברית הזוגיות. בישראל שלושה מסלולי הסדרה מרכזיים המעצבים את מערכת היחסים שבין בני זוג – נישואין, מוסד הידועים בציבור, וברית הזוגיות. לצד אלו, ישנן מערכות מקבילות, דוגמת נישואין בחו"ל או הסכם ברית זוגיות בחו"ל, המעוררות מורכבות מיוחדת.[3]

על מנת להינשא בישראל יש להוציא אישור יהדות ואישור סטטוס לא-נשוי, זאת במטרה לוודא כי המיועדים להתחתן לא נשואים, ושאיש לא יקח לעצמו יותר מאישה אחת.[4][5]

רישום וסמכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמכות הדתית לביצוע טקסי נישואים של יהודים היא הרבנות הראשית לישראל. הסמכויות הדתיות הנוצרית, המוסלמית והדרוזית בישראל, מסדירות את טקסי הנישואים והגירושים של הרשומים בקהילותיהן. אין היתר חוקי לקיום טקסי נישואים בין זוגות המשתייכים לשתי דתות שונות או בקרב דתות שאינן מוכרות על ידי המדינה, ויהודים בפרט מוגבלים לנישואים וגירושים על פי ההלכה היהודית[6]. אחד מתחומי האחריות של משרד הפנים בישראל הוא הרישום של טקסי הנישואים. מדינת ישראל מתנה רישום של בני זוג כנשואים בכך שהנישואים ייערכו בטקס דתי מוכר, או בתנאי שהזוג מוכר כנשוי במדינה אחרת. סוגיית הנישואים האזרחיים היא סוגיה מהותית שנידונה רבות בישראל, בעיקר בקרב האוכלוסייה החילונית, כמו גם בקרב הזרמים היהודיים-דתיים הלא-אורתודוקסיים.

חוק גיל הנישואין אוסר על נישואים בטרם מלאו לשני בני הזוג 18 שנה, אלא במקרים מיוחדים בהם רשאי בית משפט לענייני משפחה לתת לכך היתר החל מגיל 16. אף על פי שעריכת נישואים בגיל צעיר יותר מהווה עבירה פלילית, בדיעבד החוק מכיר בהם כשהם תקפים לפי הדין הדתי הרלוונטי.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה העות'מאנית, ששלטה בארץ ישראל עד לשנת 1917, לא הכירה כלל בדין חילוני בענייני אישות. כל ענייני הדת והמעמד האישי באותה העת, שכללו בין היתר גם נישואים, היו באחריותם של בתי הדין המוסלמיים ובתי דין שהשתייכו לדתות מוכרות אחרות - מערכת שהייתה ידועה גם בשם "מילט". בהתאם לאמנות שהסדירו את מתן הזכויות לנתינים הזרים הותר רישום של נישואים וגירושים בקונסוליות הזרות בארץ ישראל. כל הסוגיות הדתיות של האוכלוסייה היהודית טופלו באותה העת על ידי חכם באשי ובתי הדין הרבניים.

עם התחלפות השלטון העות'מאני בשלטון המנדט הבריטי, קיבלו ענייני המעמד האישי הסדר חוקי בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, ששמר בעיקרו על ההסדר הטורקי בשינויים מסוימים. דבר המלך, וחקיקה מנדטורית נוספת כגון פקודת הירושה, קבעו אחת-עשרה עדות מוכרות: מוסלמים, יהודים, ותשע עדות נוצריות[7], שהן גוונים של הנצרות הקתולית והנצרות האורתודוקסית. החוק הותיר מחוץ להסדר ה"מילט" את כל התושבים שלא היו חברים בעדות המוכרות הללו, ונישואים שנערכו בארץ ישראל מחוץ לעדות הדתיות המוכרות לא זכו להכרה. נישואים קונסולריים נשארו מקובלים בתקופת המנדט הבריטי וגירושים אזרחיים שנערכו במדינות אחרות נרשמו וזכו להכרת רשויות המנדט. הפקודה המנדטורית נחקקה לצורך רישום הנישואין[8], אך לא לצורך קביעת האופן בו הנישואים ייערכו.

שאלת הדרך שבה ייערכו הנישואים נותרה פתוחה. המחוקק העות'מאני, ובעקבותיו המחוקק המנדטורי, לא העלו באותה העת מצב שבו אדם המשתייך לעדה דתית מוכרת ירצה להינשא בטקס לא דתי בתוך אותה עדה, ולכן לא הסדירו את העניין. כן נטען כי המונח "ענייני נישואין", המקנה לבית משפט דתי סמכות לפי סעיף 55 לדבר המלך, אינו חל, שכן אין המדובר בסכסוך או בתביעה. פקודה מנדטורית בשם "פקודת הנישואים והגירושין (רישום)"[9] הסדירה את רישום הנישואים והגירושים, אך לא את האופן שבו ייערכו. בפועל פורשה החקיקה כאילו בישראל, למעשה עד לשנת 1953 שבה נחקק חוק בתי הדין הרבניים, לא הייתה כל דרך לערוך נישואים פרט לנישואים דתיים[10]. כיום קבוצת האוכלוסייה של התושבים והאזרחים שאינם משתייכים לעדה דתית מוכרת ולכן מנועים מלהינשא בישראל מונה בעיקר עולים חדשים וילדיהם שעלו לישראל במהלך העשורים האחרונים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2004 כ-265,000 אנשים בישראל הם חסרי סיווג דתי.

הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חופה וקידושין
יוסף ישראלס, 1903: חתונה יהודית

בשנת 1947 הגיעו דוד בן-גוריון והסתדרות אגודת ישראל להסכם לפיו הממשלה שתקום בישראל תעשה כל שביכולתה כדי "למנוע פילוג בית ישראל לשניים"[11]. התחייבות זו תורגמה לאחר קום המדינה להחלטה כי סוגיות המעמד האישי בישראל, בהן נישואים, ימשיכו להיות בסמכותן הבלעדית של הרשויות הדתיות. ההסכם, שזכה בהמשך לכינוי "הסכם הסטטוס קוו", ממשיך להתקיים בפועל גם היום ללא שינוי למרות הממשלות הרבות שהתחלפו מאז.

עם חקיקת ההסכם הקואליציוני הראשון, בין מפא"י ובין המפלגות הדתיות, נכללה הסכמה זו בהסכם[12].

תחת הסכם זה, מערכת בתי הדין של הדתות המוכרות שהתקיימה במהלך תקופת המנדט הבריטי תמשיך להתקיים, כאשר השייכות של אדם לעדה היהודית תקבע לפי שייכותו לגוף שנקרא "כנסת ישראל", ארגון התנדבותי שניהל רישום של האוכלוסייה היהודית המשתייכת אליו. ככל הנראה באותה העת לא היו קיימים בקרב הציבור היהודי בארץ ישראל מחלוקות לגבי הסוגיה "מיהו יהודי". יהודים יכלו לבחור שלא להירשם ל"כנסת ישראל". חברי אגודת ישראל למשל, בחרו שלא להירשם.

לפני 1953 בתי הדין של "כנסת ישראל" היו בעלי הסמכות הדתית לניהול ענייני המעמד האישי בקרב האוכלוסייה היהודית שהייתה רשומה עמם. המצב החוקי שהיה קיים עד אז, בו סמכות בית הדין הרבני לא השתרעה על כל האוכלוסייה היהודית, אלא רק על אלו הרשומים ב"כנסת ישראל", יצר קשיים פוליטיים וקשיים משפטיים שונים. המצב המשפטי הלא ברור וההבטחה הקואליציונית הביאו לחקיקתו של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. החוק קבע בסעיף 1 כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים." ובסעיף 2 כי "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".

משמעותה של חקיקה זו הייתה כי משנת 1953 ואילך בתי הדין הרבניים הפכו לסמכות הבלעדית הרשאית לערוך את הנישואים והגירושים בקרב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. חקיקה זו זכתה לשבחים מפי הציבור הדתי בישראל, ולביקורת חריפה מפי הציבור החילוני בישראל. יוצאי הדופן היחידים לחקיקה היו טקסי הנישואים האזרחיים שנערכים בחו"ל, הזוכים להכרה בישראל. חקיקה זו נחשבת לבסיס הסטטוס קוו בין הציבור הדתי לציבור החילוני במדינת ישראל. חוק זה זכה להגנת המחוקק אף כאשר נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שקבע, בסעיף 10, כי חוק היסוד אינו יכול לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב חקיקתו. בהתאם לכך הנישואים והגירושים בקרב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל נמצאים בתחום השיפוט הבלעדי של הרבנות הראשית לישראל, הקובעת אם האדם אכן יהודי בהתאם להלכה. הסטנדרטים של הרבנות והפירושים בסוגיות הללו בדרך כלל משמשים את משרד הפנים הישראלי לצורך רישום של טקסי הנישואים והגירושים שנערכו בישראל. ההגבלות ההלכתיות המיושמות בישראל אוסרות, למשל, על כהן לשאת גרושה או גיורת (כחלק מאיסורי נישואים לכהן), על עולה להתחתן ללא ביצוע בירור יהדות ועל אדם שהוריו נישאו בחו"ל, להתחתן ללא בירור יהדות.

אף על פי כן, מדינת ישראל מכירה בטקסי נישואים אזרחיים או טקסי נישואים דתיים שנערכו מחוץ לגבולות מדינת ישראל. כתוצאה מכך, זוגות רבים אשר אינם רשאים להתחתן בישראל, או זוגות אשר בוחרים שלא להתחתן במסגרת דתית, טסים למדינה אחרת ומתחתנים שם. נכון לשנת 2000, אחד מכל עשרה ישראלים התחתן בחו"ל, לרוב משום שלא היה רשאי להתחתן בישראל. בקרב 2,230 מן הזוגות שהתחתנו בחו"ל, שני בני הזוג היו ישראלים, בעוד שבקרב 3,660 הזוגות האחרים בן זוג אחד היה ישראלי והאחר לא[13].

הקהילה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המוסלמים בישראל הם ערבים סונים. בשנת 1921, שנה לאחר הקמת המנדט הבריטי, מינה הנציב הבריטי הרברט סמואל את אמין אל-חוסייני למופתי של ירושלים. בשנת 1922 הקימו הבריטים את המועצה המוסלמית העליונה כסמכות הדתית המוסלמית במהלך תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל ואמין אל-חוסייני מונה לעמוד בראשה. המועצה פורקה בשנת 1948 על ידי ירדן, אך הוקמה מחדש בשנת 1967 בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. טקסי הנישואים המוסלמיים בישראל מנוהלים בהתאם לחוק ולמנהגים המוסלמים, ונישואים בין חברי קהילות דתיות שונות אינם מורשים. בתי הדין השרעיים עוסקים בסוגיות המעמד האישי של חברי הקהילה המוסלמית בלבד.

הקהילה הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: כל תיקון בניסוח משאיר סתירות פנימיות. למשל, הנצרות הקתולית=הכנסייה הקתולית הרומית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מבין כלל זרמי הנצרות הקתולית והנצרות האורתודוקסית, מדינת ישראל מכירה בטקסי הנישואים של תשע כנסיות: הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, הכנסייה הקתולית הרומית, הכנסייה הגריגוריאנית-ארמנית, הכנסייה הארמנית-קתולית, הכנסייה הסורית-קתולית, הכנסייה האוניאטית, הכנסייה היוונית-קתולית, הכנסייה המארונית והכנסייה הסורית-אורתודוקסית.

ישנם גם הסדרים פורמליים עבור כנסיות נוצריות שונות פרוטסטנטיות, כגון הכנסייה האנגליקנית.

הקהילה הדרוזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרוזים לא הוכרו כעדה מוכרת הנפרדת מן העדה המוסלמית עד שנת 1957. בשנת 1962 נחקק חוק בתי הדין הדרוזים, שנתן גושפנקה חוקית למערכת בתי הדין הדרוזים, המקבילה לבתי הדין הרבניים והשרעיים, ולבתי הדין של העדות הנוצריות השונות[14].

מסלולי הסדרת זוגיות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמכות להסדיר נישואין וגירושין במדינת ישראל מסורה באופן בלעדי לבתי הדין הדתיים (הרבניים, השרעיים, הכנסייתיים והדרוזים).[15] טקס נישואין שנערך בישראל שלא על ידי נציג מוסמך של הגוף הדתי המתאים לדתם של שני בני הזוג אינו תקף בישראל, ואינו מקנה מעמד של נישואין (אך, כפי שיוסבר להלן, הוא יכול לכונן קשר של ידועים בציבור). הזכאות להשתתפות בטקס הנישואין היא על פי עמדת הגוף הדתי. כך לדוגמא, בתי הדין הרבניים רשאים לדרוש גיור בהלכה ולסרב להכיר בגיור אחר, והם רשאים לדחות אדם שאינו נמצא על ידם כיהודי, אף אם אותו אדם הוא יהודי לצרכי חוק השבות או לכל צורך אחר. ככלל, מוסד הנישואין בישראל, מכל הזרמים הדתיים, סגור לבני זוג בני אותו המין ולזוגות מעורבים. לצד זאת, דתות שונות מטילות הגבלות שונות. כך לדוגמא, בדת היהודית חל איסור על נישואי כהן וגרושה. עד כה מעולם לא התקיים הליך במקרה שבו זוג ביקש מהערכאה הדתית להכיר בסמכותה לדון בעניינו חרף התנגדותה. הכרה כנשואים דורשת פעולה אקטיבית של בני הזוג (אף שכפי שיוסבר בהמשך, בתי הדין יכולים לצרכים מסוימים להכיר בבני זוג כנשואים אף אם לא ביצעו טרם נישואין דתי או מוכר על ידי המוסד הדתי).[3]

המחלוקות בשאלת הנישואים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסדר הקיים בנוגע לנישואים בישראל שנוי במחלוקת בכמה היבטים, הנוגעים למעמדם של בני העדות הלא מוכרות וזרמים שונים בתוך העדות, והיעדרם של מנגנונים להסדרת נישואים בין-דתיים או נישואים אזרחיים בישראל. התומכים בהסדר רואים בו הכרח שנועד למנוע את פיצולו של עם ישראל, בעוד מתנגדיו טוענים כי הוא מהווה פגיעה חמורה בזכויות האזרח. החוק מכיר רק בחלק מהעדות כעדות שיכולות לנהל טקסי נישואין וגירושין. משכך, בני דתות שונות, ובהם למשל הנוצרים הפרוטסטנטים, אינם יכולים לקיים טקסים כאלה בישראל. בנוסף, ככל שמדובר ביהודים, מאחר שעל הנישואים והגירושים מופקדת הרבנות הראשית, בעלת האוריינטציה האורתודוקסית, אין בפועל אפשרות לקיום טקסי נישואין וגירושין בעלי אופי קונסרבטיבי או רפורמי. כמו כן, הנחיות מדינת ישראל אינן מאפשרות עריכת טקסי נישואים בין-דתיים, ואוסרות על רשמי הנישואים המוסלמים להשיא מוסלמים ליהודיות ונוצריות ללא שאלה המירו את דתן לאסלאם. כלל זה יכול לעתים להביא לאבסורד: אם אישה יהודיה נישאת לגבר מוסלמי בטקס שנערך על ידי קאדי, הם מוכרים כנשואים על פי הדין המוסלמי (המאפשר נישואים של גבר מוסלמי לאישה יהודיה או נוצרייה ללא צורך בהמרת דתה) אך לא מוכרים כנשואים על פי הדין היהודי. יוצא אפוא, שלפי הדין האישי של הצדדים, שהוא החוק במדינת ישראל לענייני נישואים וגירושין, הגבר נחשב לנשוי בעוד היא נחשבת רווקה[16]. למעשה, האפשרויות העומדות בפני בני דתות שונות המעוניינים להינשא הן נישואים בחו"ל או המרת דת, שהיא הליך שעשוי להיות ממושך (במקרה של גיור) או בלתי אפשרי (במקרה שמדובר בדרוזים).

בעיות אלה התגברו במהלך שנות ה-90, כאשר אוכלוסייה גדולה של עולים שאינם יהודים לפי ההלכה ואינם משתייכים לאף אחת מהעדות הדתיות המוכרות בישראל, היגרה לישראל במסגרת חוק השבות, והיו מנועים מלהינשא בישראל הן ליהודים והן בינם לבין עצמם. נכון לשנת 2009 היו בישראל כ-300,000 אזרחים חסרי מעמד דתי[17].

לאורך השנים נשמעו בישראל קריאות לאפשר נישואים אזרחיים, כמקובל בדמוקרטיות מערביות אחרות. הסדר כזה יכול לתת מענה לבעיות הנוגעות לבני העדות הלא-מוכרות, בני הזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות ואלה המעוניינים בנישואים בין-דתיים. בנוסף, יוכלו כך להינשא מי שמנועים להינשא בשל הדין הדתי החל עליהם (כגון פסולי חיתון לפי ההלכה היהודית). בנוסף לטענות הפרקטיות בעד האפשרות לקיים נישואים אזרחיים, מועלות גם התנגדויות למצב הקיים מטעמים עקרוניים, שבעיקרם נסובים סביב הטענה לפיה העובדה שניתן לקיים רק נישואים דתיים מהווה כפייה דתית ופוגעת בחופש הדת ובחופש מדת[18]. לשיטתם של המתנגדים להסדר הקיים, פגיעה זו עומדת בסתירה לסעיף 16(1) של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, לפיו זכותם של מי שהגיעו לגיל הנישואים להינשא ולהקים משפחה ללא הגבלה שמקורה בגזע, בלאום או בדת, וכן את מגילת העצמאות, בה נאמר כי מדינת ישראל "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"[19]. טיעון עקרוני נוסף נגזר מההתנגדות העקרונית לדין הדתי המהותי, ובפרט לדין ההלכתי היהודי. המתנגדים מטעם זה טוענים כי הדין היהודי מפלה נשים במגוון דרכים, בהן עגינות ודין מורדת על בעלה, שאינם מוחלים באופן זהה על גברים. בנוסף, נשים אינן יכולות לכהן כמסדרות קידושין וכדיינות בבית הדין הרבני. לפיכך, יוסי ביילין כתב שיש למחוק את הכתם של חקיקה דתית מחוקי המדינה.

מנגד, רבים אחרים רואים בהסדר הקיים, המחייב קיום נישואים דתיים בלבד באמצעות הרבנות, הכרח לשם שמירה על אחדות עם ישראל. לדברי הרב שמואל אליהו, אם ייצאו הנישואים מסמכותו של בית הדין הרבני, חלק מהעם יינשא בנישואים אזרחיים גם בשעה שאינם מתנגדים לדת באופן עקרוני. לזוגות אלו עשוי להיות בשלב זה או אחר רצון שנישואיהם יחולו 'כדת משה וישראל', ולפיכך יחולו מאליהם קידושי ביאה. בני זוג אלו שיפרדו בהמשך החיים בהליך אזרחי, לא ידעו שהם נשואים על פי ההלכה, אך צאצאים שיהיו לאישה מגבר אחר יחשבו לממזרים ופסולים לנישואים. מצב זה יוביל במשך השנים לריבוי ספקות ולפיצול עם ישראל לשתי סיעות שעל פי הדין הדתי אינן כשרות להינשא זו לזו. בדבריו מסתמך הרב אליהו על הכמות ה"מבהילה", כלשונו, של פסולי חיתון המתווספים מדי שנה בקהילות יהודיות בחו"ל[20]. זרח ורהפטיג טען כי ההסדר "מבטיח את השלמות הפיזית של האומה, ואת יציבותה של המשפחה היהודית". לטענתו, "הכנסת נישואים וגירושים אזרחיים עם אפשרות של נשואי תערובת - עלולה לבטל את המושג של מדינה יהודית"[21]. גם במכתב הסטטוס קוו מ-1947 אומצה גישה זו, ונקבע בו כי "כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים". גם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, השמיע נימוק זה בדיון בממשלה עם אישורו של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), אף שהוא עצמו נישא בשנת 1917 בנישואים אזרחיים[22].

לא הכל מקבלים את הטענות בדבר חשש מפילוג עם ישראל. ישעיהו ליבוביץ' טען כי מאחר שעל פי ההלכה נישואים אזרחיים אינם תקפים, ממילא אין חשש מבעילת אשת איש ומממזרות. עוד טען ליבוביץ' כי גם כיום לא ייתכנו נישואים בין מי שכפוף לדיני טהרת המשפחה לבין מי שאינו כפוף להם, ולכן החשש מפילוג מגוחך, כלשונו. כן טען כי הממסד הרבני אינו יכול לבחון את הסוגיה באופן אובייקטיבי, מאחר שיש להם אינטרס בדבר[23]. באשר לטענה בדבר אופיה היהודי של מדינת ישראל, טענה רות גביזון כי "היהודיות של המדינה אינה מחייבת ואינה מצדיקה מונופולין דתי, בוודאי מונופולין אורתודוקסי, על הנישואין"[18].

סקרי דעת קהל שנערכו בקרב ישראלים יהודים בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21 מצביעים על כך שרובם תומכים בקיום נישואים אזרחיים בישראל[24][25][26][27], אך עם זאת, רובם גם היו מעדיפים להינשא בטקס אורתודוקסי[24][28][27]. לפי סקר שנערך בהזמנת עמותת צֹהר בשנת 2004, הסיבה הנפוצה ביותר להחלטה שלא להינשא באמצעות הרבנות הייתה "יחס שלילי או אכזבה מהרבנות", ואחריה רצון לשוויון, היותם של הנשואים פסולי חיתון ושאיפה ל"גישה ליברלית ונוחה יותר"[29].

ניסיונות להסדרת חלופות לנישואים דתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפעמים שבהם הובאה בפני בית המשפט העליון עתירה ממנה משתמע בצורה זו או אחרת כי בית המשפט ייצור מוסד של נישואים אזרחיים, סירב בית המשפט לעשות כן, וקבע כי זהו עניינו של המחוקק[30][31][32]. במקרה בו ביקש אדם להכריז עליו כ"חסר אמונה דתית", על מנת שבית המשפט יוכל להכיר בנישואיו "על פי המשפט המקובל", דחה בית המשפט את טענתו[33]. בפעמים היחידות שבהן התערב בג"ץ, וקבע כי יש להכיר בטקס נישואים פרטי שנערך בין כהן לגרושה, נעשה הדבר תוך הסתמכות על הכלל הדתי שקובע כי נישואים אלו אסורים מלכתחילה אך תקפים[34]. המשפטן אריאל רוזן-צבי ראה בהימנעות זו תופעה חיובית, שכן לשיטתו, על בית המשפט להימנע מהכרעה במאבקים אידאולוגים, ולא לפגוע בשלד המרכזי של הדין הדתי שנקבע על ידי המחוקק כהסדר מחייב[35].

עם הזמן התפתחו מספר מוסדות חלופיים שבאו לאפשר לאנשים הנמנעים מחתונה רבנית, או שאינם כשירים להינשא ברבנות, מעמד של זוג נשוי או מעמד דומה לו. החתונה בחוץ לארץ, ובמיוחד בקפריסין ובפראג, הפכה לפתרון זמין ונוח לישראלים רבים. כן גילו עורכי הדין כי בפרגוואי אין כל צורך בנוכחות במדינה או בזיקה כלשהי אליה על מנת להינשא בה כדין, ו"נישואי פרגוואי" או "נישואים באמצעות הדואר" הפכו אף הם לטקס מוכר. ממחקר שנערך בנושא[36] עולה כי בשנת 2000 נישאו בחו"ל כ-8,100 ישראלים, המהווים כ-9.5% מכלל הישראלים שנישאו באותה שנה. 41% מהישראלים שנישאו בחו"ל באותה שנה עשו זאת בקפריסין, והאחרים בחבר המדינות, בארצות הברית ובמדינות אחרות. חלק קטן מאותם ישראלים נישאו לבני זוג שאינם ישראלים, או כאלה הגרים בישראל אבל אינם רשומים במרשם האוכלוסין. כ-42% מהישראלים שנישאו בחו"ל בשנת 2000 היו העולים מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים (פי 6 ממשקלם בקרב היהודים הנישאים בישראל). שליש מהם אינם מסווגים לפי דת על פי הגדרת משרד הפנים, ולכן נבצר מהם (ומבני זוגם היהודים, במקרה שישנם) להינשא בתחומי ישראל. למעלה מ-1,200 יהודים ילידי ישראל ויהודיות ילידות ישראל נישאו זה לזו בחו"ל בשנת 2000, ולפחות חלקם עשו זאת מתוך בחירה. על אף שמרבית היהודים הנישאים בחו"ל הם רווקים, ישנה נטייה חזקה יותר של גרושים להינשא בחו"ל. גילם של הנישאים בחו"ל גבוה יותר מזה של אלה הנישאים בישראל.

מעמד הידוע בציבור התפתח אף הוא לכלל מוסד רחב, המעניק למחזיקים בו מגוון זכויות בירושה, גמלה, הגנת הדייר וכיוצא בזה. עם זאת, אין מעמדם של ידועים בציבור שווה למעמד נשואים, ויש תחומים רבים בהם ניתנות זכויות לנשואים שאינן ניתנות לידועים בציבור. כך, למשל, סעיף 39(ב) לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב] תשמ"ו-1986 קובע פטור משירות צבאי לנשים נשואות; אין פטור דומה לידועות בציבור. יתרה מזו, בעוד שאדם נשוי אינו צריך להוכיח ולהתדיין על היותו נשוי, ידוע בציבור חייב להתדיין באופן פרטני עם רשויות רבות כדי לקבל את זכויות הנשואים. נוסף לכל אלה, מוסד הידועים בציבור מעורר לעתים בעיות ליברליות, שכן בתי המשפט מחילים לעתים את מחויבות הנישואים גם על אנשים שלא נישאו משום שלא רצו לקחת על עצמם מחויבות זו[37].

מתוך המתח המובנה שבין מערכת המשפט הישראלית הכללית, ובראשה בית המשפט העליון, ובין מערכת בתי הדין הרבניים, שכלל הציבור היהודי בישראל, גם זה שאינו שומר מצוות, הוכפף אליה בענייני נישואים וגירושים, נחקקו חוקים שבאו לנסות ולהתאים את המערכת הרבנית לנורמות מקובלות של שוויון האישה. החשוב ביניהם הוא חוק שיווי זכויות האישה, תשי"א-1951, שהביא לפסילת נורמות רבות המפלות נשים שהיו נהוגות בבתי דין דתיים, מוסלמים ויהודים כאחד. עם זאת חוק זה קובע במפורש שאין הוא פוגע בדיני איסור והיתר בענייני נישואים וגירושים.

המשפטנית פרנסס רדאי סבורה כי המדובר בניסיונות ל"עקיפת החוק בדרך חוקית", וכי הכורח של אזרח לפנות למדינה זרה על מנת להינשא הופכים את הדרכים החלופיות לפחותות ערך. לטענתה "עצם קיום אלטרנטיבות שוליות אלו מצביע נכוחה על חוסר הכבוד כלפי ערכים חילוניים שמפגינה המערכת המשפטית בישראל"[38]. בשנים האחרונות התפתחה תופעה של "טקסי נישואים חילוניים". טקסים אלו כשלעצמם אינם מקנים מעמד של זוג נשוי, אלא באים כתוספת לאקט החוקי - נישואים כדת משה וישראל או נישואי חוץ לארץ - אך הם מעניקים ממד אזרחי חילוני לטקס הנישואים, ממד שנעדר ממנו בטקס המקובל על פי הדת. עם עורכי טקסים אלו נמנים אברי גלעד ויאיר לפיד.

ניסיונות פוליטיים לקדם נישואים אזרחיים- הצעות חוק רבות באו לפתור עניין זה ולנסות להסדיר את מעמדם של פסולי החיתון. כך, למשל, בעקבות האירוע שגרר את פסק דין האח והאחות בסוף שנות ה-60, העלתה סיעת הליברלים העצמאים הצעה שנועדה להתיר נישואים אזרחיים לפסולי חיתון, והדבר גרם למשבר ממשלתי. מפלגת מרצ ומרכיביה ההיסטוריים, מפ"ם, רצ ושינוי, הובילו מאבק למען נישואים אזרחיים בישראל במשך זמן רב, אך ללא הצלחה רבה. בעקבות הכישלונות החוזרים והנשנים של ההצעות להנהגת נישואים אזרחיים, ניסחו המשפטנים פרופסור שיפמן וד"ר שחר ליפשיץ הצעה לפיה יוקם מסלול זוגיות אלטרנטיבי שיכונה רישום זוגיות. הצעה זו הועלתה בקווים כללים כבר ב-2002, אך קיבלה תאוצה בשנים שלאחריה. הרקע לכך היה הטענה של רבנים אחדים (בכללם הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר) שהניכור הרב שיוצר מצב זה לא משרת את האינטרס הדתי הרחב. כחלק מההסכם הקואליציוני בממשלתו השנייה של אריאל שרון, דרשה מפלגת שינוי מציאת פתרון חוקי לבעייתם של אלה שאינם יכולים להינשא בישראל. ועדה שישבה על המדוכה הציעה פתרון שאינו זהה לנישואים אזרחיים, והוא ברית הזוגיות. ועדה זו, שבה היו חברים חברי הכנסת רוני בר-און, יורי שטרן, ניסן סלומיאנסקי ורוני בריזון, שייצגו מפלגות מכל הקשת הפוליטית הדתית, משינוי ועד מפד"ל, הגישה הצעת חוק[39] לפיה יתקיים מעמד נפרד של אנשים שבאו ב"ברית זוגיות", שלא ייקרא "נישואים" אך יעניק זכויות וחובות זה כלפי זה וכלפי המדינה, באופן הדומה ככל האפשר לנישואים. הצעת החוק לא הגיעה להליכי חקיקה מתקדמים. המכון הישראלי לדמוקרטיה אימץ, במסגרת פרויקט "חוקה בהסכמה", נייר עמדה מפורט שנכתב על ידי הד"ר שחר ליפשיץ בנושא ברית הזוגיות, ובו הצעת חוק מפורטת בנושא [1]. גם ועדת החוקה של הכנסת הכריזה שברית הזוגיות הוא הפתרון המועדף עליה במסגרת פרויקט החוקה, אולם בפועל לא ברור מצבו של פרויקט החוקה בישראל. ביולי 2007 הגיעו שר המשפטים, דניאל פרידמן, והרב הראשי לישראל שלמה עמאר להסכם על הצעת חוק מוגבלת לנישואים אזרחיים בישראל, אשר תחול על נישואים בין אזרחי ישראל שאינם שייכים לעדה דתית מוכרת[40]. ובמרץ 2010 אושר בכנסת חוק ברית הזוגיות בנוסח המצומצם שלו, שמאפשר לחסרי דת להשתתף בברית זוגיות עם חסרי דת אחרים.
הכרה חלקית בנישואים אזרחיים- עוד בשנת 1951 קבע בית המשפט העליון, בדונו בעניין סקורניק, כי גם נישואים מחוץ לישראל, שנערכו בידי בית דין רבני כדת משה וישראל, מוכרים כנישואים בישראל[41]. כן נפסק כי אם לא היה אחד מבני הזוג תושב או אזרח מדינת ישראל בעת הנישואים, והמדינה שבה נערכו הנישואים הכירה בתוקף הנישואים, הרי שעל פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי יש להכיר בתוקף הנישואים. בשנת 1963 קבע בית המשפט העליון, בדונו בעניין פונק-שלזינגר, כי על פקיד הרישום במשרד הפנים לרשום כנשואים בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים בחוץ לארץ, גם אם בעת הנישואים היו אזרחי מדינת ישראל[42]. פסיקה זו פורשה באופן טכני וצר, כרישום לצרכים סטטיסטיים בלבד, שאינו מקנה מעמד אישי של נישואים, שכן אין ברישום כשלעצמו כדי להעיד על תוקפם המהותי של נישואים, והוא מתבצע רק כיוון שהתעודה הזרה המוצגת נחזית לתקפה, ולא מובאות ראיות לסתרה. על כן, השאלה המהותית, דהיינו תוקפם המהותי של נישואים אזרחיים בישראל, המשיכה להוות נושא מחלוקת קשה בין מלומדי משפט ואף שופטים. עם זאת, חרף המחלוקת התאורטית בנושא, פסק הדין בעניין פונק שלזינגר, למרות ניסוחו הטכני לכאורה, מאפשר באופן מהותי לנישאים בנישואים אזרחיים בחו"ל ליהנות ממגוון זכויות אזרחיות הניתנות להם על ידי הרשויות המנהליות בעקבות הרישום במרשם, בלא שהן טורחות לבדוק את טיב הרישום. בנושא זה חלה התפתחות בפסיקות אחרונות שניתנו על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק: ראשית, בפסק דין שעסק בבני זוג מעורבים (כלומר מדתות שונות) קבע ברק שלפחות לעניין חוק הירושה יש להכיר בהם כנשואים. נוסף על כך, בפסק דין שניתן בנובמבר 2006[43] קבע ברק כי ההכרה בתוקפם של נישואים אזרחיים שנערכו בחו"ל היא גם מבחינת הצורה וגם מבחינת המהות (הדין העברי), וזאת בעקבות פסיקה של בית הדין הרבני הגדול במקרה זה עצמו, שקבעה כי די בכך שנישואים אזרחיים נערכו בחו"ל, על מנת שבית הדין לא יכיר בזכותם של הנישאים בהם להינשא לאחר, שכן המדובר ב"נישואי בני נוח". בפסק דינו קבע ברק כי לבית הדין הרבני הסמכות להתיר נישואים אלו. הכרה זו נדרשת, לדעת ברק, נוכח ההכרה של המשפט הבינלאומי במעמדה של הזכות לנישואים ולחיי משפחה[44].

ברית הזוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסד ברית הזוגיות נותן מענה לצרכים של זוגות בהם שני בני הזוג הם "חסרי דת". חסר דת, לצורך זה, הוא מי שאינו יהודי, דרוזי, מוסלמי או נוצרי. על פי החוק, מרגע שמוגשת בקשה לרישום ברית זוגיות, מועברת הודעה לראשי כלל בתי הדין הדתיים בישראל, אשר מוסמכים לאסור על רישום ברית הזוגיות אם אחד מבני הזוג הוא בן דתם או ישנו ספק בדבר השתייכותו לקהילה הדתית עליה אמון בית הדין.[45] בנוסף, מוסד זה פתוח אך ורק בפני זוג חסרי דת שהם איש ואישה.[46] אף שבעבר בתי משפט הכירו בכך שיש לפרש את המושג "איש ואישה" כחל גם על בני זוג בני אותו המין,[47] סוגיה זו טרם התעוררה בהקשר של חוק ברית הזוגיות. כמו כן, חובה על שני בני הזוג להיות תושבי ישראל. עוד נדרש כי ברישום הרשמי של מדינת ישראל יוכר האדם כחסר דת (כך, מי שרישומו יהודי, והגיע לישראל מכוח חוק השבות, לא יוכל להיכנס בברית הזוגיות גם אם הוא אינו מוכר כיהודי לצורך נישואין על ידי הממסד הרבני בישראל). כניסה לברית הזוגיות דורשת פעולה אקטיבית של בני הזוג.[3]

ידועים בציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסד הידועים בציבור פתוח בפני כל זוג, לרבות בני זוג בני אותו המין. בשונה מנישואין או ברית הזוגיות, כניסה לסטטוס של "ידועים בציבור" אינה מחייבת פעולה אקטיבית של בני הזוג, ודי בקיום חיים זוגיים משותפים. בהקשר זה, השאלה האם זוג הוא "ידוע בציבור" או לא מורכבת, ותלויה לא פעם בהקשר שבו היא מתעוררת (כך לדוגמא יטו להכיר ביתר קלות בטענת משותפת של זוג על היותם ידועים בציבור מאשר במקום בו אחד מבני הזוג טוען זאת והאחר מתנגד לכך). ככלל, המבחן לזיהוי ידועים בציבור הוא כפול – קיום חיי ישות וקיום חיים משותפים. מבחן זה הוא מבחן גמיש, תלוי נסיבות ותלוי הקשר ולעיתים בית המשפט יכיר בידועים בציבור אף אם אינם עומדים בתנאים אלו (למשל, אם לא התקיים משק בית משותף בשל היות בני הזוג בארון, נוכח מאפייני העבודה של בני הזוג וכדומה).[48] כיום קיימת גם האפשרות להוצאת תעודת זוגיות, המעניקה את כלל ההטבות מטעם המדינה שמקבלים זוגות נשואים אחרים.[3]

קיום טקס נישואים שלא דרך הרבנות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת ישראל, הדרך היחידה להינשא באופן שיוכר על ידי המדינה היא על ידי קיום טקס דתי המוכר על ידי הערכאה הדתית הרלבנטית (במקרה של יהודים – הרבנות הראשית). קיום טקס חתונה אזרחי, הנפקת תעודת זוגיות, חתימה על הסכם זוגיות וכדומה, כולם יכולים לשמש ראיות משמעותיות ביותר להוכחת היות בני הזוג "ידועים בציבור". יחד עם זאת, טקסים אלו אינם מקנים מעמד של נשואים.[3]

נישואין בחו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואין בחו"ל כיום החלופה המרכזית למיסוד קשר הנישואין בישראל, לאלו שאינם יכולים או שאינם מעוניינים להינשא תחת סמכות בית הדין הדתי. מדינת ישראל מכירה לצורך רישום בתעודות נישואין תקפות מחו"ל, לרבות נישואים של בני אותו המין או נישואין אחרים שלא ניתן לבצעם בישראל.[49] עבור זוגות הטרוסקסואלים ישנן אפשרויות רבות להינשא מחוץ לישראל, ללא צורך באזרחות זרה, ובכלל זאת האפשרות הנפוצה של נישואין היא בקפריסין. עבור זוגות בני אותו המין ישנו הכרח להתחתן במדינות המאפשרות לזוגות זרים נישואין וכן מאפשרות לזוגות בני אותו המין נישואין. היעדים הנפוצים לחתונות של בני זוג בני אותו המין הם קנדה וארצות הברית. לאחר עריכת טקס הנישואין, ניתן לרשום את הנישואין בישראל. הליך הרישום משתנה ממדינה למדינה, ותלוי בהסכם שבין ישראל והמדינה הזרה בנוגע להכרה בתעודות רשמיות זרות.[50] בהקשר זה, יצוין כי על אף שמבחינה פורמאלית מדינת ישראל מכירה בתעודה הזרה רק לצורך רישום, ואינה מכירה באופן מהותי בנישואין, בפועל בתי משפט מתייחסים לנישואין בחו"ל באותו האופן שבו הם מתייחסים לנישואין בישראל, ולא מתעוררים קשיים מיוחדים לבני הזוג בשל הנישואין בחו"ל. כך, נקבע שנישואין תקפים בחו"ל הם נישואים רלבנטיים לצורך ירושה, חלוקת רכוש, מזונות, ביטוח לאומי וכדומה אף אם הנישואין לא היו אפשריים בישראל.[51][3]

מוסד הידועים בציבור בישראל הוא מהמפותחים בעולם, ובפועל מעניק לבני הזוג את אותן הזכויות כמו לבני זוג נשואים[52] ומטיל עליהם את אותן החובות.[53] גם בני זוג בני אותו המין זוכים לזכויות זהות. ישנם מספר תחומים נקודתיים בהם ישנה אבחנה ממשית בן בני זוג ידועים בציבור לבין זוגות נשואים. התחום המרכזי בו ישנה אבחנה על בסיס סטטוס הוא איחוד משפחות והגירה. בן זוג נשוי לישראל זכאי לעבור הליך התאזרחות בן חמש שנים, בעוד שבן זוג ידוע בציבור של ישראל יכול לעבור רק הליך של הפיכה לתושב קבע הנמשך שבע שנים. בהקשר זה, מדינת ישראל אינה מכירה בנישואין של בני זוג בני אותו המין, ומאפשרת לבני זוג נשואים לעבור את התהליך הארוך בלבד. יצוין כי בימים אלו תלויה ועומדת עתירה בבית המשפט נגד האפליה המגולמת בנוהל זה. בהמשך לאמור, ישראלים אשר בני זוגם הם תושבי מדינות המוגדרות כמדינות אויב, או תושבי הרשות הפלסטינית, אינם זכאים להליך של איחוד משפחות כלל. לצד זאת, לסטטוס הנישואין השלכות גם בתחום האימוץ, וניתנת העדפה לזוגות נשואים. יצוין בהקשר זה כי זוגיות של בני זוג בני אותו המין אינה מוכרת כלל לצרכי אימוץ, והם יכולים לאמץ כמאמצים יחידים בלבד.[54] בפועל , עד כה אומץ אדם אחד בלבד על ידי בני זוג בני אותו המין, ללא זיקה גנטית לאחד מההורים המאמצים, והוא אומץ כבגיר ועל בסיס רצונו שלו.[55][3] אף שבאופן עקרוני אמורים בני זוג ידועים בציבור לזכות לאותן הטבות ואפשרויות כמו בני זוג נשואים, פעמים רבות הדרישה הבירוקרטית להוכחת הזוגיות גבוהה בהרבה מקום בו מדובר בבני זוג שאינם נשואים. בהקשר זה, בית המשפט העליון הכיר בכנות הקשר של ידועים בציבור אף במסגרות דוגמת מערכת יחסים פתוחה,[56] אך בפועל בני זוג ידועים בציבור נתקלים פעמים רבות באי אמון בכנות הקשר ביניהם מקור בו הקשר אינו נאמן לדפוסים הטרונורמטיביים מקובלים. [3]

פירוק קשרי נישואין בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיום נישואין כולל שני רכיבים מרכזיים – שינוי סטטוס מנשוי לגרוש, והסדרת העניינים הנלווים לגירושין בהם רכוש ומשמרות. היחס לשני הרכיבים בדין הישראלי שונה. שינוי סטטוס - בכל הנוגע לשינוי הסטטוס, הסמכות הבלעדית לדון בבקשה לגירושין נתונה לבית הדין הדתי עבור כל אדם נשוי שאינו חסר דת, וכל זמן ששני בני הזוג משתייכים לאותה הדת. המשמעות היא שגם מי שנישא בחו"ל יחויב בסיום הנישואין על ידי הערכאה הדתית. עבור זוגות אשר נישאו בחו"ל או בכל דרך אחרת, ואשר אינם בני אותה הדת, או שנישואיהם אינם מוכרים על ידי הערכאה הדתית, או, אם מדובר בבני זוג שאינם יהודים, אין לשום ערכאה דתית בישראל הסמכות לסיים את הנישואין, ניתן לקיים הליך של התרת נישואין.[57] אם אחד מבני הזוג משתייך לקהילה דתית מוכרת בישראל, נדרש על מנת לבצע את הליך התרת הנישואין היתר של ערכאת השיפוט הדתית הרלבנטית, המצהיר כי על פי הדת אין צורך בביצוע גירושין דתיים.[58] במקרה בו הנישואין תקפים לפי הדת של אחד מבני הזוג, ההליך יוגש לנשיא בית המשפט העליון אשר יקבע את הערכאה המתאימה להתרת הנישואין. כך לדוגמא, נקבע כי בני זוג נשואים בני אותו המין יהיו רשאים לסיים את נישואיהם בדרך של התרת נישואין אף אם שניהם יהודים, מאחר שאין לנישואין תוקף על פי הדת.[59] הליך של התרת נישואין מתקיים בפני בית המשפט לענייני משפחה. זוגות אשר נכנסו בברית הזוגיות יכולים להגיש בקשה משותפת למחיקה ממרשם ברית הזוגיות ואם אין הסכמה בין בני הזוג לעניין שינוי הסטטוס, יכול כל צד לפנות לבית המשפט על מנת שיורה על מחיקת הזוגיות מהמרשם. שאלת ההכרה בגירושין שנערכו בחו"ל היא מורכבת ביותר ותלויה בנסיבות. ככלל, אם מדובר בזוג אשר היה רשאי בארץ לקיים הליך של התרת נישואין יוכר פסק הדין הזר המורה על הגירושין בהתאם לכללי הכיבוד ההדדי בין המדינות. כאשר מדובר בזוג שהסמכות לגירושיו נתונה בארץ לערכאה הדתית, על הערכאה הדתית בישראל להכיר בגירושין שנערכו בחו"ל לצורך הכרה בגירושין בארץ ומתן אפשרות לנישואין מחדש. השאלה האם ניתן לשנות את הרישום בישראל על בסיס תעודת גירושין מחו"ל אינה ברורה. נראה כי מקום בו הגירושין בוצעו לפני הקניית המעמד בישראל ירשמו הגירושין על פי מסמכי הזהות של העולה החדש. בשונה, ספק אם אדם שכבר רשום כנשוי בישראל יכול לשנות את המרשם על בסיס תעודת גירושין מחו"ל.[60][3]

הסדרת העניינים הנלווים לגירושין – לצד הגירושין עצמם, ניתן לקיים הליך שעניינו חלוקת רכוש, קביעת משמורת על ילדים והסדרי ראייה, מזונות וכדומה. הליכים אלו יכולים להתקיים בפני הערכאה הדתית או בפני הערכאה הכללית (בית המשפט לענייני משפחה). אם המחלוקת התעוררה במקביל לגירושין, ההכרעה איזו ערכאה תדון בהסדרים האמורים נקבעת על פי השאלה לאיזו ערכאה פנו קודם. מנגנון זה מוכר כ"מירוץ הסמכויות", שבמסגרתו בני זוג מבקשים להביא את עניינם בפני הערכאה הנוחה להם. מרגע שאחת מערכאות השיפוט קנתה סמכות לדון בנושא, ימשך הדיון בפניה בלבד. בהקשר זה, לא די באישור הסכם גירושין על מנת להקנות סמכות לערכאה הדתית, והסמכות נקנית רק עם הערכאה הדתית דנה ופסקה בסוגיה שבמחלוקת.[61] אם המחלוקת לא התעוררה תוך כדי הגירושין, הסמכות היא לבית המשפט לענייני משפחה בלבד, אלא אם הסכימו שני בני הזוג על קיום הדיון בפני הערכאה הדתית. בהקשר זה יודגש כי בני הזוג יכולים להסכים להתדיין בפני הערכאה הדתית רק אם ממילא לערכאה הדתית יכולה להיות סמכות בעניינם. למשל, בני זוג בני דתות שונות אינם יכולים להסכים לדון בעניינם בפני הערכאה הדתית, והערכאה הדתית לא רשאית לדון במחלוקות רכוש, מזונות ומשמורת בין בני הזוג. עוד יודגש כי כיום, על מנת למנוע את ניצול הגט על מנת לסחוט את האישה במישור הממוני, רשאית אישה להביא לפירוק השיתוף הממוני אף בטרם הוגשה בקשה לגט או בטרם אושר הגט.[62] בהמשך לאמור, באופן עקרוני הדין שחל על הסכסוך הוא הדין הכללי, ולא הדין הדתי, גם אם הדיון עצמו מתקיים בפני ערכאה דתית.[63] בפועל, נוכח שיקול הדעת הרחב של בית המשפט, פעמים רבות הדיון בפני הערכאה הדתית יתבסס על נורמות השאובות מהמשפט הדתי, ולא על בסיס הדין הכללי. שאלה מרכזית שטרם הוכרעה היא האם ניתן בהסכם טרום נישואין לקבוע מראש שלבית הדין הדתי לא תהיה סמכות בכל הנושא להסדרים הנלווים לגירושין. בית המשפט העליון התייחס לסוגיה זו פעמיים והביע את דעתו כי ניתן לקבוע בהסכם בכל מועד לפני הגירושין כי לבית הדין הדתי לא תהיה סמכות לדון בעניינים הנלווים לגירושין.[64] יחד עם זאת, טרם התקבלה הכרעה סופית בנושא, ואין הלכה מחייבת. בפועל, זוגות רבים מוסיפים היום סעיף בהסכם טרום נישואין אשר קובע כי כל סכסוך הנלווה לגירושין ידון בפני הערכאה הכללית ולא בפני הערכאה הדתית. ידועים בציבור, בין אם קיימו טקס בישראל או בחו"ל ובין אם לאו, שלא נרשמו כנשואים, חייבים לקיים באופן פורמאלי הליך של גירושין על מנת להיות מסוגלים להתחתן מחדש. בפועל, אין לבתי הדין הדתיים יכולת לדעת על קיומם של היחסים בין בני הזוג, ולמעט אם בני הזוג מבקשים להתחתן פעם שניה במסגרת הממסד הדתי, הצורך בגירושין דתיים לידועים בציבור אינו מתעורר.[3]

שינוי סטטוס מנשוי לגרוש אפשרי רק באמצעות הערכאה הדתית. אם אין לערכאה הדתית סמכות ביחס לבני הזוג ניתן לבצע הליך של התרת נישואין או פירוק של ברית הזוגיות. עניינים הנלווים לגירושין ידונו בפני הערכאה הדתית אם הם צורפו לתביעת הגט ולא התקיים דיון קודם לכן בערכאה הכללית. אם לא צורפו העניינים הנלווים לגירושין לתביעת הגט, ידונו הם בפני הערכאה הכללית, למעט אם הסכימו בני הזוג לקיים את הדיון בפני הערכאה הדתית.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סימן 51 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל
  2. ^ Selcted Data for international Women's Day 2011
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 עו"ד חגי קלעי. שו"ת - נישואין.
  4. ^ המשרד לשירותי דת, מידע אודות תהליך רישום הנישואין
  5. ^ Steve Kroft, The Spy Among Us, ‏2015 May 10
  6. ^ סעיף 2 לחוק שיפוט בתי־דין רבניים התשי"ד 1953 קובע: "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". הוראה זו חלה גם לגבי נישואי יהודים שאינם אזרחי ישראל. מכוח סעיף 3 לחוק, מוסמך בית הדין הרבני לדון גם בכל עניין "הכרוך בתביעת הגירושין" על-פי דין תורה
  7. ^ ואלה הן: העדה המזרחית-אורתודוקסית, העדה הלטינית-קתולית, העדה הארמנית-קתולית, העדה הסורית-קתולית, העדה היוונית-קתולית-מלכיתית, העדה הכשדית-אוניטית, העדה המרוניטית, העדה הסורית-אורתודוקסית והעדה הגריגוריאנית ארמנית.
  8. ^ Order-in-Council: "Order of Marriage and Divorce (Registration)".
  9. ^ פקודת הנישואים והגירושין (רישום), באתר "נבו"
  10. ^ י. וינס, "דיני מעמד אישי", בתוך צ. זילביגר (עורך), סדרי שלטון ומשפט בישראל, הוצאת המדפיס הממשלתי, 1954, 311.
  11. ^ סרטונים פרופ' אביעד הכהן, ‫דויד בן-גוריון ונישואין אזרחיים - החל מדקה 1:48 - על התייחסותו של בן-גוריון בדיוני הממשלה למניעת פילוג העם על ידי נישואים, באתר מרכז מציל"ה
  12. ^ חיים כהן, "כפייה דתית בישראל" בתוך ספר ברנזון, כרך ב' - בני סברה, הוצאת נבו, 2000
  13. ^ שחר אילן400 כלות ל-1,000 גברים, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2006.
  14. ^ על התפתחות המעמד החוקי של העדה הדרוזית, באתר אימגו
  15. ^ כך לדוגמא סעיף 1 ל חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 קובע כי: " עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים" וסעיף 2 לחוק קובע כי: " נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".
  16. ^ פרנסס רדאי, כרמל שלו, מיכל ליבן-קובי, מעמד האשה בחברה ובמשפט. הוצאת שוקן, 1995
  17. ^ תומר זרחין, ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, באתר הארץ, 19/07/2009
  18. ^ 18.0 18.1 יואב ארציאלי, אמנת גביזון-מדן: עיקרים ועקרונות עמ' 33
  19. ^ אביעד הכהן, "נישואין כדת משה ו (מדינת) ישראל", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010, עמ' 43
  20. ^ מה הבעיה בנישואים אזרחיים?, תשובת הרב שמואל אליהו וויכוח בעקבותיה, אתר כיפה, כא' באייר תשס"ג
  21. ^ צבי שינובר ויצחק גולדברג, ישראל עם וארץ, עמ' 324.
  22. ^ אביעד הכהן, "נישואין כדת משה ו (מדינת) ישראל", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010, עמ' 68
  23. ^ ישעיהו ליבוביץ' על הפרדת הדת מהמדינה. פורסם לראשונה בירחון "בטרם", בשנת 1959
  24. ^ 24.0 24.1 לוי, לוינסון וכ"ץ, יהודים ישראלים:דיוקן. אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2000, מכון גוטמן, 2002, עמ' 11, 18 .
  25. ^ סקר: 70% מהציבור בעד נישואין אזרחיים באתר וואלה
  26. ^ 57% מהציבור הישראלי תומך בנישואים אזרחיים, אתר אסימון, 12 בדצמבר 2009
  27. ^ 27.0 27.1 יריב פניגר וגיא בן-פורת, הרוב תומך בנישואים אזרחיים, באתר הארץ, 30 באפריל 2009
  28. ^ אורי פז, למה לפלג את העם?
  29. ^ ‏אילן מרסיאנו, סקר: רק 63% מתחתנים מאהבה, באתר ynet, 2 באוגוסט 2004
  30. ^ ע"א 373/72 טפר נ. מדינת ישראל פ"ד כח (2), 7.
  31. ^ בג"ץ 130/66 שגב נ. בית הדין הרבני האזורי צפת, פ"ד כא (2) 505
  32. ^ בג"ץ 693/91 אפרת נ. הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים פ"ד מז (1), 749
  33. ^ ע"א 450/70 רוגוזינסקי נ. מדינת ישראל פ"ד כו (1) 129
  34. ^ בג"ץ 81/69 רודניצקי נ. בית הדין הרבני, פ"ד כד (1) 704
  35. ^ א. רוזן-צבי, "מדינה יהודית ודמוקרטית - אבהות רוחנית, ניכור וסימביוזה - האפשר לרבע את המעגל?" בתוך מדינה יהודית ודמוקרטית, רמות, 1996, עמ' 53
  36. ^ נורית דוברין, "נישואים של ישראלים בחו"ל וחלקם של עולי ברית המועצות לשעבר בתופעה" מגמות מד (3), 2006, עמ' 477-506.
  37. ^ על בעיה זו ראו ספרו של ד"ר שחר ליפשיץ "הידועים בציבור בראי התאוריה האזרחית של דיני המשפחה", הוצאת נבו תשס"ו
  38. ^ פרנסס רדאי, היתר ואיסור בנישואין וגירושין, בתוך ספר ברנזון, חלק ב' - בני סברה הוצאת נבו, 2000
  39. ^ הנוסח המלא של הצעת החוק - ynet
  40. ^ נטע סלע ואבירם זינו, "אור ירוק" לנישואים אזרחיים בישראל, באתר ynet, 18 ביולי 2007
  41. ^ ע"א 191/51 סקורניק נ. סקורניק, פ"ד ח 141
  42. ^ בג"ץ 80/63 פונק שלזינגר נ. שר הפנים פ"ד יז 225
  43. ^ בג"ץ 2232/03 פלונית נ. בית הדין הרבני האזורי ת"א-יפו, ניתן ב-21 בנובמבר 2006
  44. ^ עידן יוסף, בג"ץ: לרבנים יש סמכות להתיר נישואים אזרחיים באתר חדשות מחלקה ראשונה, 21 בנובמבר 2006
  45. ^ סעיף 6 לחוק ברית הזוגיות לחסרי דת, התש"ע-2010.
  46. ^ סעיף 1 לחוק ברית הזוגיות לחסרי דת, התש"ע-2010. לביקורת על התחולה המצומצמת של החוק ראו בג"ץ 129/13 ‏ ‏ אקסלרוד נ' ממשלת ישראל (26.1.2014).
  47. ^ ע"א (נצ') 3245/03ירושת המנוח ש.ר. ז"ל נ' היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי (11.11.2004).
  48. ^ עמ"ש (ת"א) 2219-06-12 ר.ב.ח. נ' ק.ג. (6.3.2014).
  49. ^ בג"ץ 3045/05 בן-ארי נ' מנהל מינהל האוכלוסין, פ"ד סא(3) 564(2006)
  50. ^ ראו לדוגמא – המדריך המקוצר לחתונה גאה בקנדה - http://www.glbt.org.il/Files/marrigeGuide.pdf
  51. ^ בע"ם 9607/03 פלוני נ' פלוני, פד סא(3) 726 (2006); רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213 (2003).
  52. ^ ע"א 2622/01 מנהל מס שבח מקרקעין נ' לבנון, פ"ד נז(5) 309 (2003); רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר (2.7.2003); בג"ץ 5492/07 בוארון נ' בית הדין הארצי לעבודה (19.9.2010).
  53. ^ תמ"ש (ת"א) 21910-02-10 ש. נ' מ. (27.8.2013).
  54. ^ ראו פסקה 9 לפסק דינו של השופט ג'ובראן בבג"ץ 566/11 ממט מגד נ' משרד הפנים (28.1.2014).
  55. ^ אמ"צ (ת"א) 34/07 אבן-קמה נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.3.2009).
  56. ^ ע"א 4385/91‏ סלם נ' כרמי, פד נא(1) 337 (1997).
  57. ^ חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969.
  58. ^ רמ"ש 41782-04-10 פלונית נ' אלמוני (23.3.2011).
  59. ^ תה"נ (ת"א) 52224-11-13 פלונים (8.12.2013)
  60. ^ ה"פ (י-ם) 1366/89 טוביאנה ויסברג מרים נ' טוביאנה חיים קלוד (9.4.1991) שם נפסק כי גירושין משוויץ של יהודים שנישאו בישראל אינם תקפים בישראל נוכח הפגיעה בתקנת הציבור.
  61. ^ בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259 (2006).
  62. ^ סעיף 5א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973.
  63. ^ בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221 (1994).
  64. ^ בג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (20.3.2013); בג"ץ 6866/03 וקנין נ' בה"ד הרבני האזורי נתניה (2003); חגי קלעי "סוף מירוץ במחשבה תחילה" עורך הדין 23, 116 (2013).