טאר ערבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןטאר ערבי
איור של טאר ערבי (זכר)
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששמצב שימור: בסכנת הכחדה
סכנת הכחדה (EN)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: יעלים
סוג: טאר ערבי
מין: טאר ערבי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Arabitragus jayakari
תחום תפוצה
موطن الطهر العربي.png
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טאר ערבי (שם מדעי: Arabitragus jayakari), הוא סוג של אנטילופת-עז קטנה יחסית האנדמי לדרום-מזרח חצי האי ערב ומהווה מין יחיד בסוגו, ותואר לראשונה בשנת 1894 על ידי אולדפילד תומאס. עד שנת 2005 סווג בסוג טאר (Hemitragus) לצד טאר ההימלאיה וטאר נילג'ירי תחת השם המדעי (Hemitragus jayakari) בעיקר על סמך מבנה הקרניים והאקולוגיה, אך כיום שלושתם נחשבים כסוגים נפרדים, ולכל אחד מהם יש קרבה גנטית לסוגים אחרים בתת-משפחת היעלים. אף על פי שהטאר הערבי קרוב מבחינה גנטית לעבדקן הרעמה, מבחינה חיצונית הוא דומה בעיקר לטאר ההימלאיה.

השם המדעי נגזר מיוונית כדלהלן: "Arabi" = "ערב", "tragus" = "תיש"; מתייחס למקום חיותו בחצי האי ערב. "jayakari" – על שם מגלהו, ערבי בשם ד"ר ג'איאקאר, ששלח דגימות ראשונות של טארים מסוג זה לאירופה. הטאר הערבי הוא הקטן מבין שלושת סוגי הטארים.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטאר הערבי מתאפיין בזוג קרני-חרוט דמויות סהר או קשת, ויש להם מבנה המיוחד לסוגי הטאר: הקרניים צומחות מעלה לכיוון הצדדים, ואז מתעגלות ומתעקלות בחדות לאחור כלפי מטה בצורת "C"; בעוד שקרני הזכרים ממשיכות למטה עד כדי כך שהן מקבילות לבסיס ואף למעלה מזה - בצורה שמזכירה קרניים של כבשי בר, קרני הנקבות קצרות יותר ודומות יותר לנקבות של יעלים ועזי הבר. מיקום הקרניים בחלק העליון של המצח - במרחק ניכר מהעיניים והאוזניים. הקרניים די סמוכות אחת לשנייה בבסיס ולעיתים מתחברות ממש אצל זכרים מבוגרים, וככל שהן צומחות המרחק ביניהן מגיע עד לפי-7 מהבסיס. קרני הנקבות דקות למדי כקרני נקבות עזי הבר, ולעומתם קרני הזכרים עבות מאוד בכשני שלישים מהקרן ורק לקראת הסוף הן הופכות בהדרגה לדקות עד שמסתיימות בשפיץ חד או מעוגל. קרני זכרי הטאר הערבי מפוספסות לרוחבם בחריצים עבים כהים\בהירים בצדדי הקרן, בעוד שלקרני הנקבות יש טבעות המקיפות את כל הקרן. בדומה לזכרי טאר ההימלאיה גם לזכרי הטאר הערבי הקרניים שטוחות משני הצדדים, אך למרות זאת יש לה מראה עגלגל הנובע מכך שהקרן קמורה מעט בסופה. צבע הקרניים בהיר מן הרגיל - בדרך כלל צהבהב, אפרפר או שיש כשצבעים כהים פחות שכיחים, והקצוות בדרך כלל בצבע אפור כהה או חלודה.

טאר ערבי צעיר, בגן חיות באיחוד האמירויות.

הפרווה של הטאר הערבי גסה למדי, ובעוד שאצל נקבות וזכרים צעירים היא קצרה יחסית, אצל זכרים בוגרים ומבוגרים היא הופכת לארוכה ומדובללת בעיקר בחורף. צבע הפרווה הוא גוונים שונים של זהוב צהבהב וחלוד (בהיר, כהה, דהוי) עם שילוב של שערות אדמדמות, כתמתמות, ואפרפרות, כשהגחון והעכוז נוטים לצבע לבן. הזנב שעיר למדי ובצבע שחרחר\חום שוקולד, ועל הרגליים יש שילוב של כתמים שחורים, חומים ולבנים בהתאמה. לפרווה הארוכה של הזכר יש שני מאפיינים בולטים מאוד שנעדרים אצל הנקבות: לאורך הגב - מהעורף ועד לזנב ישנה אדרת שיער מפוארת הסמורה במרכזה ושמוטה בצדדים כרעמת הסוס, ובאזור הכתפיים היא גדולה במיוחד ומזכירה צורה של אוכף. צבע האדרת עלול להשתנות בין הפרטים, וכולל בדרך כלל שלושה שילובים עיקריים: צהבהב, חום בהיר ולבן קרמי\אדמדם וזהוב\שחור ולבן, ויש מקרים בהם הצבע יהיה אחיד לגמרי או לחלופין שילוב של כולם ביחד. האדרת נוטה להתכהות עם הגיל בקצוות, אך במרכזה תהיה בהירה יותר. מאפיין נוסף הוא מעין אדרת או מברשת שיער בינונית המחפה את החלק העליון של כל רגל בדומה לכבש המושק וצבעה בדרך כלל זהה לצבע האדרת שבגב. לעיתים גם ישנה רעמה נוספת היורדת מהחזה. לנקבות כאמור אין את המאפיינים הללו, אך בגב תחת האדרת יש להם רעמה קצרצה בצבע צהבהב בהיר או כהה מעט.

צבע ראשו של הטאר הערבי משתנה בין הזכרים לנקבות: לזכרים הלחיים בצבע זהוב או צהבהב - על פי רוב בהתאם לצבע הגוף, כשבמרכז החרטום ישנו כתם גדול ורחב בצבע שחור המקיף את החוטם והפה. המצח נוטה לצבע חום אדמדם כהה או ערמוני. לנקבות הצבע אחיד יחסית בכל הפנים - צהבהב בהיר או כהה, כשהחוטם כהה מעט ונוטה לחום ואילו הפה שחור. לשני המינים יש סימוני פנים המזכירים את אלו של הצבי: פס לבן עבה הנמשך מעל העין עד לפה ולעיתים מקיף את כולה בצורת "P", ופס שחור נוסף הנמשך מתחת לעין עד לפה במקביל לפס הלבן. הפסים בולטים יותר אצל הזכרים. הסנטר והחלק העליון של הגרון בצבע לבן. למרות שהטארים נבדלים מעזי הבר בכך שהם נעדרי זקן בסנטר, לזכרים של סוג זה יש מעין שני זקנים גדולים, ארוכים וייחודיים הצומחים מתחתית הלסת. הצבע שלהם בהתאם לצבע הזהוב של הלחיים, והם גורמים לדו-צורתיות זוויגית מובהקת בין הזכרים לנקבות יחד עם אדרת השיער שבגב וברגליים.

מבנה הגוף של הטאר הערבי ארוך ומוצק, צווארו קצר, וראשו קטן יחסית - מה שנותן לו צורה קומפקטית בדומה לגוראל אדום. הכתפיים גבוהות במעט משאר הגוף, והרגליים קצרות וחזקות ומסייעות לו לטפס ולקפץ במהירות על סלעים וזיזים כשאר מיני היעלים - בין השאר בגלל כריות הגומי שבתחתית הפרסות. האוזניים שלו גדולות ועגלגלות, עיניו גדולות וכתמתמות, אפו קטן ושחור וזנבו קצרצר מן הרגיל. לנקבה יש ארבע פטמות. כאמור יש הבדל גדול בין הזכרים לנקבות במבנה הקרניים ובפרווה, אך במידות הגוף אין זה בולט כל כך והזכרים גדולים רק במעט מהנקבות.

מידות הגוף של טאר ערבי:
גובה הכתפיים 63-59 ס"מ
אורך הראש והגוף 115-95 ס"מ
אורך הזנב 10 ס"מ
אורך הקרן 30-20 ס"מ
משקל הזכר 40-25 ק"ג
משקל הנקבה 20-17 ק"ג

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטאר הערבי כשמו אנדמי לדרום מערב חצי האי ערב. הוא נפוץ לאורך מזרח סולטנות עומאן (מחוזות: "א-דאח'יליה", "א-זאהרה", "א-שרקייה", "אל-באטנה", "אל-בוראימי" ו"מסקט"), מזרח איחוד האמירויות הערביות (אמירויות: ראס אל-ח'ימה, פוג'יירה, שארג'ה ודובאי), ולבסוף גם במובלעת העומאנית "מוסנדם" וכן באיים העומאניים הסמוכים למצר הורמוז. עם זאת התפוצה הנוכחית שלו מקוטעת מאוד וייתכן כי הוא נכחד באיחוד האמירויות. מקום חיותו העיקרי כיום הוא בהרי חאג'ר.

בית גדולו של טאר זה הוא מדרונות הרריים, צוקים וסלעים בגבהים של 1,800-1,000 מטר מעל פני הים שבהם יש כמות משקעים גבוהה למדי, טמפרטורות קרירות, וצמחייה מגוונת יותר מהעמקים, אך אין זה נדיר לראות את הטארים גם באזורים נמוכים - בדרך כלל בעונת הרבייה שאז הזכרים מחפשים אחר קבוצות של נקבות, או בעונות היבשות בחיפוש אחר מקורות מים. כמו כן ניתן לראותו גם באזורים גבוהים מן הרגיל כדוגמת המורדות של ג'בל אחדר. הטמפרטורות בתחומיי מחייתו הן 16–20 מעלות בממוצע, וכמות המשקעים הממוצעת נעה בין 400 ל-1,000 מילימטר לשנה.

אקולוגיה ומחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוף בהרי חאג'ר - מקום חיותו העיקרי של הטאר הערבי.

הטאר הערבי הוא בעל חיים יומי - מתחיל במרעה משעות הבוקר המוקדמות וברוב שעות היום עד מספר שעות לפני השקיעה. בשעות החמות של הצהריים הם עלולים לנוח בצל הסלעים, אם כי מזג האוויר בבית גידולו ההררי נוח בדרך כלל ואינו מצריך שעות מנוחה רבות. הם נוטים לנוע לאורך קו המצוק או מדרון תלול כדי להגיע לאזורים עם צמחייה טובה יותר, ולפעמים גם יורדים לעמקים ושפלות כדי להגיע לוואדיות, לנחלים, למעיינות ולבורות מים.
תזונתו של הטאר הערבי מורכבת משיחים, עשבים, עלים, קליפות, ענפים, זרעים, דגנים, אגוזים ופירות, ובאופן כללי כל דבר הראוי למאכל ללא בררניות יתר. המים הם בדרך כלל ממשאבי הטבע המשפיעים ביותר על הטאר, ובמקרה של מחסור בהם הוא יעזוב את שטחו בחיפוש אחר מקורות זמינים. מסיבה זאת בצורות וחורפים שחונים יכולים להשפיע ברצינות על אוכלוסיות הטאר. בחורף כאשר יש צמחייה זמינה הטאר יכול לשרוד תקופות ארוכות ללא מים, אך בקיץ גם אם יש מזון בשפע הוא זקוק לשתיית מים כל יומיים-שלושה עד לכדי מספר פעמים ביום. שעות הלילה הם בדרך כלל השעות העדיפות לשתיית מים, כיון שאז הטאר יכול לרדת לאזורים נמוכים בלי חשש של סכנה.

האויבים העיקריים של הטאר הערבי בטבע הם הנמר הערבי הנדיר, וכן עיט זהוב וקרקל המהווים איום לגדיים. על מנת להגן על עצמו מטריפה הטאר הערבי משתמש בזריזותו, וכאשר הוא מבחין בסכנה הוא מדלג ורץ בקלות על מצוקים תלולים ומדרונות בזכות פרסותיו. הפרווה הזהובה שלו מספקת לו הסוואה מצוינת בבית גידולו ההררי והמחוספס.

בניגוד לקרוביו הטאר הערבי חי בדרך כלל בגפו או פעיל בקבוצות משפחתיות קטנות בהיקף של 2–3 פרטים הכוללים בדרך כלל נקבה וגדי\זכר ונקבה\זכר, נקבה וגדי. סמוך למקור מים ניתן לראות לעיתים עד 5 פרטים בוגרים. עם זאת, בשבי הטארים יוצרים קבוצות גדולות יותר עם היררכיה חברתית מורכבת. מאפיין זה מצביע על אפשרות שהמבנה החברתי שלהם בטבע השתנה כתוצאה מקיטוע בין האוכלוסיות והנדירות שלהם. בטבע לכל טאר יש שטח ביתי קבוע שגודלו מגיע בממוצע ל-0.3 קילומטר המכיל מים וצמחייה, וכאשר אחד מהם חסר הוא נודד באופן זמני מחוץ לטריטוריה שלו. הזכרים נוטים לסמן את שטחם על ידי גירוד הקרקע עם הפרסות, צואה ושתן, וכן על ידי חפירת קערות שטוחות באדמה שבהם הם מתפלשים עם קרניהם.

עונת הרבייה מתרחשת במשך כל השנה, אך שיאה הוא בחודשי נובמבר ודצמבר. בתקופות אלה הזכרים עוזבים את שטחם בחיפוש אחר נקבה; מרוב התצפיות כיום בטבע עולה כי הטאר הערבי הוא בעל חיים מונגומי, אך ייתכן כי זה נובע מהנדירות שלו. הקרניים של הזכרים כפופים אמנם כך שהקרבות אינם אכזריים כל כך בדומה לצפיר הקורדילרים, אך במקרה של ניסיון לנגוח תוך כדי כיפוף הראש עלולה להיווצר מכה קטלנית כאשר השפיץ מופנה כלפי מעלה. למרות זאת הקרבות בין הזכרים די נדירים כיון שהם נפגשים לעיתים רחוקות. ההריון נמשך 140–145 ימים, ושיא הלידה הוא בחודשי מרץ ואפריל. כאשר יש משאבי טבע בשפע זה די נפוץ שנקבות ימליטו עד 2 גדיים, אך בדרך כלל נולד גדי יחיד. בימים הראשונים הוא שוהה במקום מוגן בסלעים ולאחר מכן מצטרף עם אימו לכל מקום. הזכרים עשויים לתרום בעקיפין להגנת הנקבה והגדי כאשר הם מונעים מטארים אחרים להיכנס לשטחה של הנקבה - מה שגורם שיהיה לה מקורות מזון זמינים יותר. הגדי נגמל לאחר שישה חודשים ונשאר עם אימו עד הגיעו לבגרות - בסביבות 2–3 שנים.

תוחלת החיים המקסימלית לטאר הערבי היא 22 שנה בשבי, אך בטבע בשל אובדן בית גידול, טריפה, ומחסור במזון תוחלת החיים נמוכה בהרבה.

איומים ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוחלץ של טאר ערבי (זכר צעיר).

הטאר הערבי מסווג על ידי IUCN במצב השימור סכנת הכחדה (EN), בשל אובדן בית גידול נרחב ומגמת אוכלוסייה בירידה. הטווח ההיסטורי שלו בעבר היה כ-19,413 קמ"ר לעומת הטווח שלו כיום המוערך בכ-8,863 קמ"ר בלבד. בעבר הבעיה העיקרית הייתה ציד לא חוקי, אולם כיום האיום הגדול ביותר עליו הוא אובדן בית גידול ותחרות על מקורות מחייה עם בעלי חיים מבויתים; באזורים מסוימים חלה עלייה מתמדת במספרים של בעלי החיים המקומיים, והקמת דרכי תחבורה בהרים גורמים לעדרים גישה נוחה יותר לאזורי מרעה שהיו בעבר נחלתו הבלעדית של הטאר. בין אזורים אלה ניתן כבר למנות את הרמות הגבוהות של ג'בל אחדר בהרי חאג'ר המזרחיים וג'בל קאוור בהרי חאג'ר המערביים. במקומות אחרים ישנן ראיות שנוכחות בעלי חיים המקומיים דווקא ירדו. עם זאת, למרות שיש נהירה מהכפרים לאזורים עירוניים יותר, במקרים רבים נשארים קבוצות גדולות של עיזים וכבשים משוטטים אשר הופכים לפראיים ומגיעים לבית גידולו של הטאר בחיפוש אחר מזון. כאמור הטאר תלוי מאוד במקורות זמינים של מים ומזון, ובמקרים של בצורת חמורה כבר נמצאו עשרות טארים במצב גופני ירוד וחלקם אף מתו כתוצאה מזה. יש ראיות לכך שהם רגישים למיני מחלות המגיעות על ידי העיזים המקומיות; מקרה של התפשטות זבוב הבקר למשל, התרחש במספר צוקים דרומיים של ג'בל אל אחדר בתחילת שנות ה-2000. הציד הבלתי חוקי נותר איום משמעותי באזורים מסוימים, ובייחוד באמירויות הערביות שבהם כנראה הטארים רק נוודים כיום. איום זה מחריף על ידי הרשת המתפתחת של כבישים אשר גם גורמת לתפוצה שלו להיות מקוטעת מאוד. איום נוסף חמור יותר הוא גידול פוטנציאלי בכריית מינרלים - במיוחד בהרי אופיאוליט - דבר שגורם לפגיעה בצמחייה ובמי התהום שבהם תלויה שרידותו של הטאר.

בעומאן מאז 1976 זה כבר לא חוקי לצוד או ללכוד טאר לאחר הנפקתו של צו מלכותי, אך הטופוגרפיה ההררית והבלתי נגישה הופכת את האכיפה לקשה ביותר. לאחר שנתיים של מחקרי שדה ב-1973, הוקם כוח מיוחד של משמר חיות הבר המנוהל על ידי בית המשפט המלכותי בדיוואן, המגן על שטח של 200 קמ"ר באזור ההררי של ג'בל אסווד 45 ק"מ דרומית למאסקט. כמו כן לצד פקחים מונו מספר שבטים לפטרל סביב שמורת הטבע סאריין ששטחה 2,350 קמ"ר השומרת על מספרים גדולים של טארים וצביי הרים, והכפרים שמסביב צריכים לדווח על כל ניסיון של ציד לא חוקי. באיחוד האמירויות הערביות הוכרז באופן רשמי על ואדי וואראיה כאזור מוגן, למרות שלא ברור אם בכלל נשארו שם טארים.

מלבד שמורות אלה ישנם פעילויות שימור אחרות בעומאן, כשבשנת 1979 נעשה הסכם עם שלושה שבטים מקומיים לשמור על עדרי הצאן שלהם במרחק 16 ק"מ מג'בל אסווד וואדי קוויד המהווה אזור בעל חשיבות מיוחדת לטאר הערבי. בשנת 1993 המשרד לאיכות הסביבה וענייני אקלים של עומאן הקים יחידת שמירה קטנה לשמור על אוכלוסיות צביי הרים באזור אל-כאמל, ובשנה שלאחר מכן הורחבה סמכותה של היחידה לדאוג גם לאוכלוסיית הטארים שבג'בל קוואוון. יחידות נוספות הוקמו מאז גם במקומות אחרים בעומאן, כשבאזורים הצפוניים מוטל עליהם גם ניטור של אוכלוסיות הטאר. כיום למעשה יחידות השמירה פועלות כמעט בכל תחומי מחייתו של הטאר.

הטאר הערבי הוא אחד מהמינים המוחזקים במרכז הרבייה אל-באראקאן שבצפון עומאן, שמשם צפויים להשיב בעלי חיים לטבע ובכך להגדיל אוכלוסיות קיימות. עם זאת בהשוואה לשאר מעלי הגרה שבמרכז, הטארים מתקשים להסתגל לטבע לאחר שגדלו בשבי כך שאין עדיין פרטים ששוחררו לטבע.

אומדן האוכלוסייה העולמי של הטאר הערבי הוא פחות מ-2,500 פרטים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טאר ערבי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טאר ערבי באתר הרשימה האדומה של IUCN