צבי מצוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgצבי מצוי
PikiWiki Israel 14396 Deer resting.JPG
מצב שימור

מצב שימור: פגיע (VU)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: פגיע
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
סוג: צבי
מין: צבי מצוי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Gazella gazella
צבאים במדבר דובאי

צבי מצוי (שם מדעי: Gazella gazella), הוא מין של אנטילופה בסוג צבי, החי במזרח התיכון ובכלל זה גם בארץ ישראל.

תיאור המין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצבי רגליים דקות וגוף ועדין. הוא מיטיב לרוץ ולדלג. במצבי מצוקה ביכולתו של הצבי לדלג מעל מכשולים של שלושה מטרים ויותר, ולרוץ במהירות המגיעה עד 80 קמ"ש. הדבר הופך את הצבי לטרף שקשה לתופסו. עם זאת, רבים הם טורפיו.

קרניו של הצבי הן אמצעי ההגנה שלו. הן משמשות זכרים להגנה ולבדיקת יריבם. הנקבות אף הן משתמשות בקרניהן להגנה – על עצמן ועל עָפריהן. הצבי המצוי ניזון בעשבים, בפרט דגניים, בעלים של שיחים ועצים וכן במזון אחר מהצומח - ככל שיימצא בסביבה.

הצבאים רגילים לחיות בשטחים פתוחים ושוממים , ולכן אינם יכולים להסתתר מעיני האויבים . לצבי יש רגליים קלות ומערכת שרירים מפותחת , לכן הוא יכול לרוץ במהירות ולברוח מפני האויבים .

לצבי ולצביה יש קרניים דקות וקטנות . הצביה ממליטה עופר אחד אחרי חמישה חודשי הריון . בימים הראשונים היא מתרחקת ממנו.

הצביה באה להיניק את העופר לזמנים קצרים . היא חוששת למשוך אליה תשומת לב , כי אם יבוא אויב לא יוכל העופר לברוח . כאשר העופר גדל מעט, הוא מצטרף אל אמו. אם נולדה עפרה, היא תישאר בעדר תמיד . אם הנולד הוא עופר , הוא יגורש מהעדר אחרי 5 חודשים . אז הוא יצטרף לעדר חדש שמקימים העופרים הזכרים . בערך בגיל  שנתיים , ייפרד הצבי מהעדר של "הרווקים" ויעבור ל"חדר משפחה" משלו. הוא יקבע לעצמו שטח מחיה . את השטח הוא יסמן בעזרת גללים . הצבאים חיים בארץ במדבר יהודה ובנגב , צבאיים ממשפחה אחרת חיים גם בצפון, ברמות יששכר. 

הצבי המצוי בתרבות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציטוטים מהמקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

"וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (ספר שמואל ב', פרק ב', פסוק י"ח)

"וְכִצְבָאיִם עַל-הֶהָרִים לְמַהֵר" (ספר דברי הימים א', פרק י"ב, פסוק ט')

"יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי - לעשות רצון אביך שבשמיים". (פרקי אבות)

וּבָא בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְרַבּוֹת יִכָּשֵׁלוּ וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן (דניאל יא, מא) 

התנ"ך מרבה להציג את הצבי כסמל לעוז והדר במצבי מלחמה. בספר שמואל, למשל, זוכה הצבי לדמות גיבורי מלחמה רבים, שכמוהו נלחמים על חייהם.

כשרות הצבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבי נזכר שתים עשר פעמים במקרא, והוא השני ברשימת החיות הכשרות לאכילה. נראה כי הצבי והאייל, המוזכר ראשון ברשימה, היו חיות הבר השכיחות ביותר במזונו של האדם בישראל בתקופת המקרא. הממצא הארכאוזואולוגי מחזק טענה זו, שכן עצמות צבאים נמצאו בשבעים ושניים אתרים מתקופה זו‏[1].

עדויות לאכילת בשר צבאים מופיעה במקרא (דברים יב טו- כב; מלכים א' ה ג) ובמקורות חז"ל. עד לקום המדינה השתמרה מסורת כשרות ואכילת בשר הצבי בקרב יהודי ארצות האסלאם, ובעת החדשה נהגו גם היהודים בארץ ישראל לאכול צבאים. בנוסף, יהודי בבל נהגו בעבר לכתוב ספרי תורה על גוויל העשוי מצבאים, ומהם נותרו מאות ספרים בכל רחבי הארץ. ספרי תורה נכתבים על עורות של בעלי חיים טהורים (שו"ע או"ח לב יח) והשימוש הפעיל בהם עד היום מהווה אפוא עדות ומסורת חיה ומתמשכת חזקה לגבי כשרותם‏[2].

תפוצת התת-מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי ארץ ישראלי בעמק הצבאים
צבי בפסיפס הציפורים בקיסריה
צבי ארץ ישראלי בעל קרניים גדולות שצולם ליד אלון מורה

היה נפוץ בעבר הצבי הערבי G. g. arabica. אולם, החוקרים חלוקים בדעתם לגבי תת-מין זה. יש הרואים בו מין נפרד שנכחד (gazella arabica), בעוד אחרים רואים בו תת-מין (שגם הוא נכחד) שממנו התפצלו ושרדו התת-מינים:

מניין אוכלוסיית הצבאים המשתייכים למין זה מונה כ-15,000 פרטים.

תת-מין אזור התפוצה גודל אוכלוסייה
G. g. cora חצי האי ערב והמפרץ הפרסי כ-10,000
צבי ארץ ישראלי ישראל, סוריה ולבנון כ-5,000
G. g. farasani האי פארסאן בים סוף כ-1,000
G. g. muscatensis עומאן כ-250
צבי השיטים דרום הערבה בישראל, בשמורת טבע סגורה בחי בר סמוך ליוטבתה 20-30 פרטים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זהר עמר, רם בוכניק וגיא בר עוז, "זיהוי החיות הטהורות שבמקרא לאור מחקר הארכאו-זואולוגיה", קתדרה 132, תשס"ט, עמ' 54-33
  2. ^ זהר עמר וארי צבי זיבוטפסקי, "כשרות האיל והצבי", תחומין כט, תשס"ט, עמ' 172-162