יעל אתיופי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריאת טבלת מיוןיעל אתיופי
נקבת יעל אתיופי ליד בבון זנוב
מצב שימור
נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: בסכנת הכחדה
סכנת הכחדה (EN)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: יעלים
שבט: יעלים
סוג: יעל
מין: יעל אתיופי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Capra walie
תחום תפוצה
תפוצת יעל אתיופי

יעל אתיופי (שם מדעי: Capra walie; קרוי גם יעל חבשי או יעל וואליה), הוא מין של פרסן בינוני-גדול בסוג יעל האנדמי לאזורים ההררים של צפון אתיופיה במזרח אפריקה. הוא התגלה ותואר מדעית לראשונה בשנת 1835 על ידי חוקר הטבע הגרמני אדוארד רופל במהלך מסעו בנוביה ובאתיופיה. זהו מין היעל הנדיר בעולם ובעל התפוצה המצומצמת ביותר. בעבר היה נחשב כתת-מין של יעל אלפיני לצד יעל נובי ויעל סיבירי, אולם כיום מתייחסים אליו כמין נפרד. שמו המדעי נגזר מלטינית כדלהלן: "Capra" = "תיש" - מתייחס לדמיון של היעל לתיש. "walie" - קיצור של השם "וואליה" המשמש ככינוי של המקומיים ליעל זה. היעל האתיופי הוא מין היעל הדרומי ביותר ובין המינים היפים שבסוגו. הוא אחד מ-3 מיני היעלים היחידים שחיים באפריקה לצד היעל הנובי ועבדקן הרעמה והוא גם משמש כסמלם של ארגונים רבים באתיופיה.

אנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכר היעל האתיופי מתאפיין כקרוביו בזוג קרניים גדולות ועבות בצורת סהר, והמבנה שלהם אופייני לרוב היעלים: הקרן צומחת לכיוון מעלה ומתעגלת בהדרגה לאחורה עד שיוצרת רבע או חצי עיגול. למרות שהקרניים ישרות לגמרי, הן נראות מעוקמות לצדדים כיון שהקרן צומחת באלכסון. קרני היעל האתיופי קטנות משל היעל הסיבירי והאלפיני, אך גדולות יותר משל היעל הנובי ועז הבר. מיקום הקרניים הוא במרכז הקרקפת - סמוך ממש למצח, והקרניים קרובות מאוד לעיניים ולאוזניים בשל עוביים. בבסיס יש בין הקרניים רווח קטן של מספר סנטימטרים, אולם ככל שהקרן גדלה הרווח מתרחב עד שמגיע למוטת קרניים בקצוות של חצי מטר או יותר. הקרניים עבות ומסיביות לכל אורכם, אולם למרות זאת הן יהפכו בהדרגה לצרות בקצוות. השפיצים של היעל עבים יחסית לעיזי בר. לאורך הקרן יש ליעל האתיופי כפתורים גדולים ובולטים על המשטח הקדמי של הקרן ומספרם הוא 15-9 בהתאם לגילו של הפרט. בשאר הקרן יש חריצים עבים ודקים המפלחים את הקרן לרוחבה.

לנקבות היעל קרני-חרב קטנות ודקות בצורת "V" לעומת הזכרים והן ישרות ברובן עם קימור קל לאחור. אין להן כלל כפתורים, אלא חריצים בלבד. מוטת הקרניים שלהן קטנה מאוד. כתוצאה מכך, הקרניים מהוות את סימן ההיכר הבולט ביותר בין הזכרים לנקבות. צבע הקרניים של שני הזוויגים הוא חום חלודה כהה או בהיר, חום-ברונז'ה, חום-ברזל או אפור בהיר וכהה, כשקרני הזכרים נוטות להיות כהות יותר.

מראה חיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור פרופיל וגולגולת של היעל האתיופי. נוצר על ידי מגלהו - חוקר הטבע הגרמני אדוארד רופל.

יחסית למיני יעל אחרים הפרווה של היעל האתיופי קצרה ודקה למדי אולם היא שעירה יותר משל היעל הנובי. היא מורכבת משערות צפופות וזיפיות. צבע הפרווה הכללי יוצא דופן בססגוניותו לעומת מיני היעלים האחרים: כל האזור העליון הכולל את הגב, הצלעות העליונות, הכתפיים, העכוז, צדדי הצוואר והעורף - בצבע אדום-נחושת כהה עד ערמוני או מהגוני אצל הזכרים ואדמדם או כתמתם בהיר אצל הנקבות, בעוד שהשוקיים, הגפיים, הגרון, החזה, הצלעות התחתונות והמותניים בצבע מחוספס של אפרפר-לבנבן משולב בשערות חומות. הגחון, המפשעה, והרגליים בצבע לבן בוהק, ועל חזית הרגליים יש שתי רצועות שחורות שמופרדות על ידי הברכיים הלבנות. לזכרים מבוגרים יש פס שחור במותניים, ולרוב החלק העליון של הרגליים, החזה, הגרון ואף העורף מתכהים בהדרגה עם הגיל עד לצבע שחור פחם. לנקבות יהיו כתמים שחורים על הרגליים הקדמיות בלבד. זנבו של היעל מתכהה בהדרגה לצבע חום שוקולד כהה עד שחור, והוא בולט היטב על רקע המפשעה הבהירה שסביבו. פרסותיו של היעל בצבע אפור כהה.

צבע ראשו של היעל האתיופי הוא אדום כהה או בהיר במצח ובחרטום, ואפרפר-לבנבן בלחיים ובסנטר. בקדמת הלחיים ובתחתית העיניים יש כתם רחב וארוך בצבע שחרחר דהוי, ומעל העיניים יש גבות בהירות שהופכות לעתים לפסים דהויים שנמשכים עד לחוטם. לזכרים מבוגרים הראש מתכהה בהדרגה בחרטום, במצח, בלחיים ובסנטר עם הגיל, ובסופו של דבר הוא עלול להיות כמעט שחור לגמרי לבד מרצועה בהירה מאחורי העין ויתמזג עם העורף והגרון השחורים. צבען של האוזניים הוא אדמדם כהה בצד החיצוני ואפרפר בצד הפנימי עם קצוות שחורות. לזכרים יש זקן גדול ועבה בסנטר בצבע חום שוקולד או שחור עם קצוות אדמדמות, בעוד שהנקבות חסרות זקן לחלוטין.

מבנה ומידות גוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליעל האתיופי יש מבנה גוף ארוך וכבד, צוואר קצר ועבה, וכתפיים גדולות ושריריות. הראש שלו קטן יחסית, ומתאפיין במצח בולט וחרטום משולש ומוארך. הרגליים קצרות מאוד ולמרות שהאחוריות ארוכות במעט מהקדמיות אין זה ניכר. הפרסות קצרות וחזקות ומותאמות במיוחד לטיפוס הררי; הקצוות החדות של הפרסה וכרית הגומי הקעורה בתחתית הפרסה משפרת את האחיזה של היעל בסלעים ובזיזים. האוזניים של היעל קצרות, צרות ועגלגלות והזנב קצרצר ושעיר. הדו-צורתיות זוויגית של היעל האתיופי בולטת ביותר; מעבר להבדלים הנזכרים בקרניים, בצבע הפרווה ובנוכחות הזקן, מסת הגוף של הזכרים גדולה ומסיבית ביותר, לעומת מסת הגוף של הנקבות המהווה כ-60% ממסת הגוף של הזכרים. מלבד המשקל הזכרים גדולים מהנקבות גם במידות גוף אחרות אם כי לא בצורה בולטת.
מידות הגוף של היעל האתיופי:
גובה הכתפיים: 110-90 ס"מ.
אורך הראש והגוף: 170-140 ס"מ.
אורך הזנב: 25-20 ס"מ.
אורך קרני הזכר: עד 110 ס"מ.
משקל הזכר: עד 125 ק"ג.
משקל הנקבה: עד 80 ק"ג.

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוף אופייני לבית הגידול של היעל האתיופי בהרי סימן.

היעל האתיופי כשמו אנדמי לצפון-מערב אתיופיה. הוא מוגבל כיום לרצועה קטנה מאוד בהרי סימן הממוקמים במחוז צפון גונדר שבמדינת אמהרה האתיופית (סמוך לגבול עם תיגראי), כשמרבית האוכלוסייה מצויה בפארק הלאומי שבאזור זה - בעיקר לאורך 25 קילומטר של המדרון הצפוני. ישנם כ-4 אוכלוסיות קטנות שנמצאות מחוץ לפארק הלאומי.

בית הגידול של היעל האתיופי בהרי סימן מתאפיין בערוצי ענק, מדרונות הרריים תלולים ואנכיים, שוחות, כרי דשא תת-אלפינים וצוקים תלולים ומשוננים. היעלים האתיופים מאכלסים את המצוקים הגבוהים ביותר ברמה - בגובה של 4,500-2,500 מטר מעל פני הים (כמו ברכס ראס דשן), עם גובה ממוצע של 3,500 מטר; בשל כך ישנו סיכון פוטנציאלי של נפילה למוות ליעלים רשלנים. עם זאת, היעלים האתיופים יורדים לעתים קרובות למישורים ולכרי המרעה הנמוכים, באזורים שבהם יש הפרעה אנושית נמוכה. העונה הגשומה מתרחשת באזור זה ממאי עד אוקטובר, ובהתאם לכך יש שוני נרחב בשפע ובגיוון של הצמחייה הייחודית לאזור. במהלך העונה היבשה, פריטי מזון כעשבים ושיחים נעלמים באופן דרמטי ממרבית הנוף.

גובה הצוקים בשילוב עם קו הרוחב הנמוך תורם לקיצוניות בכמות המשקעים ובתנודות הטמפרטורה היומית: ביום רגיל, הטמפרטורה נעה בין הקפאה ליותר מ-25 מעלות צלזיוס. למרות התנודות הקיצוניות של הטמפרטורה, ההבדלים העונתיים בטמפרטורה הם מינימאליים בשל הקרבה של אתיופיה לקו המשווה. כמות המשקעים הממוצעת היא בסביבות 1,500 מילימטר לשנה.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנהגות ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבה וגדי של יעל אתיופי (תמונה צבועה).
עדר מעורב של זכרים ונקבות.
יעל אתיופי זכר רץ במישור טרשי.

היעל האתיופי הוא בעל חיים זהיר למדי, ושעות פעילותו יהיו בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות ושעות הערב המאוחרות. במהלך שעות היום היעלים הופכים לרדומים יותר, והם נוטים להתחבא בצל מפני השמש הקופחת ומפני הטורפים באזור תחת שיחים צפופים ועצים או מדפי סלע וצוקים. לעומת זאת בשעות הבוקר והערב ניתן דווקא לראותם כשהם רובצים על מדפי סלע חשופים כדי להשתזף בשמש. זכרי היעל נוטים לנוע על פני שטח קבוע בגודל 3-2 קילומטר, בעוד שהנקבות ינועו על פני שטחים קבועים קטנים יותר; נקבה אחת למשל תועדה בפארק הלאומי בשטח פעילות קבוע של 0.5 קילומטר בלבד. בעת הירידה לשטחי המרעה וכרי הדשא הנמוכים, היעלים רועים לצד להקות של בבונים זנובים וינצלו את קריאות האזהרה שהקופים משמיעים כדי לדעת מבעוד מועד על סכנה מתקרבת.

ליעל האתיופי הבוגר אין כמעט טורפים טבעיים, לבד אולי ממקרים של טריפה על ידי צבוע נקוד ונמר אפריקאי שאינם שכיחים כל כך באזור הצוקים. לגדיים לעומת זאת יש מגוון טורפים, כולל קרקלים, סרוואלים, חתולי בר, זאבים אתיופים, תנים זהובים, ובשבועות הראשונים לחייהם גם דורסי יום גדולים.

בניגוד לכבשי ועיזי בר רבים, הנקבות של היעל האתיופי הן הרבה פחות חברותיות מהזכרים מחוץ לעונת הרבייה, והן חיות בבדידות עם גדייהן או בקבוצה קטנה של 5-3 פרטים. הזכרים לעומתם יקימו קבוצות גדולות למדי המונות כתריסר פרטים המורכבים מזכרים באותו הגודל והגיל; בעבר תועדו גם עדרים של 50 פרטים. דפוס חברתי זה משתנה לגמרי בעונת הרבייה, כאשר הנקבות יוצרות קבוצות יחד עם צאצאיהם בעוד שהזכרים מתבודדים אחד מהשני על ידי הלחימה על שטחי הפעילות. לעתים קרובות ניתן לרעות עדרים מעורבים של זכרים ונקבות יחדיו; זכרים מבוגרים עלולים להיות בודדים בכל עונות השנה.

היעל האתיופי הוא בעל חיים צמחוני מובהק, ותזונתו מבוססת בעיקר על עשבי תיבול, שיחים, עשבים, שרכים, אפיפיטים, חזזיות וצמחים עשבונים ואלפינים אחרים. למעשה היעל מנצל כמעט את כל סוגי הצמחייה בבית גידול עם העדפה לשיחים ועשבי תיבול. היעל האתיופי עומד לעתים קרובות על רגליו האחוריות כדי להגיע לענפים ועלים של עצים גבוהים. פרטים צעירים מסוגלים אף לטפס על עצים אנכיים. היעל זקוק לשתייה לעתים קרובות.

רבייה ומחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב אתיופי בין האויבים העיקריים של גדיי היעל.

היעל האתיופי נבדל מקרוביו בכך שביכולתו להתרבות בכל עת במשך השנה. מאפיין זה נגרם כנראה כתוצאה מהאקלים הטרופי הקבוע שבאזור הרי סימן וחוסר תנודות עונתיות משמעותיות. עם זאת, ברוב המקרים שיא הרבייה תתרחש בחורף - מפברואר עד אפריל, או בתחילת הקיץ - ממרץ עד יוני. בדרך ככל הרבייה בשאר השנה תתבצע על ידי זכרים צעירים שינצלו את היעדרות הזכרים המבוגרים.
היעל האתיופי הוא בעל חיים פוליגמי - הזכרים הדומיננטים מתרבים עם כמה שיותר נקבות. לרוב מדובר בזכרים גדולים ומבוגרים עם קרניים גדולות במיוחד בשל הכוח וניסיון הלחימה שלהם, והם משתלטים על עדרי הנקבות על ידי סילוק זכרים אחרים משטח הפעילות האנושית.

הלחימה בין הזכרים בתקופת הרבייה מתרחשת בתדירות גבוהה ביותר בין זכרים יריבים בעלי גיל וגודל זהה. התנהגות זאת נובעת מכך שזכרים צעירים תמיד יובסו בקרבות עם זכרים מבוגרים, ולמעשה, כאשר יש הפרש גיל משמעותי בין הזכרים הלחימה לא תתרחש בכלל והזכר המבוגר יותר יניס על נקלה את הזכר הצעיר. הקרבות של הזכרים דומים לשאר עיזי הבר: הזכרים נעמדים אחד מול השני, כאשר אחד מהם יעמוד על רגליו האחוריות ויטיח את קרניו בראש היריב וכן להיפך, ובנוסף גם נעילה ודחיפה עם הקרניים למשך זמן ממושך עד שאחד מהם יכנע.

ההריון של הנקבה נמשך בסביבות 170-150 ימים, לאחריהם נולד גדי יחיד ולעתים רחוקות תאומים. ההמלטה תתרחש בעיקר בחודשי ספטמבר ואוקטובר. זמן הגמילה אינו ידוע, אך ייתכן והיא מתרחשת לאחר 6-5 חודשים כאצל מיני יעל אחרים. הגמילה תתרחש בהדרגה ולא בחדות. הנקבות יתרבו כנראה החל מגיל השנה, בעוד שהזכרים לא יוכלו להתרבות עד גיל 5 ומעלה שאז קרניהם יהיו גדולות מספיק בשביל להתמודד מול זכרים בוגרים.

תוחלת החיים של היעל האתיופי היא עד 15 שנים.

מצב[עריכת קוד מקור | עריכה]

היעל האתיופי מסווג על ידי IUCN במצב השימור "סכנת הכחדה" (EN), מכיוון שהאוכלוסייה הכוללת של המין מוערכת בכ-500 פרטים בלבד המוגבלים לפארק הלאומי הרי סימן. למרות שאוכלוסיית היעל כבר מראה סימנים של עלייה בעשור האחרון, בית הגידול שלהם סובל מפעילות אנושית גבוהה. בעבר יעל זה סווג בקטגורית "'סכנת הכחדה חמורה" (CR).

זכרים בוגרים על מורדות הרי סימן.

היעל האתיופי שרד שני עשורים של מלחמות כחלק מהסכסוך האתיופי-אריתראי למרות נוכחות רבה של כפריים, כנראה בשל אי השכיחות של הנשק המודרני בתקופה זאת כך שהוא כמעט ולא ניצוד בשל בית הגידול הבלתי נגיש. בתקופות מאוחרות יותר היעל החל לסבול באופן חמור מציד נרחב, עד שמספריו הגיעו לשפל כזה שכפסע היה בינו בין הכחדה. לאחר פעולות שימור מצבו התייצב יחסית.
כיום, האיום העיקרי עליו הוא הרס בית הגידול שנגרם על ידי הסגת גבול אנושית בתוך בית הגידול הטבעי שמוגבל מאוד, יחד עם מרעה צאן וסלילת כבישים. בעוד שבעבר התיישבות התרחשה בעיקר מחוץ לפארק, תושבים רבים שחזרו לאחר מלחמת אוגדן החלו להתיישב בתחומי הפארק ויוצרים לחץ הולך וגובר על חיות הבר שבפארק. כיום יש מעל 30,000 תושבים שחיים בתוך ומחוץ לגבולות הפארק הלאומי. למרות קיומה של חקיקה לאומית ואזורית בנושא, הריחוק של האזור מהערים המפותחות כמו גם העובדה שתושבים גרו מחוץ ובתוך הפארק גם לפני ההכרזה עליו כאזור שימור - גורמת לאכיפה להיות קשה. היעל האתיופי כאמור גם נוהג לעתים לבקר בשדות ולאכול גידולים חקלאיים, וכתוצאה מכך הדבר מוביל לסכסוך בין התושבים לרשיות השימור. הציד הלא חוקי כיום נעשה בעיקר עבור בשרו ופרוותו של היעל וכן לקרניו המשמשות כספלי שתייה או כקישוט.

שימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

היעל האתיופי מוגן על ידי החוק האתיופי, ויש איסור מוחלט לצודו אלא בהיתר מיוחד לציד עבור מטרות מדעיות. היעל האתיופי משמש כסמל של הארגון לשימור חיות הבר של אתיופיה (EWCO), והאגודה להיסטוריה של הטבע באתיופיה (EWNHS).

הפארק הלאומי הרי סימן אשר מכיל את רוב האוכלוסייה העולמית של המין, קיבל הגנה מיוחדת בחוק מספר 59 בשנת 1969, והפך לאתר מורשת עולמית בשנת 1978. הפארק מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים של ממשלת אמהרה האזורית, והוא נמצא כיום תחת תוכנית מפורטת לניהול הפארק שפותחה לאחר מחקר בין-תחומי של 20 שנה. הפארק משך תשומת לב לאומית ובינלאומית לאחר הכללתו ברשימת אתרי המורשת הלאומים שנמצאים בסכנה בשנת 1996. בעקבות כך ממשלת אוסטריה מממנת פרויקט משולב של שימור ופיתוח הפארק לצד רשות הטבע והגנים האתיופית ופעולות שימור רבות מתרחשות בתחומי הפארק בשנים האחרונות. היעל האתיופי מקבל בפארק הגנה מוגבלת יחסית וישנם סיירים קבועים מטעם הפארק שאחראים על מניעת הציד. דו"חות מהשנים האחרונות מצביעים על כך שרמת הציד הלא חוקי היא כמעט אפסית.

פעולות השימור הבאות שהוצעו לאתיופיה: 1) להקים אזור חיץ של 400 קמ"ר סביב הפארק שיגדיל את האפקטיביות שלו. הרחבת הפארק תגרום בעקיפין גם לשיפור המצב בדברים אחרים. 2) להפחית את השפעת האדם ובעלי החיים המקומיים באופן משמעותי. 3) לאסור את הציד לחלוטין על כל מיני בעלי החיים שבפארק ולאכוף את החוק ביעילות. 4) למרות שלא דווח על כלאיים בין היעלים לבין עיזי הבית המקומיות, רצוי למנוע מרעה של העיזים סמוך לצוקים ולשטחי המרעה של היעל. 5) מכיוון שאין כיום אוכלוסייה שבויה בעולם, יש צורך להקים אוכלוסייה קטנה בשבי שתשמש כגרעין רבייה בתוך אזור מנוהל ומוגן בצורה הדוקה באתיופיה, וכן לשקול גם הקמת גרעיני רבייה נוספים ברחבי העולם. 6) להקים תוכנית ניטור לאוכלוסייה, כמו גם ביצוע של מחקר אקולוגי מקיף יותר ובדיקה של בתי גידול פוטנציאליים עבור המין.

בשנת 2004, אומדן האוכלוסייה הכולל היה כ-500 פרטים, עלייה קלה לעומת האומדן בשנת 1994 שהיה בסביבות 250-200 פרטים. סביר להניח שהאוכלוסייה גדלה במעט מאז. מומחי שימור מאמינים כי הפארק הלאומי סימן אינו מסוגל להכיל יותר מ-2,000 יעלים, מה שעשוי ליצור בעיה בעתיד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעל אתיופי באתר הרשימה האדומה של IUCN