טבח חברון (1834)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

טבח חברון בשנת 1834 התרחש בתחילת אוגוסט 1834,[1] כאשר כוחות אבראהים פאשא פתחו בתקיפה נגד חברון, כדי לרסק את הכיס האחרון של התנגדות משמעותית בארץ ישראל במהלך מרד האיכרים בארץ ישראל. לאחר קרבות רחוב קשים, הביס צבא מצרים את מורדי חברון,[2] ולאחר מכן נהג באלימות קשה וערך טבח בתושבי חברון בעקבות נפילת העיר.[3] כ-500 אזרחים ומורדים נהרגו, בעוד שהצבא המצרי ספג 260 נפגעים.

למרות שהיהודים לא השתתפו במרד, ולמרות הבטחותיו של אבראהים פאשא שאנשי היישוב היהודי בחברון יישארו ללא פגע, הותקפו יהודי חברון.[4][5] בסך הכל נהרגו 12 יהודים. יהודי חברון התייחסו מאוחר יותר למאורעות כיאגמה אל גבירה ("חורבן גדול").[6][7]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרד האיכרים ב-1834 היה התקוממות עממית, נגד צעדי גיוס ופירוק נשק שהופעלו על ידי אבראהים פאשא, שלקח לו חמישה חודשים לדכא. למרות שמנהיגים בולטים מילאו תפקיד מפתח, האיכרים היוו את ליבת המרד, ותקפו ערים כמו ירושלים. אחת ההשלכות הייתה, שהם גם עסקו בביזה נרחבת ובהתקפות על מיעוטים יהודים ונוצרים מקומיים, ועל עמיתים מוסלמים. [8] [9] אחד ממוקדי המרד המרכזיים היה באזורי הגבעות המרכזיים של שכם, ירושלים וחברון. חברון סבלה מתביעותיו של אבראהים פאשא: בשנה הקודמת, על פי הלכה הקובעת גיוס של חמישית מאוכלוסיית הגברים, גויסו 500 חברונים לצבא המצרי, בטענה שהם נחוצים כדי להילחם ב'עמים הנוצרים'. . [10]

בעוד אבראהים פאשא נאבק לבלום את המרד, כוחות מקומיים משכם וירושלים ריכזו את מאמציהם לעמוד עד הסוף בחברון. תותחנים מצריים הפגיזו את הגנות המצודה, ובכניסתם לעיר, הם לא הבחינו בין מוסלמים מקומיים ליהודים - האחרונים לא שיחקו תפקיד במרד - אלא החלו לטבוח ללא הבחנה, לאחר שניתנו להם שש שעות ליהנות מפירות ניצחונם. אבראהים פאשא "שחרר את חייליו כדי לבזוז, לחמוס, לרצוח ולאנוס כנקמה ולהטיל אימה על התושבים כדי לבטל כל מחשבה על חזרה על פעולותיהם נגד ממשלתו". [11] גם למורדים בשכם וירושלים היה תפקיד באלימות נגד היישוב היהודי. אולם, נטען כי אבראהים פאשא התערב בסופו של דבר כדי להימנע מהשמדתם. [12][13]

קרב וטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שאבראהים פאשא הכניע את ג'בל שכם, מוקד המרד, הם המשיכו לרדוף אחרי מורדים בראשות המנהיג הראשי של המרד, קאסם אל-אחמד, שברח מג'בל שכם לחברון, שם הגיע להסכם עם השייח'ים של העיר להמשיך את המרד. באתר באזור הצפוני של חברון נתקלו המורדים בצבא המצרי ונכנסו עמם לקרב קצר בטרם נסוגו לחברון. כאשר הצבא המצרי נכנס לעיר, הם נלחמו במורדים, שהיו מורכבים מאיכרים ותושבי העיר, בקרבות רחוב קשים. המורדים עמדו בהתנגדות קשה, אך בסופו של דבר ספגו מהלומות מכריעות על ידי ארטילריה מצרית כבדה. המורדים גרמו כ-260 הרוגים ליחידה המצרית בחברון, שכללה כ-4,000 חיילי רגלים ו-2,000 פרשים, לפני שהמצרים השיגו שליטה מלאה על העיר.[2]

הרג המוני ואונס על ידי הכוחות המצריים התרחשו בחברון לאחר שכבשו את העיר מידי המורדים.[14] כ-500 מורדים ותושבים נהרגו, ו-750 גברים מוסלמים גויסו בכפייה. [15] עוד 120 מתבגרים נלקחו על ידי קצינים מצרים "לעשות בהם מה שהם רוצים", לפי ההיסטוריון ברוך קימרלינג.[14] יהודי חברון לא השתתפו במרד, אך חיילים מצרים שנכנסו לעיר התעלמו מכך.[13] במשך שלוש שעות ביצעו הכוחות זוועות נגד אנשי חברון.[16] היהודים לא היו כפופים למדיניות הגיוס של פאשא אך סבלו מ"הזעם האכזרי ביותר"[17] והיו מטרות ל"אלימות מיוחדת".[18] בעוד מוסלמים רבים הצליחו להימלט מהסכנה המתקרבת, היהודים נשארו, מפני שהיו בטוחים שהם לא ייפגעו מהמצרים. ככל הנראה, יהודי ירושלים קיבלו מאבראהים הבטחה שיהודי חברון יהיו מוגנים.[19] בסופו של דבר נהרגו שבעה גברים יהודים[16][20] [21] וחמש בנות[1][16] . יצחק פרחי תיאר גם התקפות אלימות על יהודי חברון שביצעו חיילים מצרים.[22] הוא כותב שההרג בחברון היה חמור אף יותר מהביזה בצפת. בתי כנסת חוללו,[23] בתים נבזזו ונגנבו חפצים יקרי ערך[24] והותירו את היישוב היהודי בחברון חסר כל.[25] הטבח הצליח לאחד את העדות הספרדיות והאשכנזיות של חברון, אך רק בשנת 1858 הקהילה התאוששה במלואה.[13]

עבד אלרחמן עמר מדורא, מנהיג המורדים בחברון, נמלט מהעיירה,[19] וגם קאסם אל-אחמד ומספר מלוחמיו הצליחו לברוח מחברון וחצו את נהר הירדן כדי לחפש מחסה בכרכ. אבראהים פאשא וחייליו עזבו את חברון כדי לרדוף אחרי קאסם ב-14 באוגוסט.[2]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Oded Avsar (1970). Sefer Hebron. Keter. p. 56. בשנת 1835, כשנה לאחר אותו פוגרום
  2. ^ 1 2 3 Safi, Khaled M. (2008), "Territorial Awareness in the 1834 Palestinian Revolt", in Roger Heacock (ed.), Of Times and Spaces in Palestine: The Flows and Resistances of Identity, Beirut: Presses de l'Ifpo, ISBN 9782351592656
  3. ^ Baruch Kimmerling; Joel S. Migdal (2003). "The Revolt of 1834 and Modern Palestine". The Palestinian People: A History. Harvard University Press. p. 11. ISBN 978-0-674-01129-8. The final battle occurred in Hebron on August 4: The Egyptian victory there was complete and included levelling of the city, rape of the women, mass killing and conscription of the men, the furnishing of 120 adolescents to Egyptian officers to do with as they wanted.
  4. ^ Moshe Maʻoz (1975). Studies on Palestine during the Ottoman period. Magnes Press. p. 147. ISBN 9789652235893. In Hebron, for example, Jews were massacred in 1834 by Egyptian soldiers who came to put down a local Muslim rebellion
  5. ^ David Vital (1975). The origins of Zionism. Clarendon Press. p. 17. ISBN 978-0-19-827194-9. In Safed the peasant revolt of 1834 hit the Jews particularly hard; in Hebron there was a massacre of Jews after the entry of Egyptian soldiers sent to put down the Muslim rebels.
  6. ^ Hyam Zvee Sneersohn (1872). Palestine and Roumania: a description of the Holy Land and the past and present state of Roumania and the Roumanian Jews. Ayer Publishing. p. 44. ISBN 978-0-405-10291-2.
  7. ^ Pinchas Hacohen Peli; Avigdor Shinʼan (1973). "The shifts in the status of Jews in Syria and Palestine in the 19th-century". Proceedings of the Fifth World Congress of Jewish Studies, the Hebrew University, Mount Scopus-Givat Ram, Jerusalem, 3-11 August, 1969. World Union of Jewish Studies. p. 74. A new era in the history of the region began with the conquest of Syria and Palestine by Ibrahim Pasha the Egyptian: a pogrom against Hebron Jewry, attacks on the Jews of Safed, and a blood libel in Damascus.
  8. ^ Joel Beinin Workers and Peasants in the Modern Middle East, Cambridge University Press, 2001 p.33.
  9. ^ Judith Mendelsohn Rood, Sacred Law In The Holy City: The Khedival Challenge To The Ottomans As Seen from Jerusalem, 1829-1841, BRILL 2004 p.128
  10. ^ Judith Mendelsohn Rood, Sacred Law In The Holy City: The Khedival Challenge To The Ottomans As Seen from Jerusalem, 1829-1841, BRILL 2004 p.120, p.126
  11. ^ ’Adel Manna’, ‘Reading the 834 Revolt against Muhammad ‘Ali in Palestine and Rethinking Ottoman Rule,’ in Kamīl Manṣūr,Leila Tarazi Fawaz (eds.)Transformed Landscapes: Essays on Palestine and the Middle East in Honor of Walid Khalidi, The American University Press in Cairo 2009 pp.83-103 p.87
  12. ^ Emile Marmorstein, ‘European Jews in Muslim Palestine,’ in Elie Kedourie,Sylvia G. Haim (eds.) Palestine and Israel in the 19th and 20th Centuries, (1982) Routledge 2013 pp.1-14, p.5
  13. ^ 1 2 3 Louis Finkelstein (1960). The Jews: their history, culture, and religion. Harper. p. 674. During the war of Ibrahim Paha, when the Arabs of Hebron revolted against the Egyptians, the Jews of Hebron suffered more than any other Jewish community in the land. Ibrahim Pasha ordered his troops ruthlessly to suppress the revolt, and when they attacked the city with permission to plunder and slaughter at will, they did not distinguish between Arabs and the Jews, who had no part in the rebellion. This calamity united the Hebron Sephardim and the Habad Hasidim, and in 1834 they jointly sent Rabbi Nathan Amram to seek aid in Western Europe for Jewish Hebron. The community did not fully recover until Rabbi Elijah Mani arrived in the city in 1858.
  14. ^ 1 2 Kimmerling, Baruch; Migdal, Joel S. (2003). The Palestinian People: A History. Harvard University Press. p. 11. ISBN 9780674011298.
  15. ^ Robinson, Edward (1856). Biblical Researches in Palestine and the Adjacent Regions: A Journal of Travels in the Years 1838 & 1852. Vol. 2. Murray. p. 88.
  16. ^ 1 2 3 Sherman Lieber (1992). Mystics and missionaries: the Jews in Palestine, 1799-1840. University of Utah Press. p. 217. ISBN 978-0-87480-391-4. During a ferocious onslaught of three hours, Ibrahim Pasha allowed his troops to slaughter Muslims, plunder the population, and defile the women. When Muslims sought safety in the Jewish quarter of Hebron, the soldiers pursued them, indiscriminately killing and looting all in their path.
  17. ^ Edward Robinson (1841). Biblical researches in Palestine, mount Sinai and Arabia Petrea. John Murray. p. 461. Many were slain; and the Jews especially are reported to have suffered the most cruel outrages from the brutal soldiery.
  18. ^ American Board of Commissioners for Foreign Missions (1836). The Missionary herald. Published for the Board by Samuel T. Armstrong. p. 253. After the battle the city was given up to the plunder and licentiousness of the soldiers. They fell upon the poor Jews with special violence, the rebels having made their strongest resistance in the Jewish quarter of the town fighting from…
  19. ^ 1 2 Joseph Schwarz (1850). A descriptive geography and brief historical sketch of Palestine. A. Hart. p. 398.
  20. ^ Church Pastoral-aid Society, London (1846). The Church of England magazine. Vol. 20. J. Burns. p. 18. Seven Jews were massacred by the soldiers; and atrocities were committed, in the quarter belonging to that devoted nation, which cannot be mentioned.
  21. ^ H. Z. Sneersohn & J. Schwarz only mention the murder of 5 Jews.
  22. ^ Matthias B. Lehmann (2005). Ladino rabbinic literature and Ottoman Sephardic culture. Indiana University Press. p. 173. ISBN 978-0-253-34630-8.
  23. ^ J. D. Paxton (1839). Letters from Palestine. Charles Tilt. p. 173. A few years ago, when Ibrahim Pasha's troops took Hebron, they committed great outrages on the Jews, by plundering them of all they could find. They broke into their synagogue, and opened all parts of it in which they thought anything could be found, mutilated and tore their roll of the law, and perpetrated many other enormities.
  24. ^ John Lloyd Stephens (1838). Incidents of travel in Egypt, Arabia Petraea, and the Holy Land. Harper & Brothers. p. 127. and while their guilty brethren were sometimes spared, the unhappy Jews, never offending but always suffering, received the full weight of Arab vengeance. Their houses were ransacked and plundered; their gold and silver, and all things valuable, carried away; and their wives and daughters violated before their eyes by a brutal soldiery.
  25. ^ Martin Sicker (1999). Reshaping Palestine: from Muhammad Ali to the British Mandate, 1831-1922. Greenwood Publishing Group. p. 13. ISBN 978-0-275-96639-3.
היישוב היהודי בחברון
שכונות שכונת אברהם אבינו • אדמות ישי • רובע חזקיהו • בית שניאורסון • בית הדסה • בית השלום • בית רומנו • בית המכפלה • בית רחל ובית לאה • בית החירות
אישים ופעילים נעם ארנון • הלל הורוביץ • בן ציון טבגר • מרים לוינגר • משה לוינגר • דוב ליאור • אליהו ליבמן • ברוך מרזל • אורית סטרוק • נועם פדרמן
היסטוריה
כללי הטבח בחברון (1517) • טבח חברון (1834) • טבח חברון (תרפ"ט) • בית הממשל הצבאי בחברון • מלון פארק
פיגועים הפיגוע בבית הדסה (1980) • רצח אשר אהרן גרוס (1983) • טבח מערת המכפלה (1994) • רצח שלהבת פס (2001) • הפיגוע בציר המתפללים (2002)
אתרים בית העלמין היהודי העתיק בחברון • קבר ישי ורות • קבר אבנר בן נר • קבר עתניאל בן קנז • מצפה חברון • תל רומיידה • מעיין אברהם אבינו • מעיין שרה
מבנים מערת המכפלה • בית הכנסת אברהם אבינו • בית שפירא • מוזיאון חברון • מרכז גוטניק • ישיבת שבי חברון • בית התקומה
שונות ציר המתפללים • ציר ציון • הסכם חברון • פרשת אלאור אזריה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טבח_חברון_(1834)&oldid=37856426"