טבח מערת המכפלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טבח מערת המכפלה הוא פיגוע ירי שנערך ב-25 בפברואר 1994 (פורים ה'תשנ"ד) ובו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה בחברון, על ידי ברוך גולדשטיין, רופא יהודי תושב קריית ארבע. זהו הפיגוע הגדול ביותר של טרור יהודי מאז קום המדינה. האירוע הוביל לתגובות קשות בציבור הישראלי והפלסטיני.

הטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולם יצחק, שבו התרחש הטבח, ופתוח מאז רק למוסלמים (למעט מספר ימים בשנה)

חתימת הסכמי אוסלו בסוף שנת 1993 עוררה סערה ציבורית עזה בקרב הציבור היהודי והערבי. החודשים שקדמו לטבח במערת המכפלה התאפיינו בפיגועים רבים נגד מטרות צבאיות ואזרחיות, בהם נהרגו ונפצעו עשרות יהודים. כמה מהפיגועים התרחשו באזור קריית ארבע וחברון‏[1].

בפורים תשנ"ד (25 בפברואר 1994), בשעה 5 לפנות בוקר, הגיע גולדשטיין למערת המכפלה כשהוא לבוש מדי צה"ל ונושא דרגות סרן (מדים ודרגות שהיו ברשותו בתוקף תפקידו כרופא צבאי במילואים). ב"אולם אברהם" שבמערה התפללו 13 יהודים, ובהם גולדשטיין, וב"אולם יצחק" התפללו באותה עת כ-800 מוסלמים, בתפילת יום השישי שלפני תחילת צום הרמדאן. גולדשטיין עבר ל"אולם יצחק", ובאמצעות רובה "גליל" שהיה ברשותו, רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 מהם. לאחר שירה ארבע מחסניות ונשקו נעצר, השתלטו עליו המתפללים המוסלמים והרגוהו באמצעות מטף כיבוי.

בעקבות הטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הטבח פרצו מהומות במרבית היישובים הפלסטיניים. 9 פלסטינים נהרגו במהומות אלה ויותר מ-200 נפצעו. צה"ל הטיל עוצר ממושך על השכונות הפלסטיניות בחברון, כדי למנוע נקמת דם[2].

לראשונה בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נפגש ראש הממשלה, יצחק רבין, עם ועדת המעקב של ערביי ישראל על מנת לדון באירוע ובתגובות בעקבותיו. תנועת "כך", שבה היה גולדשטיין חבר, הוכרזה בעקבות הפיגוע כארגון טרור, והוצאה אל מחוץ לחוק.

גורמים מכל גוני הקשת הפוליטית גינו את הטבח. ארגוני השמאל טענו שהרצח הוא עדות לסכנה הטמונה בקיומו של יישוב יהודי בלב חברון ודרשו לפנות אותו ואת קריית ארבע לאלתר. לימים פורסם כי למחרת הטבח ניסו לשכנע את ראש הממשלה יצחק רבין לנצל את ההלם והזעם בציבור ולפנות את אנשי היישוב היהודי בחברון, על ידי ביטול צווי ההפקעה "לצרכים ביטחוניים" שמכוחם יושבים המתנחלים בבתיהם, אולם רבין סירב.‏‏[2] דניס רוס סיפר ששנה אחרי הטבח רבין אמר לו שהוא "תוהה אם שגה" כאשר סירב לפנות את היישוב‏[3].

התגובות מימין היו מעורבות. בגילוי דעת שפרסמה מועצת קריית ארבע נאמר, בין השאר: "אנו משתתפים בכאב ובצער המשפחות שיקיריהן נפלו, אך את כתב האישום יש לכוון נגד ממשלת ישראל והעומד בראשה שלא פעלו כנגד הפיגועים, ובכך גרמו בעקיפין לטבח". שעות ספורות לאחר הטבח הגיע חנן פורת (שהיה אז חבר כנסת מטעם המפד"ל) לישיבת חירום של מועצת קריית ארבע, וצולם אומר בראיון טלוויזיוני "חובה לשמוח בפורים" ו"פורים שמח"‏[4]. דבריו התפרשו כתמיכה במעשה ועוררו ביקורת ציבורית, למרות טענותיו החוזרות שלא זו הייתה כוונתו.

כשנשאל הרב דב ליאור (רבה של קריית ארבע) על הרצח, ביקש להזכיר לשואלים שברוך גולדשטיין היה רופא וטיפל בהרבה מקרים, וייתכן שנטרפה דעתו ממה שראה, והיו שהעידו שקודם הטבח אמר "אני לא מסוגל יותר". הרב אליעזר מלמד כתב מאמר ששלל את מעשהו של גולדשטיין, תוך הבעת עמדה כי האחריות למצב המטורף שהביא אדם רגיש וחסיד למעשה נורא שכזה מוטלת על הממשלה שהפקירה את ביטחונם, חייהם וכבודם של יהודי חברון וחיילי צה"ל.‏[5] וסיפר שהרב שלמה גורן בשיחה פרטית עמו התייחס למעשהו של ד"ר גולדשטיין בשלילה גמורה, תוך התמרמרות על כך שהרג מוסלמים בשעת תפילתם.‏[6]

הרב יהודה עמיטל, ראש תנועת מימד, כתב כי גולדשטיין "הצליח להכתים את העם היהודי ואת תורת ישראל בכתם של שפיכת דם נקיים. מעבר לשפלות המוסרית והדתית של הריגת חפים מפשע, שעה שכרעו ברך בפני בורא עולם - הרצח הנורא הביא לידי חילול שם שמים בעיני העולם כולו‏[7].

הטבח גונה על ידי כל הקהילה הבינלאומית ובראשה מועצת הביטחון של האו"ם (החלטה 904 ב-18 במרץ).

ב-6 באפריל 1994, עם תום תקופת האבל המוסלמית של 40 יום לאחר הטבח, בוצע פיגוע מכונית התופת בעפולה שהחמאס הכריז עליו שהוא מהווה נקמה על הטבח במערת המכפלה. החמאס ביצע גם קודם לכן את פיגוע ההתאבדות בצומת מחולה באפריל 1993 וניסה לבצע מספר פיגועי התאבדות נוספים, בעיקר כלפי חיילים ואזרחים בתחומי יהודה שומרון וחבל עזה, אך גם באוטובוס בירושלים‏[8]. לפי יורם שוייצר, בעקבות הטבח במערת המכפלה הגביר החמאס את מאמציו להוציא לפועל פיגועי התאבדות כואבים בתוככי ערי ישראל‏[9]. המזרחן מתי שטיינברג טען שהמעבר של חמאס, ממיקוד פיגועי ההתאבדות ביעדים צבאיים ובתחומי השטחים ליעדים אזרחיים בתחומי הקו הירוק, נבע מטבח גולדשטיין‏[2].

בשנים שלאחר הטבח קמו בקרב הימין הרדיקלי אנשים המשבחים את גולדשטיין ואת הטבח שביצע, ואף שרים שירי הלל למעשה‏[10].

ועדת חקירה ממלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת שמגר (טבח מערת המכפלה)

לאחר הטבח הוקמה ועדת חקירה ממלכתית. בראש הוועדה עמד נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר. ועדת החקירה הגיעה למסקנה שגולדשטיין פעל לבדו, אולם כוחות הביטחון לא היו ערוכים כיאות במערה ולא הקפידו שלא לאפשר כניסה עם נשק למקום. כן נמתחה ביקורת קשה על המשטרה בשטחים שלא פעלה די בקרב המתנחלים.

הוועדה המליצה על הפרדה מוחלטת בין יהודים למוסלמים במערת המכפלה. אולם יצחק וג'ועליה למוסלמים, ואולם הבריתות, אולם יוסופיה, חצר פנימית, אוהל יעקב ואוהל אברהם ליהודים. אולם יצחק הוא הגדול והמפואר מבין כל האולמות, ובאולם זה נמצא הפתח שממנו אפשר להיכנס למערה עצמה (אך הפתח סגור). עוד הוחלט כי יישמר במערה הסטטוס קוו, שבמסגרתו לא תאושר הכנסה למבנה של ספרים, תמונות לתלייה, כתבי תעמולה, רמקולים וכלי נגינה (כולל שופר), ולא ייערכו שינויים במבנה (שיפוץ ייערך רק באישור מיוחד). משטרת ישראל מופקדת על שמירת המבנה וקיום המלצות הוועדה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דני יתום, שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד, משכל - ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2009 (פרק 9)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Fatal Terrorist Attacks in Israel Since the DOP (Sept 1993), אתר משרד החוץ
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 עקיבא אלדרלפנות את הרובע היהודי בחברון, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2008‏
  3. ^ אורית שוחט, סרטן בגופה של הדמוקרטיה, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2005
  4. ^ רינה מצליח, אתר העין השביעית
  5. ^ גיליון רבני יש"ע מס' 17 ו' ניסן תשנ"ד
  6. ^ פניני הלכה - ליקוטים בענייני העם והארץ עמ' 276, תשובות הרב גורן, סימן ח', הערה 6
  7. ^ "ואלה שנות...", בעריכת נסים משעל, הוצאת ידיעות אחרונות, 1997
  8. ^ שאול שי, השהידים - האסלם ופיגועי התאבדות, הוצאת מפעלות המרכז הבינתחומי הרצליה, ינואר 2003, עמוד 81
  9. ^ יורם שוייצר, צמיחתם ודעיכתם של פיגועי ההתאבדות, עדכן אסטרטגי, אוקטובר 2010, עמוד 34
  10. ^ רונן מדזיני, שייח ג'ראח כמו חברון: גולדשטיין, אין כמוך בעולם, באתר ynet‏, 04.03.2010, שמוליק גרוסמן, מורשת גולדשטיין לא עצרה במערה, באתר ynet‏, 27.02.2010