טרנסצנדנטיות של e

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הקבוע המתמטי e תופס מקום מרכזי בענפי מתמטיקה רבים. לאורך ההיסטוריה חקרו מתמטיקאים רבים את תכונותיו. בפרט התעורר עניין רב סביב השאלה האם e הוא מספר טרנסצנדנטי, מספר שאינו פתרון של אף משוואה פולינומית עם מקדמים שלמים (או רציונליים).

הראשון לעסוק בסוגיה היה המתמטיקאי השווייצרי יוהאן היינריך למברט, שבשנת 1761 שיער כי e הוא מספר טרנסצנדנטי. אולם בתקופה זו לא היה ידוע האם קיימים בכלל מספרים טרנסצנדנטיים.

בשנת 1844 הוכיח ז'וזף ליוביל את משפט ליוביל, שהוכיח לראשונה את קיומם של המספרים הטרנסצנדנטיים ונתן דוגמה ראשונה למספר שכזה (קבוע ליוביל). בשנת 1874 הוכיח גאורג קנטור כי כמעט כל המספרים הממשיים הם טרנסצנדנטיים. על אף זאת ההוכחה כי מספר מסוים הוא טרנסצנדנטי נותרה בעיה סבוכה.

בשנת 1873 הוכיח המתמטיקאי הצרפתי שארל הרמיט את השערתו של למברט, ובכך היה e למספר הראשון בהיסטוריה שהוכח כטרנסצנדנטי בלי שנבנה לשם כך מראש (בניגוד למספרי ליוביל).

פרדיננד לינדמן וקארל ויירשטראס הכלילו את התוצאה של הרמיט והוכיחו את משפט לינדמן-ויירשטראס הקובע את הטרנסצנדנטיות ואת האי תלות האלגברית של חזקות אלגבריות של e; ממשפט זה נובעת גם הטרנסצנדנטיות של פאי.

שיטת ההוכחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה בה מוכיחים כי e טרנסצנדנטי שימושית במיוחד, ונעשה בה שימוש רב להוכחת הטרנסצנדנטיות והאי-רציונליות של מספרים רבים נוספים. הרעיון הכללי הוא להניח בשלילה כי המספר מקיים את התכונה, ובאמצעות בניית פונקציות שתפורות לעניין היטב, מבצעים מניפולציות אנליטיות ומראים כי זה גורר שוויון מופרך בין מספר שלם שונה מאפס לבין מספר קטן בערכו המוחלט מ-1. גם ההוכחה הפשוטה יותר ש-e אי-רציונלי נעשית בדרך דומה. בשל השימושיות שלה בתחום זכתה השיטה לכינוי ההומוריסטי "המשפט היסודי של הטרנסצנדנטיים" (על משקל המשפטים היסודיים של האלגברה, האריתמטיקה, החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי ודומיהם).[1]

הוכחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוכחת הטרנסצנדנטיות של e המופיעה להלן מבוססת על הוכחה שניתנה על ידי דויד הילברט כפישוט של ההוכחה המקורית של הרמיט. ההוכחה עושה שימוש בכלים בסיסיים בחשבון אינפיניטסימלי בלבד.

נניח בשלילה כי e מספר אלגברי. לכן קיימים מספרים שלמים כאשר שונים מאפס (אם המקדם החופשי שווה אפס נחלק את המשוואה בחזקה של e כך שהמקדם החופשי יהיה שונה מאפס) ומקיימים:

נגדיר פונקציה:

k מספר טבעי שיוגדר בהמשך. נכפול את המשוואה ב-:

נשתמש באדיטיביות האינטגרל ונעביר אגפים כדי לקבל:

נסמן את אגף שמאל ואת אגף ימין . לפי המשוואה מתקיים: , אולם נוכיח כי ל-k גדול מספיק מספר שלם שונה מאפס בעוד אינו כזה וכך נגיע לסתירה.

שלב ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא סכום של איברים מהצורה . לכל נבצע באינטגרל שינוי משתנה מ- ל- ונקבל (נשים לב כי הקבוע מצטמצם):

נפתח סוגריים ונקבל סכום של אינטגרלים שהחזקה המינימלית של בהם היא וכל המקדמים שלמים:

, כאשר מספרים שלמים.

מאינטגרציה בחלקים נובע (זוהי תכונה ידועה של פונקציית גמא).

ולכן:

במקרה מפתיחת סוגריים ומהפעלת שיקולים דומים נקבל (נשים לב כי במקרה הזה יש ל- מקדם השווה למכפלת המקדמים החופשיים באינטגרנד):

כל ראשוני הגדול מ- ומ- זר ל-. במקרה כזה:

והוכחנו כי שלם השונה מאפס.

שלב שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוכיח כי ל-k גדול מספיק קטן בערכו המוחלט מ-1. נסמן:

נשים לב כי:

ו- פונקציות רציפות ולכן לפי משפט ויירשטראס הראשון קיימים חסמים ו- כך שלכל :

     (בפרט ניתן להגדיר: )

לפי אי שוויון המשולש האינטגרלי ותכונת המונוטוניות של אינטגרלים (לכל ):

לכן לפי אי-שוויון המשולש:

נסמן:

, כלומר

נבחין בגבול הפשוט (פונקציית העצרת גדלה מהר יותר מפונקציה מעריכית):

ונסיק כי ל-k גדול מספיק:

שלב סופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבחר כך שהוא גדול מספיק וגם ראשוני (אפשרי משום שקיימים אינסוף ראשוניים). לפי השלב הראשון שלם שונה מאפס, כלומר . לעומת זאת לפי השלב השני בסתירה לכך ש-.

לכן e אינו שורש של פולינום במקדמים שלמים ובהכרח מספר טרנסצנדנטי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]