יהודה בנארי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יהודה בנארי

יהודה בנארי (לוינסון) (כסלו תרס"ט 24 בדצמבר 1908 – כ"ה באדר ב' תשמ"ד, 29 במרץ 1984) היה פעיל ציוני רוויזיונסטי, מראשי הצ"ח, משפטן, עיתונאי, מסאי והיסטוריון של התנועה הרוויזיוניסטית, ויושב ראש הנהלת מכון ז'בוטינסקי בישראל.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנארי נולד ביקטרינוסלב, שבאימפריה הרוסית הרוסית בכסלו תרס"ט (24 בדצמבר 1908), לזלדה לבית קומאי ולראובן.[1] בנארי הגיע לפריז בשנת 1925. למד באוניברסיטת פריס, והוענק לו על ידה תואר ד"ר למשפטים.[2] באותן שנים עמד בתכתובת עם המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי.[3]

בשנת 1933, נשא את סופיה לבית יוכלמן.

מראשית שנות השלושים, היה פעיל בכיר בתנועה הרוויזיוניסטית.[4] בינואר 1934 נבחר, בפריז, יחד עם ראובן הכט, מ' גולדבנד ול' נירי, למזכירות "יבנה ויודפת", ארגון-הגג של קבוצות הסטודנטים המזדהות עם עקרונות התנועה הרוויזיוניסטית.[5] שנה לאחר מכן, בינואר 1935, מינה אותו "הוועד הפועל העולמי של ברית הצה"ר בצרפת" לחבר בוועד המרכזי (הזמני) לברית הצה"ר בארץ זו יחד עם אלברט סטאראסלסקי (סטארא) ואברהם הרנרוט.[6]

בשלהי שנות השלושים, שהה בתפקידיו בתנועה הרוויזיוניסטית בוורשה.[7] במחלוקת הארגונית שפרצה בין תנועת הנוער בית"ר, לבין פעילות תאי האצ"ל באירופה, במיוחד בפולין, פעל בנארי למציאת הסדר מתקבל על שני הצדדים, תוך כדי שהוא מנהל תכתובת מסועפת עם בכירי התנועה: יוסף שכטמן,[8] ומשה מרכוס.[9] במכתבו מוורשה, מיום 26 בדצמבר 1938, של בנארי כמזכיר הנהלת הצ"ח אל שלמה יעקבי, עוזרו של ראש התנועה הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי, כתב, בין השאר, שהחיכוכים בין שני הארגונים: בית"ר והאצ"ל לא ימצאו את פתרונם בהוראות מנהליות, אלא במציאת הסדר לשביעות רצונם של החברים. הוא גם העריך, "שהטובים ביותר בבית"ר נכנסו לתאים (של אצ"ל), משום שלא מצאו בבית"ר מה שציפו למצוא בה, ושאף ראשי ה'תאים' הם בית"רים מן הפעילים רק לפני זמן קצר".[10]

ניסיונות הגישור הביאו לכינוס פריז, בינואר - פברואר 1939, והשתלבו עם מאמציו של זאב ז'בוטינסקי לתעל את פעילות שני הארגונים למען מטרה אחת – הצלת יהודים מאירופה, שכבר נתונה הייתה להשפעתה של גרמניה הנאצית. בכינוס זה ייצג בנארי, באופן רשמי, את "ברית החייל".[11] בנארי נתן ביטוי לתקווה, שנמצאה הדרך לעבודה המשותפת של כל שלוחות תנועת ז'בוטינסקי, במכתבו אל ד"ר יוחנן בדר, מראשי התנועה הרוויזיוניסטית ולימים חבר כנסת, מיום 9 בפברואר 1939. במכתב זה כתב בנארי: "כמעט מכול קצווי תבל באנו לפאריס, כדי למצוא מודוס ויוונדי".[12]

סמל עליית אף על פי

בנארי ליווה את מבצעי ההעפלה של התנועה הרוויזיוניסטית, שנקראו עליית אף על פי, ערב מלחמת העולם השנייה. הוא הופקד על הסדר הטוב וההגינות ופעל למניעת תופעות שלילות שנלוו למפעל הצלה זה. בעקבות מספר תלונות של עולים, הודיע בנארי לאחד היזמים הגדולים של מבצעי ההעפלה, וילי פרל, כי אינו רשאי לפעול עוד בענייני עלייה ב' ללא אישור התנועה. בנארי היה אז גם התובע הראשי של ברית הצה"ר. בתפקידו זה, הודיע בנארי ביום 1 בינואר 1941 לאברהם אברהמס, ראש המחלקה המדינית של הצ"ח בלונדון, על העמדתו לדין התנועה בשל הסכם כספי שעשה עם הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. ואכן, לאחר כחמש שנים (5 בספטמבר 1945) מצא בית הדין של התנועה את פרל כמי שלקה בהתנהגות בלתי הולמת והשעה אותו מכול תפקידיו בתנועה.[13] בנארי הגיע לבריטניה, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, והיה יושב ראש "הליגה למען אסירי ציון" וחבר הנהלת "עלייה ב'". בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, היה פעיל בברית הצה"ר,[14] מאז שנות ה-30 של המאה ה-20, בהן פעל לצד ראובן הכט באיגוד הסטודנטים היהודיים בצרפת התנהל קשר רב שנים, בינו לבין הכט שהתחזק בפעילות משותפת בברית הצה"ר.[15]

ביקורו הראשון בארץ ישראל היה בעיצומה של מלחמת העצמאות, לאחר הקמת המדינה, ביוני 1948. לאחר כשלוש שנים עלה עם בני משפחתו.

בנארי היה חבר במפלגות הישראליות: תנועת החרות, גח"ל והליכוד. החל משנת 1964 כיהן בתפקיד יושב ראש הנהלת מכון ז'בוטינסקי בישראל. בתפקיד זה כיהן כשמונה עשרה שנים.

בימיו נחנך מוזיאון ז'בוטינסקי במצודת זאב (ב-2 באוגוסט 1970) במעמד יגאל אלון, אז סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות, השרים מנחם בגין וחיים לנדאו, ראש עיריית תל אביב-יפו ואנשי ציבור רבים, נציגי כל הקשת הפוליטית. מכון ז'בוטינסקי יצר בתקופתו קשרים עם מוסדות להשכלה גבוהה בארץ, כגון "המכון לחקר הציונות על שם חיים ויצמן" של אוניברסיטת תל אביב, ומוסדות בחוץ לארץ, והפך למכון מחקר בעל מוניטין. בתקופתו, ראה אור הכרך הראשון של אגרות זאב ז'בוטינסקי.[16]

בנארי פרסם מאמרים רבים ביומון "חרות", "ג'ואיש סטנדרט", "ג'ואיש הרלד" (בדרום אפריקה), "מנצ'סטר גרדיאן", רבעון "האומה" ואחרים. הוא כתב ופרסם מחקרים לתולדות הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, על מדיניותו של ז'בוטינסקי, על פילדמרשל אלנבי ועל מאורעות הדמים בירושלים ב-1920 ונושאים נוספים.

בנארי יזם את סדרת ספרים שיקבצו את מאמריו של זאב ז'בוטינסקי. הוא הספיק לראות את הספר הראשון בסדרה: עקרונות מנחים לבעיות השעה, בעריכת פרופ' יוסף נדבה.[17]

נפטר ביום כ"ה באדר ב' תשמ"ד (29 במרץ 1984). על פי צוואתו תרם את גופתו למדע, וביקש להקבר ליד חבר בית"ר והאצ"ל שלמה בן-יוסף, בבית העלמין בראש פינה.[18] על המצבה שלו נחרת: "לוחם ציוני, מראשי ובוני מכון ז'בוטינסקי".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים מפרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מדיניותו של זאב ז'בוטינסקי, תל אביב תשכ"ד 1964
  • הגדוד העברי כמכשיר צבאי ופוליטי', תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1967
  • (בשם פסבדונים: דן קומאי), ישראל באספקלרית ההסברה והמדיניות הסובייטית, 1968
  • משמעותם המדינית של הגדודים העבריים, תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1969
  • זאב ז'בוטינסקי, ירושלים ותל אביב : הוצאת מ’ ניומן, תשל"ב 1971
  • המשמעות המדינית של המאבק על ירושלים, תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1971
  • (בשם: דן קומאי), הוועידה האירופית לביטחון, תשל"ד
  • יוסף טרומפלדור, תל אביב : הקונגרס היהודי העולמי - ההנהלה הישראלית, תשל"ה
  • המיעוטים בעולם הערבי, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1976
  • הכזב שברעיון הפלורליזם התרבותי, תל אביב תשל"ח
ביידיש
  • דער אמת פונעם פאליטישן שטורעם אין שייכות מיט דער "פרשת לבון", מונטווידאו 1961
באנגלית
  • יחד עם ד"ר יוסף ב' שכטמן, כתב ספר, באנגלית, לתולדות התנועה הרוויזיוניסטית:

Schechtman Joseph B., Benari Yehuda, History of the Revisionist Movement, 1925 – 1930 Tel Aviv 1970

  • Zeev Vladimir Jabotinsky : a biographical sketch, Tel-Aviv : Jabotinsky Institute in Israel, c1977
בספרדית
  • Vladimir Zeev Jabotinsky, Buenos Aires : Congreso Judío Mundial, c1970

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב ז’בוטינסקי בחזון ובחזית : חידון ז’בוטינסקי במסגרת אירועי שנת ז’בוטינסקי תשנ"א 1991/1990, תל אביב : המרכז לחינוך לאומי שליד הסתדרות העובדים הלאומית בארץ ישראל, תשנ"א

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ח' בן-ירוחם, ספר בית"ר – קורות ומקורות, א-ב, ירושלים ותל אביב: הוועד להוצאת ספר בית"ר, תשכ"ט (1969) - תשל"ו (1976).
  • יוסף כרוסט (עורך), יהודה בנארי – דיוקן, תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשמ"ו 1986.
  • מינה גראור (עורכת), ימי הצה"ר – כרונולוגיה של התנועה הרוויזיוניסטית 1923 – 1929, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשע"ג 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי מקור אחר, נולד ב-1904. תאריכים שונים, ראו: דוד תדהר, אנציקלופדיה לתולדות היישוב ובוניו, כרך שמיני, עמ' 3109. ואילו, יוסף כרוסט אשר הכיר מקרוב את בנארי, וכתב וערך לאחר פטירתו את הכותר: יהודה בנארי – דיוקן, (תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשמ"ו – 1986) טען (בעמ' 4) כי "לא כל התאריכים שהובאו לעיל הנם מדויקים. הם לא נלקחו מתעודות רשמיות, מכיוון שאלו אבדו בתהפוכות העיתים בתקופה הראשונה לחייו של יהודה בנארי, היא התקופה הרוסית". לפיכך, לא ניתן אף לקבוע מה היה תאריך הלידה שלו. "כך גם לגבי מקום לידתו, שהיה ביקטרינוסלב (כיום דניפרובטרובסק), או ביישוב שעל יד העיר הזאת, כפי שמוסר ספרו של דוד תדהר, היא אוסטוסלסק".
  2. ^ דוד תדהר, אנציקלופדיה לתולדות היישוב ובוניו, כרך שמיני, עמ' 3109.
  3. ^ ראו למשל: איגרת (מס'4727) ברכה מזאב ז'בוטינסקי ליהודה בנארי, 1925, תיק א 1 - 2/ 15, באתר ארכיון מכון ז'בוטינסקי.
  4. ^ ראו: תיקים: ג 2 - 6/ 10, בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב.
  5. ^ ראו: מינה גראור, ימי הצה"ר, כרונולוגיה של התנועה הרוויזיוניסטית, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשע"ג 2013, עמ' 136–137. התכתבות עם זאב ז'בוטינסקי, מיום: 06/01/1934, איגרת 2069, תיק: א 1 - 2/ 24/ 1; איגרת מיום 09/04/1934 , איגרת 2200, תיק: א 1 - 2/ 24/ 1.
  6. ^ ראו: מינה גראור, ימי הצה"ר, כרונולוגיה של התנועה הרוויזיוניסטית, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשע"ג 2013, עמ' 136–137, 162.
  7. ^ ראו: תכתובת עם זאב ז'בוטינסקי (אז בלונדון) מ-מיום 7.12.1938 ומיום 30.12.1938.
  8. ^ ראו: תיק פ 227 - 4/ 18, בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב.
  9. ^ ראו: תיק : פ 389 - 5, בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב.
  10. ^ ח' בן-ירוחם, ספר בית"ר, כרך ב' – חלק שני, עמ' 873.
  11. ^ ראו: ח' בן-ירוחם, ספר בית"ר, כרך ב – חלק שני, עמ' 904. תיק ל 1 - 5, בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב.
  12. ^ ח' בן-ירוחם, ספר בית"ר, כרך ב – חלק שני, עמ' 909. ראו: תיקים: א 1 - 2/ 29/ 1, א 1 - 2/ 29/ 2, א 1 - 2/ 30/ 1, בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב.
  13. ^ ח' בן-ירוחם, ספר בית"ר, כרך ב – חלק שני, עמ' 293, 341.
  14. ^ ראו: תיק ג 7 - 4/ 11, תיק ח 5 - 1, בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב.
  15. ^ ראו: תיק פ 124 - 3/ 13, בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב.
  16. ^ ראו: ערי ז'בוטינסקי, א' אלסברג, יהודה בנארי, דניאל קארפי (עורכים), אגרות זאב ז'בוטינסקי, כרך א, רשימה ומפתח, תל אביב, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשל"ב 1972.
  17. ^ זאב ז'בוטינסקי, עקרונות מנחים לבעיות השעה, (עורך: יוסף נדבה), תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי, תשמ"א 1981.
  18. ^ יוסף כרוסט (עורך), יהודה בנארי – דיוקן, תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשמ"ו 1986, עמ' 3.