יהודה נבו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודה נבו
אין תמונה חופשית
לידה 1932 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 בפברואר 1992 (בגיל 60 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יהודה דיין נבו (1 באפריל 193222 באפריל 1994) היה ארכאולוג שהתמחה בהתהוות האסלאם, וקצין צה"ל אשר נפל בשבי הסורי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה דיין היה יליד חיפה. אביו נפטר בהיותו בן תשעה חודשים, ואמו מסיבותיה שלה בחרה שלא לגדלו. הוא עבר בין משפחות אומנה שונות. לאחר מכן גדל בחברת הנוער נחשונים א' של קיבוץ בית אלפה, עא. נישא למרים דיין והתגרש לאחר תקופה קצרה.

סיפור אשר כתב על אהבתו השתוקה של ילד לנערה עם תלתלי זהב, התפרסם ברדיו בתחילת שנות השישים. אחד ממכריו הקרובים טען לבסיס אוטוביוגרפי בסיפור זה מהילדות של נבו בחיפה.

שירותו הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבו קיבל דרגת קצין אף על פי שלא סיים קורס קצינים, והוא הדריך בקורס מכי"ם בדאמון. בתחילת שנת 1951 במסגרת קורס המכ"ים בו פיקד, יצאו לאימון באזור הבניאס.[1] תוך כדי האימון אבד הקשר עם שני חיילים, ונבו הלך לחפש אותם.[2] הוא מצא את שניהם, ישראל פיקארש ומתיתיהו גלבר (מטיס)מעבר לגבול הסורי. אך במהלך חזרתם השלושה נתפסו על ידי כוח סורי ונשלחו לכלא אל-מאזה בדמשק.על פי עדות ישראל פיקארש, הם היו בכלל במשימת איסוף מודיעין ונתפשו בעקבות רועה סורי. בעיתונות של אז הם הוצגו כחובבי טבע מקיבוץ דן .

בשבי עבר עינויים של מכות, הצלפות על כפות הרגליים, חקירות של שעות רבות ומניעת שינה. באחת הפעמים כאשר הובל לעינויים, הוא הבחין במטבע רומי עתיק. המבנה בו הוחזק בשבי היה ככל הנראה בנוי על גבי הריסות של מבנה מהתקופה הרומית. אחד מחבריו לשבי סבר כי מטבע זו היא שהציטה את עניינו של נבו בארכאולוגיה. ככל שעבר הזמן העינויים פחתו ובהמשך היו גם סוהרים שהתנהגו אליהם יפה ועזרו להם.[1] בהמשך נפלה בשבי גם שושנה הר-ציון, שנכלאה גם היא בכלא אל- מאזה בדמשק, והם תקשרו על ידי נקישה בקיר, אך לא נפגשו. יחד עם שושנה הר-ציון נפלו בשבי גם גדעון גרף ומרים רוזן מקבוץ שריד. יהודה חזר לישראל בעסקת חילופי שבויים בסוף הקיץ של 1951. לאחר חזרתו מהשבי, המשיך נבו לקורס קציני מודיעין. נבו שובץ במודיעין פיקוד צפון. ב-12 ביולי 1953 השתתף יהודה בפעולת תגמול בנבי-סמואל, לאחר שנרצחו שני חיילים במושב אבן-ספיר. עם הקמת יחידה 101 באוגוסט 1953, היה יהודה בין הלוחמים הראשונים ביחידה והשתתף בפעולה בקיביה. לאחר פעולה זו הוא עזב את היחידה. האירועים בקיביה רדפו אותו כל חייו.

לאחר שחרורו מהצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו היה נבו רועה צאן בקיבוצו בית אלפא וכן מוציא לאור בירושלים. לאחר מכן היה ארכאולוג חוקר, בין השאר ערך סקר ארכאולוגי בעמק החולה יחד עם מרים דיין. וכן סקר ארכאולוגי סביב קיבוץ מצר. כמו כן זיהה את העיר "צפתי", המאוזכרת במסעו של תחותמס השלישי בתל סמוך וממזרח לגבעת עדה. בתחילת שנות השישים עבד מספר שנים על רומן היסטורי שעסק ביהודה איש קריות, אך לבסוף בחר שלא לפרסמו. מי שקראו את הטיוטות טענו שרק אדם בעל ידע כה נרחב, כפי שהיה לנבו, יכול היה לכתוב יצירה כה פיותית המחייה את רוח התקופה של תחילת הנצרות. נבו היה מחלוצי חקר ראשית התקופה הערבית בארץ ישראל. לצורך מחקריו, התגורר במדרשת שדה בוקר ומשם יצא עם משלחות מחקר לבצע את מחקריו בשטח. את שם משפחתו המקורי דיין בחר לשנות לנבו, כדי להימנע משאלות חוזרות ביחס לקשר אפשרי עם משה דיין. קיימת סברה שיש בכך משחק מילים דיאלקטי עם שמו של משה דיין.

נבו חלה במחלה ממארת וב־12 בפברואר 1992 שם קץ לחייו ביריה.[3] יהודה נקבר בבית העלמין של קיבוץ שדה בוקר, סמוך למקום מושא מחקרו העיקרי ליד הקיבוץ שנקרא "העיר האבודה".[4] על ילדותו ובחרותו סופר בסדרה "רוח הדברים" של מיכאל לב-טוב, שהסריט את סיפורו של הקיבוץ בישראל. ואת קיבוץ בית אלפא כאב טיפוס ליחס הדור השני והדור השלישי בקיבוצים, כאשר בפתיחת הסרט מובא הסיפור על יהודה דיין נבו, המבוסס על בסיס סרט אילם צרפתי שנעשה בשנת 1952 על קיבוץ בית אלפא, בו נבו צולם והשתתף כמי שחזר לקיבוץ לאחר שירות צבאי וכעוזב קיבוץ שלא איפשר לו להתפתח אינטלקטואלית. על מצבתו נחרתו על פי בקשתו הכיתוב "מנגד ראיתי – יהודה נבו". כנראה פרפרזה על שינוי שם משפחתו מדיין ל-'נבו', שנודע כמקום קבורתו של משה רבנו, ועל שיר של רחל המשוררת "מנגד".

מחקריו בארכאולוגיה של ראשית האסלאם והתהוותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבו היה פעיל בפרויקט הארכאולוגי בנגב בנושא התקופה הערבית הקדומה והישוב הכפרי בנגב במאות ה-6–8 לספירה, בהנהלת המכון לארכאולוגיה ליד האוניברסיטה העברית בירושלים. חלק גדול מהחפירות עשה במו ידיו, ללוא פועלים תוך כדי שהוא נעזר בחבריו אריה רוטנברג ונורית צפריר.

גילוי כתובות הסלע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981, הוא וקבוצת המחקר שלו גילו ארבע מאות כתובות סלע בערבית בכתיב כופי קדום, במדבר הנגב בישראל, ליד שדה בוקר. תגלית זו הובילה אותו, יחד עם יהודית קורן, מידענית אקדמית מאוניברסיטת חיפה, לבחון מחדש את מקורות האסלאם ואת ההיסטוריה האסלאמית הקדומה. האתר נקרא 'העיר האבודה' (אתר מס 92, סקר ישראל, מפת שדה בוקר מערב).

נבו הציג את התוצאות הראשונות של הפרויקט האמור בקולוקוויום הבינלאומי השלישי: מג'אהיליה לאסלאם (30 ביוני עד 6 ביולי 1985).[5]: יהודה ד. נבו: "שדה בוקר והנגב המרכזי. המאה 7 עד 8." כמו כן הוא פרסם המשך מחקר במאמר על הפגניזם הערבי בנגב בתקופה הביזנטינית בקולוקוויום החמישי בסדרה זו, ב-1990.[6] מאמרו האחרון בנושא, "Towards a Prehistory of Islam" ("לקראת פרה-היסטוריה של האיסלאם") פורסם ב-1994 לאחר מותו, בעריכת עורכי העיתון.[7]

הטקסטים המלאים של כתובות הסלע של הנגב, כולל העתקה, פיענוח ותרגום לאנגלית, פורסמו על ידי נבו, זמירה כהן ודליה הפטמן בספרם Ancient Arabic Inscriptions from the Negev[8] (שמוכר לפי ראשי התיבות AAIN). בטרם הוצאת ספר זה, הממצאים פורסמו בהדרגה בין השנים 1981–1982 ו- 1986–1988. כתובות אלה היוו את הבסיס לחקירת מקורות האסלאם וההיסטוריה האסלאמית הקדומה, שהביאו אותו למסקנות הנוגדות את ההיסטוריה הרשמית של המקורות האיסלאמיים. נבו שייך אפוא לזרם הרוויזיוניסטי ללימודי האסלאם.

פיתוח תימוכין לזרם הרויזיוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו Crossroads to Islam[9] (בתירגום חופשי: צמתים בדרך לאיסלאם: מקורותיה של הדת הערבית והמדינה הערבית), שכתב יחד עם המידענית האקדמית יהודית קורן, ושהוצא לאחר פטירתו, הוא הציג תאוריה על מקורותיה והתפתחותה של המדינה האסלאמית והדת האסלאמית. בדומה למספר חוקרים מערביים לפניו, כל אחד מסיבות אחרות, הוא הטיל ספק בתוקף ההיסטורי של המסורות האסלאמיות הקלאסיות בימיו הראשונים של האסלאם. החלק הראשון של הספר מתאר, על סמך ממצאים ארכאולוגיים שפורסמו על ידי ארכאולוגים אחרים בספרות האקדמית, את הפסקת התחזוק של הפרובינקיה הרחוקה במזרח התיכון על ידי האימפריה הביזנטינית ואת נסיגתה של האימפריה מהאזור לאחר שאבד המניע הכלכלי להחזקה בפרובינקיה. על סמך ממצאים אלה, לא היה כלל כיבוש ערבי מהדרום, אלא הערבים שתפסו את השלטון בעקבות החלל הריק שביזנטיון השאירה, היו או מקומיים, או שבטים מהמדבר שגויסו בשלב קודם על ידי האימפריה על מנת לשמור על גבולותיה עם המדבר, רק שאז בשלב מסוים היא הפסיקה לשלם להם ונעלמה מהשטח. אף על פי שתנאי ל"שותפות" עם ביזנטים היה אימוץ הנצרות, בפועל ראש השבט הכריז שכך הוא (ולכן כל שבטו) עושה כאשר בפועל הם נשארו עובדי אלילים כבעבר. המשך הספר, על סמך ניתוח מקורות היסטוריים וכתובות הנגב, מתאר איך, עם הזמן, הערבים האלה אימצו את המונותאיזם היהודי-נוצרי של האוכלוסייה המיושבת שבה התחילו לשלוט, ובהמשך הקימו ממנה דת עצמאית. לפי קריאה זו של הממצאים ההיסטוריים, הסיפורים על מוחמד והקוראן אינם נכונים לחלוטין.

ספקנות חזקה זו הובילה לביקורת נוקבת מצד היסטוריונים אחרים. עם זאת מחקרם של קורן ונבו המסביר את גישתם לחקר תולדות האיסלאם[10] פורסם ב-1991 ונכלל באוסף מאמרים "רוויזיוניסטיים" (The Quest for the Historical Muhammad - בתרגום חופשי: "החיפוש אחר מוחמד ההיסטורי") שליקט וערך החוקר אבן ווראק.[11](אנ')

כאמור חוקרים אחרים הגיעו למסקנות דומות לפניו, למשל Wansborough,[12] שחקר לעומק את טקסט הקוראן, והגיע על סמך מחקר זה בלבד למסקנה שזהו אוסף של אימרות ש"היו בשטח" וחוברו יחד לספר קדוש רק באמצע המאה ה-8, דעה שגם נבו הגיע אליה ממחקריו על כתובות הסלע שמצא בנגב וכתובות ערביות מוקדמות אחרות מהאזור.

התאולוג הגרמני Karl-Heinz Ohlig, במאמר נרחב,[13][14] בנה על התאוריה של נבו כמפורט בספרו Crossroads to Islam ופיתח אותה הלאה לכיוון אחר. אבל כמה שנים לאחר מכן, בספר "Die dunklen Anfänge" ("ההתחלות האפלות") שהופיע בגרמנית בלבד,[15] בעריכתו של אוליג, הוא פיתח את התאוריה שלו בצורה אחרת לגמרי וכבר לא מזכיר את עבודתו של נבו. בספר זה אוליג טוען שאומנם "מוחמד" היה שם תואר ("המהולל") ולא שם אישי (טענה שנלקחת ישירות במחקריו של נבו), אבל ממשיך וטוען זה היה תואר שיוחס לישו, כלומר הנביא המהולל של הערבים היה ישו הנוצרי[16] - דבר שמנוגד לגמרי לתאוריה של נבו.

נכתבו על התיאוריה של נבו חיבורים רבים כמו של החוקר הפולני m.grodzki[17] ועוד.

תאוריה דומה למחקרו[18] על התהוות האיסלאם נקראת 'הגריזם'. כמו כן מתברר כי כבר לפני כ-100 שנה לפני פיתוח אסכולת ה'הגריזם ', החוקר 'ריינהרט דוזי' [19]כתב בספרו De Israelieten te Mekka ("בני ישראל במכה"), 1864, כי האיסלאם הושפע בראשיתו מבני שבט שמעון, שפרש מהעם היהודי בתקופות קודמות ומאיחוד השבטים שנעשה על ידי משה רבינו והתיישב בחצי האי ערב. וכי בעקבות בני שמעון, האמונה ב'גאהליה ' לא הייתה כפי המתואר אמונה באלילים קדם איסלאמיים אלא אמונה באל אחד בלתי נראה 'אברהמי '. לדעתו, גם בתנ"ך ישנם רמזים ברורים על כך כדוגמת התמעטות בלתי סבירה של שבט בני שמעון בין המנינים בספר במדבר. בני שמעון מאלה הקפידו על מצוות מילה בלבד, כפי המתואר במעשה דינה בשכם .כך נעדר גם אזכור שבט שמעון מצוואתו של משה בפרשת וזאת הברכה בסוף ספר דברים. על זה יש להוסיף את מה שנכתב כי בבאר לחי רואי (זוהתה על ידי האבן עזרא בבאר זמזם במכה)הייתה בדרום וכן כי שם היה גם 'בית המדרש של שם ועבר '.

בפועל, דעתו במחקר של יהודה נבו על אי תקפותה של המסורות האסלאמיות על מוחמד קיימות שנים רבות גם בבסיס הדעה של האסלאם השיעי.[20]

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "גישות מתודולוגיות למחקרים אסלאמיים" בוואראק, המסע אחר מוחמד ההיסטורי עמ '. 425
  • צומת דרכים לאיסלאם: מקורותיה של הדת הערבית והמדינה הערבית, יהודה ד נבו וג'ודית קורן, ספרי פרומתאוס, אמהרסט, ניו יורק, (2003) ISBN 1-59102-083-2
  • "מקורות התאורים המוסלמים של המקדש הג'הילי", כתב העת ללימודי המזרח הקרוב, 1990, מספר 1
  • כתובות בערבית קדומה מהנגב, בעריכת יהודה ד. נבו, זמירה כהן, דליה הפטמן, שב"ס, נגב, ישראל, (1993) ISBN 965-435-001-7
  • עובדי אלילים ורועים: בחינה מחודשת של מערכות הטיפוח בנגב בתקופות הביזנטית והערבית הקדומה, יהודה ד. נבו, שב"ס, נגב, ישראל, (1991) ISBN 965-435-000-9
  • סקר ארכאולוגי בעמק החולה / יהודה דיין. הקרן הקימת לישראל - המועצה האזורית גליל עליון, בית אוסישקין - מכון לטבע של עמק החולה. תשכ"ג 1962.ערכה מרים דיין.
  • על חפירות מצר. יהודה דיין. מועצה אזורית מנשה. תשי"ח.
  • The early Arab period in the Negev / Myriam Rosen-Ayalon, Amnon Ben-Tor, Yehuda Nevo. Jerusalem : Hebrew University of Jerusalem, Institute of Archaeology, 1982.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 הדף על יהודה נבו באתר ערים בלילה – עמותת חיילי צהל שהיו בשבי האויב.
  2. ^ ישראל פיקרש - החייל השבוי השני, סיפור השבי של שלושת החיילים, הגורל היכה פעמיים בשרוליק, המגזר ,פורטל חדשות לציבור הדתי הדתי
  3. ^ ידיעה אישית של יהודית קורן שעבדה עם יהודה על מחקריו והייתה גם היא בשדה בוקר בעת פטירתו. ניר קיפניס "הבט אחורה בגעגוע", עיתון גלובס (6.1.2000) פרסם תאריך אחר (אפריל 1994) אך הוא איננו נכון.
  4. ^ העיר האבודה ליד שדה בוקר (ארכיון)
  5. ^ Yehuda D. Nevo, Sde Boqer and the Central Negev, 7th-8th Century AD, 3rd International Colloquium: From Jahiliyya to Islam, Hebrew University, June 30 - July 6, 1985.
  6. ^ Yehuda D. Nevo, Arab Paganism in the Byzantine Negev, 5th International Colloquium: From Jahiliyya to Islam, Hebrew University, 1-6 July 1990.
  7. ^ Yehuda D. Nevo, Towards a Prehistory of Islam., Jerusalem Studies in Arabic and Islam (JSAI), vol. 17, 1994.
  8. ^ Yehuda D. Nevo, Zemira Cohen and Dalia Heftman., Ancient Arabic Inscriptions from the Negev., Jerusalem: IPS Press, 1993
  9. ^ Yehuda D. Nevo and Judith Koren, Crossroads to Islam: The Origins of the Arab Religion and the Arab state., Prometheus Books, 2003
  10. ^ Judith Koren and Yehuda Nevo, Methodological Approaches to Islamic Studies, Der Islam, vol. 6 (1991), p. 87-107.
  11. ^ Ibn Warraq (editor and translator), The Quest for the Historical Muhammad, Prometheus Books
  12. ^ John Wansbrough, The Sectarian Milieu: Content and Composition of Islamic Salvation History, Oxford: Oxford University Press, 1978
  13. ^ Karl-Heinz Ohlig, From muḥammad Jesus to Prophet of the Arabs. The Personalization of a Christological Epithet, DocPlayer, ‏2002
  14. ^ יצוין כי אוליג הוא תאולוג ומאמר זה פורסם לראשונה בעיתון נוצרי בשם The Pentecostal Evangel, (24 למרץ) 2002. תפקיד עיתון זה, לפי הכרזתו, הוא הפצת הנוצרות. עם זאת, טקסט העבודה של אוליג אכן נראתה עבודה אקדמית.
  15. ^ Ohlig, K. H. (2005). Die dunklen Anfänge: neue Forschungen zur Entstehung und frühen Geschichte des Islam (Vol. 1). Verlag Hans Schiler.
  16. ^ Dr. Christine Schirrmacher, Book review: Dark Beginnings, Institute of Islamic Studies of the Evangelical Alliance in Germany, Austria, Switzerland, ‏2008
  17. ^ Grodzki, M. (2018).Yehuda D. Nevo–A Comprehensive Skeptical Theory on the Genesis of Islam. Rocznik Orientalistyczny/Yearbook of Oriental Studies, 55-95.
  18. ^ פרנקל, רבע מאה ל מחקר מזרחני, קתדרה 100, עמ' 255
  19. ^ מלומד ערבי הולנדי ממוצא צרפתי שחיבר את המילון הראשון הערבי-גרמני
  20. ^ w.madelung, the succession to muhamed, 1977