התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היסטוריה של ארץ ישראל
ישראל המנדט הבריטי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל התקופה הממלוכית בארץ ישראל התקופה הצלבנית בארץ ישראל התקופה הערבית בארץ ישראל התקופה הביזנטית בארץ ישראל התקופה הרומית בארץ ישראל ממלכת החשמונאים התקופה ההלניסטית בארץ ישראל התקופה הפרסית בארץ ישראל ממלכת יהודה ממלכת יהודה ממלכת ישראל המאוחדת כנען
לוח התקופות בארץ ישראל
התפשטות האסלאם לפי עידן הח'ליפים השונים

התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל (מכונה גם התקופה המוסלמית הקדומה[1]) תחילתה בשנת 638, כאשר האימפריה הביזנטית ששלטה בארץ ישראל נחלה תבוסות צבאיות קשות. השבטים הערבים שפשטו מחיג'אז לארץ ישראל וסוריה בהנהגת החליפים אבו בכר ועומר הכריעו את החילות הביזנטיים לבסוף בשנת 641.

הכיבוש והשלטון הערבי בארץ ישראל נמשכו 458 שנים, עד לנפילת ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099, לאחר מצור בן חמישה חודשים. שלשה ימים טבחו הצלבנים בערבים וביהודים תושבי ירושלים. בכך הסתיימה התקופה הערבית הקדומה.

השלטון בזמן התקופה הערבית נחלק בין בית אומיה, בית עבאס, הסלג'וקים וכן הפאטימים וכן שושלות טורקיות קצרות יותר (שושלת טולון והשושלת האיח'שידית). התקופה הערבית השנייה החלה עם כיבוש ירושלים בשנת 1187 על ידי צלאח א-דין, אשר התיר לחיל המצב הצלבני לעזוב את העיר ללא פגע, בניגוד לטבח שהצלבנים עשו בעת כיבוש העיר. התקופה הסתיימה עם נפילת ירושלים לידי הממלוכים בשנת 1260.

כיבוש הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

גלי הכיבוש הערבי שיצרו ישות מדינית המכונה האימפריה המוסלמית יצאו מחצי האי ערב והגיעו בתחילת המאה ה-7 לארץ ישראל. הכובשים המוסלמים הצליחו להביס את האימפריה הביזנטית המוחלשת ממלחמותיה עם האימפריה הסאסאנית (איראן של היום) ואחרי תבוסה בקרב בודד איבדו הביזנטים את השליטה על כל סוריה וכתוצאה מכך, גם על ארץ ישראל.

הצבאות הניצים נפגשו בקרב הירמוך (בסוריה) באוגוסט שנת 636 ואחרי לחימה של שבוע, ניגפו הביזנטים וגלי הכובשים המוסלמים שטפו את הארץ.

החלוקה המנהלית של ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת הארץ לנפות. לחצו להגדלה.

לאחר כיבוש הארץ חילקו הערבים את הארץ לנפות הבאות:

  • חג'ז אלאורדון (נפת אלאורדון; נפת ירדן)
  • חג'ז פילסטין (נפת פלסטין)

חלוקתה של ארץ ישראל לנפּות ומחוזות בימי השלטון הערבי הייתה לרוב העתקת חלוקת הנפות והמחוזות מן הרומאים והביזנטים. הנפה שהרומאים והביזנטים כינו פלשתינה פרימה (Palastina Prima) שהכילה את ממלכת יהודה, מישור החוף וחלק משומרון אשר בירתה הייתה קיסריה היא כעת הנפה פילסטין, שבירתה הייתה בתחילה לוד והועתקה לאחר מכן לרמלה. הנפה אשר כונתה בפי הרומאים והביזנטים פלשתינה סיקונדה (Palastina Secunda), שהכילה בתוכה את הגליל, הכנרת וחלקים מבקעת הירדן ובירתה הייתה טבריה היא כעת הנפה אלאורדון, אשר בירתה נשארה טבריה. בתחילה הערבים חילקו את הארץ לנפה נוספת, שהכילה את דרום הארץ, אך נפה זו התפרקה ועברה לחסותה המנהלית של נפת פילסטין.

בדורות הראשונים של הכיבוש הערבי כל הנפות חולקו למחוזות. בין המחוזות של נפת פילסטין ניתן למצוא את ירושלים, רמלה, יפו, קיסריה, יבנה, לוד, אשקלון, עזה ועוד. בנפת אלאורדון ניתן למצוא מחוזות כמו טבריה, בית שאן, ציפורי, עכו ועוד.

אף-על-פי שהארץ חולקה לנפות, ונקראה בשמות נפות אלה במסמכים רשמיים, מעולם לא הייתה שם עממי, אלא רק מנהלי. הערבים העדיפו לכנות את הארץ בשמות שונים, כמו בילאד א-שאם (דמשק), ולעתים דרום סוריה.

הפעילות בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עץ ופרי חושחש

בעקבות הכיבוש הערבי החלה תנועת הגירה גדולה של ערבים לארץ ישראל. בעקבותיה, פרצו התנגשויות שונות עם האוכלוסייה המקומית היהודית בעיקר. הם דרשו לקבל שטחים, רכשו קרקעות והחלו לעסוק בחקלאות. בשנים 715 - 717 בנה הח'ליף, סולימאן אבן עבד אל-מליכ, את העיר רמלה שהפכה לבירת הנפה.

בשמונים ושמונה שנות שלטונו של בית אומיה הייתה ארץ ישראל נתונה לקרבות רבים ועקובים מדם בין השבטים, אשר החלישו אט-אט את בית אומיה ושליטתו באימפריה הערבית-מוסלמית כולה נחלשה לטובת שושלת מוסלמית אחרת - בית עבאס, אשר נטל לבסוף את השלטון בשנת 750. בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי העבאסים ירד מעמדה עם העברת המרכז השלטוני לבגדאד. האוכלוסייה בארץ ישראל לא קיבלה את השליטים העבאסיים באהדה. מקורות שונים מספרים על עשרות מקרי רצח של חיילים מבית עבאס, וכתגובה, נקטו מושלי הארץ העבאסיים צעדים שונים כדי לחסל את ההתנגדות אליהם. ח'ליפים מבית עבאס - בעיקר הראשונים שבהם - נהגו לבקר בארץ ישראל בדרכם למכה. הח'ליף אל מנצור, הח'ליף השני לבית עבאס, ביקר בארץ ישראל בשנת 758 ושוב 771. בימיו של הח'ליף פרץ מרד בארץ ישראל, ודוכא. לא ידועים פרטים רבים על מרד זה. בשנת 800 פרץ מרד נוסף בארץ ישראל, שבראשו עמד יהודי בשם יחיה בן ירמיהו (או יחיה בן ארמייה), וסגניו היו שני ערבים-מוסלמים, נאמני בית אומיה, שנעלם כמעט כליל. מושל דמשק נלחם במורדים וניצחם. משתפי הפעולה המוסלמים קיבלו חנינה, ואילו היהודי הוצא להורג בידי שוביו.

בסוף העשור הראשון של המאה ה-9 שוב החלו מהומות ומרידות. ראשית, בשנת 807 פרץ מרד בדרום ארץ ישראל, כנראה בגלל נטל המסים הכבד. במרד התאחדו הנוצרים, יהודים וערבים מוסלמים נגד השלטון העבאסי, מרד זה דוכא בידי צבא עבאסי מבגדד ותגבורת שהובאה ממצרים. בשנים 809-810 פרץ מרד נוסף, אשר דוכא גם הוא בידי הכוחות העבאסיים, אשר החלו להיחלש בהדרגה עמו. בסוף ימיו של הח'ליף אלמעתצם, בשנת 842, התחולל בארץ עוד מרד. מרד זה היה הגדול ביותר בכל שורת המרידות שפרצו בארץ ישראל בימי השלטון העבאסי והובל על ידי אדם בשם אבו חרב תמים אללח'מי אלימאני, שכונה בשם "אלמוּברקע". במרד זה לקחו חלק חקלאים מן השבטים הערביים ועובדי האדמה בארץ. אופיו של מרד זה היה אנטי-עבאסי באופן בולט, ועל-פי מנהיג המרד נבע מתוך אידאולוגיה של צדק, יושר וחיי דת. על-פי המקורות השונים, המרד נבע, בנוסף למסים הגבוהים, מהתנכלותו של מצביא לאשתו של אללח'מי והכאתה; כאשר ראה אללח'מי את סימני המכות, הלך והרג את המצביא. בסיסו היה בהרים שסביב בקעת הירדן, וכנראה החזיק כוח של פחות ממאה אלף איש. כוח צבאי ששלח הח'ליף, לא הצליח לדכא את המרד. אך בעת הזריעה התפזרו תומכיו של אללח'מי ובאוקטובר 842, נתפס אללח'מי והוצא להורג בחנק.

בשנת 942 השתלטו על ארץ ישראל נסיכים ממצרים והשליטה עברה לידי הפאטימים. בתקופתם גברו הפלישות של זרים לארץ: ה"קרמטים", הביזנטים גם הם ניסו לחזור ולשלוט בארץ בעזרת פשיטות חוזרות ונשנות על מישור החוף, כמו כן הופיעו שבטי "טיי" הבדואיים. השלטון בארץ נחלק - בערי החוף שלטו הפאטימים ואילו השלטון הממשי היה בידי בני "גֵרָא'ח" הבדואים. בשנת 1071 הגיעו לארץ הסלג'וקים, עם ממוצא טורקי, שכבשו את ירושלים ואת רוב הארץ. המאבק בין הפאטימים לבין הסלג'וקים נמשך עד להגעתם של הצלבנים במסגרת מסעי הצלב בשנת 1099.

אשר למצב הכלכלי, החקלאות שגשגה תחת השלטון הערבי. ארץ ישראל סיפקה את צורכי עצמה בדגנים וייצאה שמן זית, דבלים וצימוקים. בעמק הירדן ובמישור החוף פותחו מטעי קני סוכר. הערבים הכניסו לארץ את הלימון ואת התפוז, וכנראה גם את החושחש.[2] החל מאמצע המאה ה-9 התערער מצב הביטחון בארץ, הושבת הסחר לארצות חוץ ונותר רק המסחר עם הארצות שהיו תחת שלטון ערבי. בנגב הייתה הידרדרות כלכלית עקב הירידה בחשיבותן של שיירות המסחר שעברו בה. רעידות האדמה בארץ בשנים 1016 ו-1033 פגעו אף הן במשק הארץ ישראלי. לסיכום, התקופה הערבית התאפיינה בשיפור כלכלי קל בתחילתה וקיפאון בהמשכה.

היישוב היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובלת הדעה שהיהודים גילו לרוב יחס חיובי כלפי הכובשים. לאחר הגזירות הקשות, שהיו מנת חלקם של היהודים בימי השלטון הביזנטי, הייתה ציפייה לכך. עם זאת, אפשר להטיל ספק האם היחס החיובי נמשך גם בימים לאחר הכיבוש. היהודים שעסקו בחקלאות ובמסחר נפגעו קשות מבחינה כלכלית בעת הפלישה הערבית.

הציפייה ליחס חיובי מהערבים הביאה לכך שהיהודים סייעו לערבים בכיבוש הערים קיסריה וחברון. קיסריה הייתה העיר האחרונה שנכבשה על ידי הערבים, והחזיקה מעמד עד שנת 641. מקור זה מספר כי עמר אבן אל-עאץ, שצר על העיר, החל להתייאש מכיוון שלא הצליח לגרום לעיר להיכנע. מצביא בשם יאזיד בן אבו סופיאן שכנע את עמר לא להתייאש. בנוסף היה יהודי בשם יוסף שהראה לערבים תעלה תת-קרקעית שהובילה אל העיר. בתמורה הובטח לו ביטחון (אמאן) לו ולבני ביתו. מקור נוצרי לעומת זאת מספר כי בסופו של דבר המוסלמים פרצו את חומות העיר ללא סיוע כלשהו.

על הסיוע של יהודים למוסלמים במצור על העיר חברון ידוע מפי נזיר נוצרי שחי בימי הכיבוש הצלבנים. הנזיר כתב כי הערבים היו מופתעים מחוזק חומותיה של העיר חברון והטילו ספק ביכולתם לבקע את חומות העיר. אולם יהודים מהאזור הראו להם מקום שיהיה בו קל לפרוץ את החומה תמורת הבטחת ביטחון לכל היהודים ובתמורה להיתר לבנות בית כנסת נוסף לפני כניסתם לעיר.

חוקי עומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנאי עומר

הציפיות מהכובש הערבי התבדו. תושבי הארץ היהודים והנוצרים היו לנתינים מדרגה שנייה, כמקובל בארצות שהיו תחת חסות הדת המוסלמית. אמנם רדיפות הדת הופסקו, היה חופש פולחן אבל נותר החיוב במסים מיוחדים. גם הפקעת הקרקעות עבור המתיישבים הערבים והפרסים פגעה ביישוב היהודי.

במסמך הילכתי מוסלמי המכונה "תנאי עומר" שמיוחס לח'ליף עומר השני נקבעו חוקים שונים לגבי התושבים היהודים והנוצרים, בני החסות, אשר היו תחת שלטונה של האימפריה המוסלמית.

איסור על התיישבות בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הביזנטית המאוחרת בארץ ישראל חל איסור על היהודים להתיישב בירושלים (שהייתה ידועה בשם איליה קפיטולינה). מקורות מוסלמים כגון ההיסטוריון אל-טברי מספרים שעם כניעת העיר לצבא המוסלמי, נחתם הסכם בין עומר בן אל-ח'טאב לתושבי ירושלים (הנוצרים) שהבטיח להם זכויות בתמורה לכניעתם, וכן הבטיח שהאיסור על יהודים להתיישב בירושלים יישאר על כנו.

"בשם אלוהים הרחמן והרחום, זהו כתב הביטחון שמעניק עבד האלוהים עומר, מפקד המאמינים, לאנשי איליא (ירושלים). הוא מעניק להם ביטחון לכל אדם ורכושו: לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא, לכל בני דתם (...) לא נאנוס את תושבי איליא להמיר את דתם ולא נפגע בהם לרעה. שום יהודי לא יגור עמם באיליא(...)"[3]

חוזה הכניעה נשמר במספר מקורות ומופיע בנוסחים שונים.[4] למרות האיסור הפורמלי על התיישבות יהודית, ידוע ממקורות מוסלמים ויהודים כאחד שההתיישבות היהודית בירושלים התחדשה עוד בימיו של אל-ח'טאב עצמו.[5]

טבריה כמרכז יהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכזו של היישוב היהודי בארץ היה בטבריה. לפי אחד המקורות, ברעידת האדמה בעיר, בשנת 748 ("רעש שביעית"), נחרבו 30 בתי כנסת. אוכלוסיית טבריה שמרה על ייחודה הלשוני עד שאחד מחוקרי השפה העברית[6] נהג "לשבת בככרות העיר טבריה וברחובותיה, מקשיב לדיבור פשוטי העם וההמון וחוקר על אודות הלשון ויסודותיה". היצירה הספרותית פרחה בטבריה. בין השאר פעל בה הפייטן יניי (לפני הכיבוש הערבי), מחבר הפיוט: "ובכן ויהי בחצי הלילה" מתוך הגדה של פסח. גם הרשות ההלכתית ישבה בטבריה, לפחות בראשית התקופה והגיעו אליה שאלות מרחבי העולם.

ציפיה משיחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מקורות מלמדים על תקוות דתיות-משיחיות שהתעוררו בקרב היהודים בעת הכיבוש הערבי; מכל מקום הם ראו במלחמות הגדולות ובגורם החזק המרכזי שעולה בעולם כמשהו מבשר גאולה, מעין מלחמת גוג ומגוג שלפני אחרית הימים והגאולה, חיבור יהודי משיחי אחד הוא חיבור שנתחבר בימי הביניים בשם "נסתרות רבי שמעון בר יוחאי" ולו חיברו כמה גרסאות אחדות. הרעיון היסודי בחיבור זה הוא כי מלכות ישמעאל (אשר הערבים הם צאצאיו על-פי התנ"ך) היא הגאולה מידי מלכות אדום (ביזנטיון). מוחמד מתואר שם כנביא שהעמיד אלוהים על הערבים, טענה זו איננה מפתיעה שכן על-פי האמונה היהודית הנבואה קיימת ואפשרית באומות העולם, כאיוב, אליהוא בן ברכאל הבוזי וכאליפז התימני (בבלי, בבא בתרא טו:), וכן לפי הרמב"ם באגרת התימנית שלו. לא רק היהודים נישאו ברוח הרעיונות המשיחיים, גם הנוצרים החלו לחשוב כי הם בימי יום הדין. עדות למשיחיות שרווחה בקרב הנוצרים באזור ארץ ישראל מתבטא בחיבור תעמולה נוצרי בשם "תורתו של יעקב, הנטבל החדש". ספר זה הינו וויכוח תאולוגי בין יהודים תושבי ערים כמו חיפה, קיסריה ועכו בין אחד מהם שנטבל לנצרות, ששמו יעקב ובו סיפורים משיחיים. משתמע מהסיפור כי היהודים שמחו לאידם של הנוצרים ודיברו על נביא שנשלח לערבים.

עלית מעמדה של רמלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריכוז היהודי החשוב בארץ ישראל היה בעיר הבירה החדשה רמלה. בנימין זאב קדר מציין שהקהילה הגיע לממדים כאלה עד שיכולה הייתה להתפצל ממנה כת דתית שלמה, היא כת "מליך אל-רמלי". לארץ הגיעו גם שבטים יהודים שגורשו על ידי הערבים מחצי האי ערב. נפתחה גם האפשרות לחידוש היישוב ביהודי בירושלים אבל הוא לא היה ניכר. גם בחברון היהודים הורשו להתיישב.

על ימי השלטון הפאטמי יש לנו יותר ידיעות הודות לתעודות שנמצאו בגניזת קהיר. לירושלים הצטרפה אוכלוסייה ניכרת. בין השאר של קראים. עמם היו חיכוכים על רקע הלכתי. היסטוריון מוסלמי מתלונן על המספר הרב של היהודים בעיר. ה "ישיבה הארץ ישראלית" עקרה מטבריה לירושלים אשר הפכה להיות לסמכות היהודית העליונה. על הר הזיתים היה נהוג לערוך בחג הסוכות טקס מרכזי ובו היו מוכרזים מועדי השנה.

בסוף התקופה מצב הביטחון הורע. הדבר התבטא במלחמות פנימיות שפגעו בכל תושבי הארץ ולצד זאת פגיעה בחיי היהודים בפרט. ברמלה התושבים של העיר טבחו באוכלוסייה היהודית.[7] בירושלים נותרו, כנראה רק 50 משפחות. סממן לדעיכה היה התערערות היציבות השלטון המרכזי הפאטמי. מכתב שנמצא בגניזת קהיר ונכתב על ידי ראש בית הדין הרבני בירושלים, מתאר את הדעיכה של הארץ בעת הזו:

אנשי המזרח הרסו את ארץ הקודש. הדרכים שוממות, אין נוסעים, אין ביטחון למי שהולך ובא[8]

גביית המסים מהלא-מוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסים היו אחד מהנושאים העיקריים בכל חוזי הכניעה של היישובים השונים שהערבים כבשו. תשלום מסים על ידי הכופרים מוזכר עוד בקוראן. ההלכה המוסלמית היותר מאוחרת קבעה שלוש דרגות של תשלום מס הגולגלות (גִ'זיַה), אשר כל לא-מוסלמי בוגר וזכר משלם. הדרגות שנקבעו הן בדרך כלל שלושה-ארבעה דינריםמטבע הרומי שהשתנה לאחר מכן למטבע ערבי) לעשירים, שני דינרים לאנשים מן מעמד הביניים ודינר אחד לעניים. עם זאת, בתקופה המוקדמת של הכיבוש הערבי נהוג היה להטיל מס בדרגה קבועה על היישוב כולו (ללא חלוקה למס על פי מעמדות). דוגמה לכך אפשר למצוא בירושלים, אשר אופן תשלום זה השתמר עד המאה ה-11 על-פי כתבים מגניזת קהיר. ממכתבו של יהודי אשר חי בירושלים, בשם שלמה הכהן בן יוסף, ראש ישיבת ירושלים בשנת 1025, נראה שהמס השנתי בירושלים היה 100 דינרים, ואין ספק שמס זה היה קבוע עוד מתחילתו של הכיבוש הערבי. באותה העת עדיין לא נוצרה הבחנה ברורה בין מס הגולגלות לבין מס הקרקע. הצבא המוסלמי היה מזכה את אנשי הכפר על תשלומים מיוחדים ששילמו במשך השנה לצבא המוסלמי. רק בימי הח'ליף עומר השני בוטל הנוהג לגבות מן הכפר סכום מס קבוע.

רציפותה של מסורת גביית המסים בזמן שלטון הביזנטים עדיין ניכר בדור הראשון לאחר כיבוש הארץ על ידי הערבים, לדוגמה בדור הראשון שלאחר הכיבוש מס הגולגלות עדיין כונה אפיקפליון, מס הקרקע עדיין נקרא דימוסיה, במספר תעודות מוזכר תשלום של שישה מטבעות "סולידי", אחד מהמטבעות שרווחו בארץ ישראל בזמן השלטון הביזנטי. רק בתקופה מאוחרת יחסית נוצרה הבחנה ברורה בין מס הקרקע - הח'ראג', לבין מס הגולגלות - הג'זיה. המס ששילמו הכופרים שנבע ממצוות הדת המוסלמית כונה אהל אלד'מה, וכספים אלה נחשבו לכספי קודש. הקאצי הוא זה שהיה ממונה על גביית כספים אלה. והיו חייבים להחזיק ב"אוצר המוסלמי" בנפרד מהמיסים האחרים שהוכנסו לממסד המוסלמי. ההלכה המוסלמית אוסרת כניסה של כופרים למסגדים גם בשביל תשלום המס.

הכנסות ממיסי הלא-מוסלמים, בדינרים

השנה נפת פלסטין
(דינרים)
נפת אלאורדון
(דינרים)
סה"כ
(דינרים)
670 450,000 180,000 630,000
780 310,000[9] 79,000 407,000
820 195,000 109,000 304,000
840 175,000 175,000 350,000
860 500,000 350,000 850,000
890 300,000 100,000 400,000
985 259,000 170,000 429,000

מהנתונים לעיל עולה כי ההרעה במצב הכלכלי נמשכה במשך רוב התקופה ולכן סכומי המסים שנגבו היו במגמת ירידה (יוצא דופן הנתון ממחצית המאה ה-9). מנגד, ייתכן שהאוכלוסייה הלא מוסלמית הלכה והתמעטה מהמאה השביעית לשלהי העשירית ולכן כמות המסים ירדה. אי אפשר להתעלם מעליה חדה במסים בשנת 860 עמידה על גביה חריגה ביחס לשנות קודמות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים זאב הירשברג, הכיבוש והשלטון הערבי (634-1099), בתוך: תולדות ארץ ישראל, (עורך: יואל רפל), כרך ב', תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986.
  • בנימין זאב קדר, היישוב היהודי בתקופה הערבית, בתוך: תולדות ארץ ישראל, (עורך: יואל רפל), כרך ב', תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986.
  • משה גיל, שלטון המוסלמים והצלבנים, בתוך: ההיסטוריה של ארץ-ישראל, (עורך:יהושע פראוור), כרך ו', ירושלים : בית ההוצאה כתר, 1990.
  • יהושע פלג (פרנקל), התקופה הערבית המוקדמת (632-1099), פרקים בתולדות המסחר בארץ ישראל; קובץ מחקרים, (עורכים: בנימין זאב קדר, טרודה דותן, שמואל ספראי), ירושלים: יד יצחק בן צבי, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1990, עמ' 223-238. ‬
  • אמיר גורזלזני, אתר מן התקופה האסלאמית הקדומה ובית קברות מהתקופה האסלאמית המאוחרת בכפר סבא הערבית, בתוך: עתיקות, 61, תשס"ט, עמ' 83-96.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ להבדיל מהתקופה הערבית השנייה 1187-1260
  2. ^ שכן התפוז המתוק הגיע לארץ רק במאה ה-18.
  3. ^ זאת ירושלים : חלק ראשון - מראשיתה ועד התקופה המוסלמית, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשס"ג, עמ' 259.
  4. ^ Moshe Gil, A History of Palestine, 634-1099, Cambridge University Press, 1997, pp.51-56
  5. ^ Ibid, pp. 65-72.
  6. ^ מקור : בנימין זאב קדר, עמוד 375
  7. ^ Moshe Gil, "The political history of Jerusalem during the early Muslim period", in Joshua Prrawer ad Haggai Ben-Shammai (eds), "The history of Jerusalem, The early Muslim period, 638-1099", New York University press, 1996, pp. 15-30
  8. ^ Ibid
  9. ^ לבד מזאת, נמסר שנפת פלסטין חייבת הייתה לספק לאוצר המוסלמי 300,000 רטל (אמת מידה) של שמן זית