יונו (אסטרואיד)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יונו ⚵
תזוזתו של יונו על רקע כוכבים
תזוזתו של יונו על רקע כוכבים
כוכב האם
כוכב אם השמש
מידע כללי
סוג אסטרואיד
סיווג ספקטרלי S-type
קטגוריה חגורת האסטרואידים עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום חגורת האסטרואידים
תאריך גילוי 1 בספטמבר 1804
מגלה קארל לודוויג הרדינג
על שם יונו עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום גילוי Lilienthal Observatory עריכת הנתון בוויקינתונים
מאפיינים מסלוליים
אפואפסיד 502,276,000 ק"מ
(3.358 AU)
פריאפסיד 399,155,000 ק"מ
(2.668 AU)
ציר חצי-ראשי 2.67107347759954±0.0000000022604 יחידה אסטרונומית
אקסצנטריות 0.2583
זמן הקפה 1,591.93 ימים
מהירות מסלולית
 ‑ ממוצעת 17.93 ק"מ/שנייה
נטיית מסלול 12.971°
מאפיינים פיזיים
ממדים 290x240x190 ק"מ
מסה ‎3×1019 ק"ג
צפיפות ממוצעת 3.4 גרם/סמ"ק
תאוצת הכובד בקו המשווה 0.12 מטר/שנייה2
זמן סיבוב עצמי 0.3004 ימים
אלבדו 0.238
בהירות נראית 11.61 עריכת הנתון בוויקינתונים
בהירות מוחלטת 5.33
מהירות מילוט 0.18 ק"מ/שנייה
טמפרטורה ממוצעת 163~ K
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יונו (שם מלא: 3 יונו; באנגלית: ‎3 Juno) הוא האסטרואיד השלישי שהתגלה, מיד אחרי קרס ופאלאס. הוא התגלה על ידי האסטרונום הגרמני קארל לודוויג הרדינג ב-1 בספטמבר 1804, ונחשב כאסטרואיד השני בגודלו בקבוצת האסטרואידים הסלעיים מסוג S. יונו הוא אחד האסטרואידים הגדולים שבחגורת האסטרואידים העיקרית, ומעריכים כי מסתו מכילה 1% מהמסה של כל החגורה.

יחד עם קרס, פאלאס, וסטה ואסטריה נחשב יונו לכוכב לכת עד שהתגלה כי המקום בין מאדים לצדק מכיל אלפי גופים המרכיבים את החגורה המרכזית. בעקבות הגילויים, גופים אלה סווגו מחדש כאסטרואידים ולא ככוכבי לכת.

האסטרואיד קרוי על שמה של אחת מהאלות החשובות ביותר מהאלים במיתולוגיה הרומית - יונו. יונו הייתה מלכת האלים ומקבילתה של הרה במיתולוגיה היוונית.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוואת גודל: עשרת האסטרואידים הראשונים מושווים אל הירח של כדור הארץ (בקנה מידה). יונו הוא השלישי משמאל

יונו הוא האסטרואיד העשירי בגודלו בחגורת האסטרואידים, ומסתו מהווה 1.0% לערך ממסת חגורת האסטרואידים. הוא מתחרה עם אונומיה על התואר הגוף הגדול ביותר מהסוג הסלעי S. ההערכות העדכניות ביותר מציבות את יונו במקום השני. נדיר שאסטרואידים מסוג S מחזירים אור, מה שמצביע על אפשרות למאפיינים שונים מהרגיל של פני השטח. שילוב בין החזרת האור לאקסצנטריות גבוהה מאוד (הכי גבוהה של כל אובייקט מוכר עד לגילוי פולהימניה ב-1854) מסביר את גודלו היוצא דופן, ומהווה בסיס לגילוי אסטרואידים גדולים נוספים כמו היגיאה, אירופה, דוידה, ואינטרמניה. זהו הגוף הראשי במשפחת יונו. יחד עם קרס, פאלאס, ווסטה הוא נחשב כוכב לכת לפני שגובש והוגדר המבנה העדכני של מערכת השמש. עם גילוים של אסטרואידים רבים נוספים הוא, יחד עם קרס, פאלאס ווסטה, סווג כאסטרואיד. גודלו הקטן יחסית וצורתו יוצאת הדופן לא מאפשרת לו להיות מסווג מחדש ככוכב לכת ננסי לפי הגדרות האיגוד האסטרונומי הבינלאומי.

יונו מסתובב בכיוון האופייני לגופים שמימיים סביב ציר של 510.

מחקרים של פני השטח שלו מצביעים שייתכן והוא כונדריט - קבוצת מטאוריטים מוכרת המאופיינת בסיליקטים מתכתיים כמו אוליבין ופירוקסן. הטמפרטורה המקסימלית שנמדדה על פני הכוכב כשהוא פונה לשמש היא 293 קלווין, ב-21 באוקטובר 2001. בהתחשב בשלב הקפתו סביב השמש הטמפרטורה המקסימלית האפשרית עומדת על 301 קלווין, (+310) בפריהליון.

על יונו מכתש בקוטר 100 ק"מ, שנוצר בשלב בו היה צעיר גאולוגית.

תצפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלו הן כמה מאבני הדרך בהיסטוריה של תצפיות על יונו:

יונו הוא האסטרואיד הראשון עליו נצפה ליקוי. הוא חלף על פני כוכב עמום (SAO 112328) ב-19 בפברואר 1958 והסתיר אותו לזמן קצר. מאז, כמה ליקויים נוספים נצפו, כשהפורה מביניהם הוא ב-11 בדצמבר 1979, שתועד על ידי 11 אסטרונומים.

אותות רדיו מחללית במסלול סביב מאדים עזרו להעריך את גודלו של יונו בעזרת התנודות הזעירות שהוחזרו ממנו ומפני השטח שלו אל מאדים.

מחקר של ג'יימס ל. הילטון (1999) מעלה סברה, "מאוד הגיונית" לדבריו, שמסלולו של יונו השתנה באופן קל ב-1893 בגלל תנודות שהשפיעו על אסטרואיד חולף שזהותו לא וודאה. ואפשרות נוספת, הרבה פחות סבירה היא שבאותו זמן פגע גוף בעל גודל משמעותי ביונו.

בשנת 1996 יונו צולם על ידי טלסקופ הוקר במצפה הר וילסון בעזרת עזרי וידאו משופרים. הצילומים הציגו מבחר תמונות וחשפו צורה יוצאת דופן (גושית) עם אזור אפל על האסטרואיד שמצביע על התנגשות טרייה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יונו בוויקישיתוף