יוסף אל-ח'אלידי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסף אל-ח'אלידי

יוסף ד'יא א-דין אל-ח'אלידיערבית: يوسف ضياء الدين الخالدي) (18421906[1]) היה פוליטיקאי ערבי-עות'מאני, איש רוח, בלשן וראש עיר של ירושלים.

אל-ח'אלידי נחשב על ידי חוקרים ערבים ופלסטינים בני זמננו כדמות בעלת חשיבות אך ככלל מדובר באדם ששמו לא יצא לפניו בנרטיב הפלסטיני העכשווי. ייתכן כי הסיבה לכך היא היותו בן למשפחת ח'אלידי ולא למשפחת חוסייני הגדולה והעשירה יותר, וייתכן והסיבה לכך היא העובדה כי לא ראה עצמו כחלק מהזרם הערבי אלא כפטריוט עות'מאני. ואכן חלק גדול מפעילותו הפוליטית התרכז מחוץ לנפה העות'מאנית ולעיר בה נולד – ירושלים.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-ח'אלידי הוא בן למשפחת ח'אלידי שהחזיקה משרות רמות בבתי המשפט הדתיים שריעה בירושלים. אביו, מוחמד עלי אל-ח'אלידי שימש כמנהל בית המשפט המקומי במשך שישים שנה.

לימודים והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-ח'אלידי התחנך במספר בתי ספר. על פי המסופר הוא ברח מביתו לאחר שאביו סירב לבקשתו לצאת ללמוד באירופה והגיע לאי מלטה שם למד במיסיון מקומי במשך שנתיים. לאחר מכן עבר ללמוד בבית הספר לרפואה בקונסטנטינופול ומשם עבר ללמוד ב-Robert College. הוא חזר לירושלים בהגיע הידיעה על מות אביו.

מסע חינוכי יוצא דופן זה הביא את אל-ח'אליד להכרה כי אומות אירופה מאיימות על תרבות האסלאם, וכי הסיבה לאי היכולת של הלבנט "להתגונן" הוא היתרון האירופאי כתרבות מודרנית בעלת עליונות בתחומי המדע. הוא ראה בעיניו את אירופה כאיום על משאבי הלבנט הרוחניים והכלכליים גם יחד.

קדנציה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חזרתו הוא יזם פתיחת בית ספר לבנות בירושלים. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1868, הוא מונה לתפקיד ראש עיריית ירושלים, תפקיד בו שימש תשע שנים. תקופה זו הייתה תקופת תמורות באימפריה העות'מאנית בכלל, ובירושלים בפרט. גידול האוכלוסייה, הצפיפות, המחסור בדיור, דמי השכירות הגבוהים, תנאי המגורים הירודים ותנאי הבריאות הקשים הובילו להקמת שכונות חדשות מחוץ לחומת העיר העתיקה, ובאמצע שנות ה-70 של המאה התשע עשרה הפסיקו לנעול את שערי חומות העיר עם שקיעת השמש, ראיה לשיפור במצב הסדר והביטחון הציבורי.

בתקופת כהונתו של אל-ח'אלידי שופרה הדרך בין ירושלים ליפו (לנסיעת כרכרות), וסלילתה הסתיימה ב-1869 בשנים אלו ראתה ירושלים תנופה של בניית שכונות יהודיות מחוץ לחומות העיר העתיקה.

דיפלומט עות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנת 1874 פנה ראשיד פאשה שר החוץ הטורקי לאל-ח'אלידי ועל פי דרישתו החל האחרון לעבוד במשרד התרגום של הפורטה - הממשלה הטורקית. הוא עבד כמתרגם במשך 6 חודשים ואז מונה כקונסול עות'מאני בעיר הרוסייה פוטי שעל חוף הים השחור. משעזב את המשרה הוא תייר באירופה והגיע לווינה שם שימש כמרצה באוניברסיטת וינה.

בשנת 1875 תוך כדי שהותו בווינה כתב אל-ח'אלידי מכתב אל משה מונטיפיורי אשר פורסם בג'ואיש כרוניקל ותרגומו לעברית פורסם בשבועון "המגיד" . במכתב זה הביע את שמחתו בעניין פעולותיו של מונטיפיורי לקידום בני עמו היהודים בארץ ישראל, והמליץ למונטיפיורי לייסד בתי ספר אשר ילמדו את היהודים מסחר, מלאכה ולשונות אירופה על מנת ש"הדור החדש יוכל להתפרנס מיגיע כפו בכבוד ולא בחרפה ובוז".

קדנציה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1877 מינתה המועצה של עיריית ירושלים את אל-ח'אלידי למייצג המועצה בפרלמנט העות'מאני באיסטנבול שם היה חלק מהאופוזיציה לסולטאן עבדול חמיד השני ועם פיזור הפרלמנט גורש מאיסטנבול בחזרה לירושלים. ובשנת 1878 חזר ומונה להיות ראש העיר של ירושלים. שוב עברה האימפריה העות'מאנית זעזוע, הפעם מלחמת רוסיה-טורקיה, 1878-1877 וקונגרס ברלין שבה בעקבותיה הותירה בידי נציגי המעצמות מידה רבה של אוטונומיה בירושלים. תקופת כהונתו של אל-ח'אלידי הייתה קצרה והוא הודח מתפקידו בגין אינטריגות פנימיות ואי נכונותם של הקונסולים הזרים לתמוך בכהונתו.

בשנת 1880 מונה אל-ח'אלידי למושל הפרובינציה הכורדית. הוא כתב את המילון הכורדי-ערבי הראשון, וב-1890 שימש כפקיד רשמי בעיירה חצביה שבלבנון.

מכתב להרצל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-ח'אלידי היה מודאג מפעילות התנועה הציונית, ובשנת 1899 הוא שלח מכתב לרב הראשי של צרפת הרב צדוק כהן. במכתב הביע הכרה בזכויות ההיסטוריות של היהודים ולכן הרעיון כשלעצמו הוא טבעי, נאה וצודק. אבל הוא מצביע על אפשרות שתתפתח התנגדות עממית לציונות כי הרי הארץ מיושבת בערבים ויש בה מקומות קדושים למוסלמים. מוטב ליהודים, הוא ממליץ, לחפש מקום-ארץ לא מיושבת אחרת בעולם ולהניח את פלסטין לנפשה. הרב העביר את המכתב להרצל שענה עליו באריכות ובטון הפונה לרציונל. הרצל ניסה לשכנע עת אל-ח'אלידי ובאמצעותו את תושביה הערבים של הארץ כי תועלת גדולה תצמח לתושבים המקומיים ולאימפריה העות'מאנית ממשלתם מהפעילות החלוצית של התנועה הציונית. את דבריו מסיים הרצל באמירה כי אם הסולטאן לא יקבל את דעתו "אז נחפש מקום אחר ולטורקיה תאבד הזדמנות בלתי חוזרת".

במבט לאחור, רואים היסטוריונים ישראלים וערבים כאחד את התכתובת כגילוי ראשון לסכסוך ההולך ומתלקח בין התושבים הערבים אזרחי האימפריה העות'מאנית ובין התנועה הציונית המתגבשת.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

את שנותיו האחרונות בילה אל-ח'אלדי בירושלים עיר מולדתו ובה נפטר ב 25 בינואר 1906. לאחר מותו פורסמה ידיעה אודות הלוויתו בעיתון "השקפה" של אליעזר בן יהודה, ובה תואר כ- "אוהב השכלה ואיש חכם ונבון, מלומד בלשונות אחדות ומצוין במידות טובות". (בכרוניקה של מנדל קרמר, "השקפה", שנה ז', גיליון כ"ט).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי מקור אחר נולד אל-ח'אלידי בשנת 1829 ונפטר בשנת 1907
ירושליםירושלים ראשי עיריית ירושלים
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית יוסף אל-ח'אלידי סלים אל-חוסייני פיידי אל-עלמי חוסיין אל-חוסייני
1899 - 1906 1906 - 1909 1972 - 1977 1909 - 1917
המנדט הבריטיהמנדט הבריטי התקופה המנדטורית עארף א-דג'אני מוסא כאט'ם אל-חוסייני ראע'ב נשאשיבי חוסיין אל-ח'אלידי דניאל אוסטר מוסטפא אל-ח'אלידי דניאל אוסטר ועדה מנדטורית
1917 - 1918 1918 - 1920 1920 - 1934 1934 - 1937 1937 - 1938 1938 - 1944 1944 - 1945 1945 - 1949
ירדןירדן ראשי העיר המזרחית אנוור אל-ח'טיב עארף אל-עארף חנא עטאללה עומר וואעארי ועדה עירונית רוחי אל חטיב אמין אל-מג'ג'
1948 - 1950 1950 - 1951 1951 - 1952 1952 - 1955 1955 - 1957 1957 - 1967 1967 - 1999
ישראלישראל ראשי העיר המערבית דניאל אוסטר שלמה זלמן שרגאי יצחק קריב גרשון אגרון מרדכי איש-שלום טדי קולק
1949 - 1950 1951 - 1952 1952 - 1955 1955 - 1959 1959 - 1965 1965 - 1967
ישראלישראל ראשי עיריית ירושלים המאוחדת טדי קולק אהוד אולמרט אורי לופוליאנסקי ניר ברקת
1967 - 1993 1993 - 2003 2003 - 2008 2008