לדלג לתוכן

מועצה אזורית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפת המועצות האזוריות בישראל מתוך: אתר השלטון האזורי בישראל

מועצה אזורית בישראל היא צורת שלטון מקומי המאגדת, מבחינה מוניציפלית, מספר יישובים כפריים או קהילתיים באזור גאוגרפי מסוים. בישראל וביהודה ושומרון פועלות 54 מועצות אזוריות המאוגדות בעמותת מרכז השלטון האזורי בישראל.

נכון ל-2023 מתגוררים במועצות האזוריות כ-1,020,000 ישראלים.[1]

מועצה אזורית שבתחומי הקו הירוק פועלת מכוח צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958[2] ומועצה אזורית בשטחים יהודה ושומרון (ובעבר גם בשטח רצועת עזה) פועלת מכוח צו של המושל הצבאי.

שטחה של מועצה אזורית כולל את היישובים בתחומה ואת השטח ביניהם. השטח לא כולל יישובים עירוניים בעלי רשות מקומית משל עצמם (ערים, מועצות מקומיות ומועצות תעשייתיות).

המועצות האזוריות מספקות שירותים ליישובים המוגדרים להן מוניציפלית ולכלל הישויות הנמצאות בשטחן, בסיסי צה"ל, שמורות טבע, אתרי תיירות, מוסדות חינוך ועוד.

בחלק מהמקרים, שטח המועצה האזורית כולל שטחים נרחבים שאין בהם נקודות יישוב, בשל הגישה הממשלתית בקום המדינה, שהתעתדה להכניס תחת השלטון המקומי את כלל הקרקעות בארץ. בשל מדיניות זו נוצרו "מובלעות" עירוניות בעלות הגדרה מוניציפלית נפרדת, המוקפות על ידי מועצה אזורית אחת או יותר ואינן באחריות מועצה אזורית. היו שהתנגדו לגישה מרחיבה זאת ובקשו שהמועצות האזוריות תקפנה רק את היישובים עצמם ושטחים מחברים מצומצמים הנדרשים לחיבור ביניהם, אך עמדתם כמעט ולא נתקבלה[3].

לחלק מהמועצות האזוריות זהות, תרבות ויסודות כלכליים משותפים במידה זו או אחרת, מעבר להגדרה הגאוגרפית. כך למשל, באותו אזור יכולות להיות שתי מועצות אזוריות, אחת ליישובים דתיים והאחרת ליישובים חילוניים. לדוגמה, מועצה אזורית שדות נגב מאגדת בנגב המערבי את היישובים הדתיים, ובסמוך לה נמצאת מועצה אזורית שער הנגב המאגדת יישובים חילוניים. בדומה לכך, מועצה אזורית נחל שורק, מועצה אזורית חבל יבנה ומועצה אזורית שפיר מאגדות בתוכן יישובים דתיים באזור השפלה. מועצה אזורית אלונה מאגדת בתוכה שלושה יישובים של תנועת החרות ונבדלת ממועצה אזורית מנשה הסמוכה לה. באצבע הגליל, מועצה אזורית מבואות החרמון מאגדת את המושבים, בעוד מועצה אזורית הגליל העליון מאגדת את הקיבוצים.

רוב המועצות האזוריות נקראות על שם חבל הארץ שבה הן נמצאות. עם זאת, מספר מועצות אזוריות נקראות על שמות אנשים, בהן: מועצה אזורית אשכול, מועצה אזורית מעלה יוסף, מועצה אזורית ברנר ומועצה אזורית יואב.

המועצות האזוריות הראשונות היוו המשך לגישת הגושים שרווחה ביישוב היהודי החל משנות ה-30 של המאה ה-20 והראשונה שבהן – מועצה אזורית עמק חפר הוקמה במרץ 1940[4]. עד סיום המנדט הבריטי ב־1948 הוקמו חמש מועצות אזוריות בארץ: נהלל, קישון, אפרים (לימים מגידו) ויזרעאל[5].

מועצה אזורית מטה בנימין היא בעלת מספר התושבים הגדול ביותר, כ-73,673 תושבים. מועצה אזורית מטה יהודה היא בעלת מספר היישובים הגדול ביותר, עם 57 יישובים. מועצה אזורית רמת נגב היא בעלת השטח הגדול ביותר – כארבעה מיליון דונם, שהם כ-18% משטחה של ישראל.

מועצה אזורית אלונה היא בעלת מספר היישובים הקטן ביותר (3 יישובים).

מועצות אזוריות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימה מעודכנת לסוף שנת 2019 של המועצות האזורית בישראל, לפי כמות יישובים ואוכלוסייה, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה[6]. נתוני האוכלוסייה לקוחים מאומדני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לסוף חודש ינואר 2023[7].

מספר מועצה אזורית סמל מחוז מספר יישובים מספר תושבים (2025) מאוכלס על ידי
1 מטה בנימין
יהודה ושומרון

מכונן בצו המושל הצבאי

49 82,435 יישובים יהודים
2 מטה יהודה
ירושלים 64 51,041 יישובים יהודים וערבים
3 שומרון
יהודה ושומרון

מכונן בצו המושל הצבאי

31 49,384 יישובים יהודים
4 עמק חפר
מרכז (השרון) 44 43,085 יישובים יהודים
5 עמק יזרעאל
צפון 38 41,714 יישובים יהודים ובדואים
6 חוף הכרמל
חיפה 26 36,499 יישובים יהודים ויישוב ערבי
7 הגלבוע
צפון 32 35,383 יישובים יהודים וערבים
8 דרום השרון
מרכז (השרון) 31 34,872 יישובים יהודים
9 מטה אשר
צפון 32 32,143 יישובים יהודים, יישוב ערבי ויישוב בדואי
10 משגב
צפון 35 30,824 יישובים יהודים ובדואים
11 גוש עציון
יהודה ושומרון

מכונן בצו המושל הצבאי

22 29,465 יישובים יהודים
12 גזר
מרכז (השפלה) 25 29,426 יישובים יהודים
13 באר טוביה
דרום 23 25,002 יישובים יהודים
14 לב השרון
מרכז (השרון) 19 24,035 יישובים יהודים
15 חבל מודיעין
מרכז (השפלה) 24 23,818 יישובים יהודים
16 מנשה
חיפה 24 22,791 יישובים יהודים וערבים
17 גולן
צפון 31 22,333 יישובים יהודים
18 אל קסום
דרום 7 21,972 יישובים בדואים
19 חוף אשקלון
דרום 21 21,086 יישובים יהודים
20 הגליל העליון
צפון 29 20,451 יישובים יהודים (קיבוצים)
21 אשכול
דרום 32 20,055 יישובים יהודים
22 מרום הגליל
צפון 24 17,373 יישובים יהודים, יישוב דרוזי ויישוב צ'רקסי
23 עמק המעיינות
צפון 24 16,982 יישובים יהודים
24 עמק הירדן
צפון 22 16,756 יישובים יהודים
25 שדות דן
מרכז (השפלה) 9 16,382 יישובים יהודים
26 לכיש
דרום 19 16,257 יישובים יהודים
27 מרחבים
דרום 17 16,077 יישובים יהודים
28 שפיר
דרום 14 15,448 יישובים יהודים
29 נווה מדבר
דרום 4 15,441 יישובים בדואים
30 חוף השרון
מרכז (השרון) 14 14,578 יישובים יהודים
31 הגליל התחתון
צפון 18 13,720 יישובים יהודים
32 זבולון
חיפה 14 13,311 יישובים יהודים ובדואים
33 שדות נגב
דרום 16 12,935 יישובים יהודים
34 מגידו
צפון 13 12,858 יישובים יהודים
35 מעלה יוסף
צפון 22 12,526 יישובים יהודים
36 הר חברון
יהודה ושומרון

מכונן בצו המושל הצבאי

22 12,402 יישובים יהודים
37 בני שמעון
דרום 13 12,055 יישובים יהודים (וגם יישובים בדואים לא חוקיים).
38 נחל שורק
מרכז (השפלה) 7 10,798 יישובים יהודים
39 רמת נגב
דרום 14 10,123 יישובים יהודים
40 שער הנגב
דרום 12 9,734 יישובים יהודים
41 יואב
דרום 13 9,267 יישובים יהודים ויישוב בדואי
42 אל-בטוף
צפון 4 9,472 כפרים ערבים ובדואים
43 מבואות החרמון
צפון 13 8,846 יישובים יהודים
44 בוסתאן אל-מרג'
צפון 4 8,519 כפרים ערבים
45 ברנר
מרכז (השפלה) 6 8,266 יישובים יהודים
46 ערבות הירדן
יהודה ושומרון

מכונן בצו המושל הצבאי

24 8,185 יישובים יהודים
47 הערבה התיכונה
דרום 7 6,855 יישובים יהודים
48 חבל יבנה
מרכז (השפלה) 7 6,675 יישובים יהודים
49 גן רווה
מרכז (השפלה) 10 6,454 יישובים יהודים
50 חבל אילות
דרום 12 5,403 יישובים יהודים
51 גדרות מרכז (השפלה) 7 4,995 יישובים יהודים
52 מגילות ים המלח
יהודה ושומרון

מכונן בצו המושל הצבאי

8 2,889 יישובים יהודים
53 תמר
דרום 5 2,119 יישובים יהודים
54 אלונה
חיפה 3 2,097 יישובים יהודים (מושבים)

בחירות במועצות אזוריות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במועצות האזוריות שיטת הבחירות שונה מזו הנהוגה בבחירות לרשויות המקומיות. המועצה מורכבת מנציגי היישובים. בדרך כלל לכל יישוב נציג אחד, אך לעיתים יש יותר מנציג אחד, בהתאם לגודל היישוב ולמספר היישובים במועצה, ואופן החלוקה נקבע עבור כל מועצה בנפרד. במועצה האזורית מטה יהודה, למשל, שבה 57 יישובים, רק ליישוב הגדול ביותר, צור הדסה, היו שני נציגים, עד שהפכה למועצה מקומית נפרדת. לעומת זאת, במועצה האזורית ברנר, שבה שבעה יישובים בלבד, 15 חברי מועצה, ארבעה מהם מהיישוב הגדול ביותר, גבעת ברנר. בנוסף לבחירת נציגי היישובים, בוחרים כלל תושבי המועצה האזורית בראש המועצה בבחירות ישירות, בדומה לאופן שבו נבחר ראש עירייה. עם בחירתו, הופך יושב ראש המועצה האזורית גם לחבר המועצה.

ההוראות בדבר הזכות לבחור ולהיבחר דומות להוראות הקיימות ביתר הרשויות המקומיות, למעט ההוראות בדבר תקופת צינון לקצינים בכירים.

עד סוף ספטמבר 1951 התקיימו בחירות רק בארבע מועצות אזוריות: מועצה אזורית ברנר, מועצה אזורית הדר השרון, הגליל העליון ועמק חפר[8]. באמצע ינואר 1952 דווח שכבר התקיימו בחירות בתשע מועצות אזוריות[9], בנובמבר 1952 על קיום בחירות ב-20 מועצות אזוריות[10] ובסך הכל התקיימו בחירות ב-30 מתוך 50 מועצות אזוריות בשנים 1951-1953[11]. בתחילת 1956 היו אמורות להתקיים בחירות ב-12 מועצות אזוריות, אך אלו נדחו בטענה שיש צורך לעדכן את חוק הבחירות ולבטל סעיפים שסבכו את הליך הבחירה[12][13]. בשנת 1958 עודכן חוק המועצות האזוריות[11] ובפברואר 1959 הוחל בהכנות לקיום בחירות ב-39 מהמועצות האזוריות[14]. באוגוסט 1959 התקיימו בחירות לשמונה מועצות אזוריות ראשונות[15] ועד סוף 1959 התקיימו בחירות ב-19 מועצות. מתחילת 1960 ועד סוף אוקטובר התקיימו בחירות ב-10 מועצות אזוריות[16].

הבחירות במועצות האזוריות נערכות מדי חמש שנים, אך בעבר התקיימו במועד שונה מזה שבו נערכות הבחירות ליתר הרשויות המקומיות[15], ולא כל המועצות האזוריות קיימו בחירות באותו מועד. במהלך שנות התשעים וראשית שנות האלפיים נערכו מספר שינויים במועדים, במטרה להביא לכך שבסופו של דבר יאוחדו כל המועדים. עם זאת, ככל שנערכו בחירות הכוללות מספר רב יותר של מועצות אזוריות, נוכח משרד הפנים כי יתקשה מבחינה לוגיסטית לערוך בחירות בכל המועצות האזוריות באותו היום, ולכן נקבע כי הן יחולקו לשתי קבוצות. הבחירות בקבוצה האחת נערכו ב-20 בינואר 2009 (כ"ד בטבת ה'תשס"ט) ובקבוצה השנייה הן נערכו ביום 4 בדצמבר 2012 (כ' בכסלו ה'תשע"ג). פירוט הקבוצות מצוי בתוספת לחוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005. במועצות המנויות בחלק א' נערכו הבחירות ב-2012, ובאלה המנויות בחלק ב' נערכו הבחירות ב-2009, למעט אל-בטוף ובוסתאן אל-מרג', שהועברו מאוחר יותר לחלק א'[17].

באוקטובר 2018 נערכו לראשונה בחירות לכל הרשויות המקומיות והמועצות האזוריות באותו יום.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. אוכלוסייה, לפי מעמד מוניציפלי, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 25 בנובמבר 2025
  2. צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי״ח–1958, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
  3. אריה שמשון, סכנות המועצות האזוריות, הַבֹּקֶר, 21 בדצמבר 1949
  4. מאמר היום, דבר, 22 במרץ 1940
  5. ימי בראשית, מעריב, 13 באוגוסט 1991
  6. אוכלוסייה במועצות אזוריות, באתר www.cbs.gov.il
  7. יישובים בישראל – קובצי יישובים, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  8. בחירות למועצות אזוריות, הארץ, 27 בספטמבר 1951
  9. 41 מועצות אזוריות במדינה, הארץ, 15 בינואר 1952
  10. בחירות ל-19 עיריות ו־56 מועצות באוקטובר 1953 – צו להקים ועדות בחירות, חרות, 16 בנובמבר 1952
  11. 1 2 פורסם צו אחיד למועצות האזוריות, הצופה, 22 בינואר 1958
  12. נדחו בחירות ב-12 מועצות אזוריות, הארץ, 29 במרץ 1956
  13. הבו בחירות למועצות האזוריות, דבר, 30 באוגוסט 1956
  14. הכנות לבחירות במועצות אזוריות, הארץ, 4 בפברואר 1959
  15. 1 2 שמונה מועצות אזוריות ייבחרו בסוף החודש, דבר, 16 באוגוסט 1959
  16. הכנות לבחירות ב־9 מועצות אזוריות, הצופה, 31 באוקטובר 1960
  17. תיקון מס' 3 לחוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות)