אברהם אלברט ענתבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
דיוקנו של אלברט אברהם ענתבי

אברהם (אלברט) ענתבי (Albert-Abraham Antébi; תרכ"ט, 1869, דמשקב' באדר ב' תרע"ט 4 במרץ 1919, קושטא (איסטנבול), יהודי יליד סוריה, היה מחשובי המנהיגים והעסקנים בישוב היהודי בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, בעל השפעה רבה על השלטונות העות'מאניים. היה מהנדס ומורה בהכשרתו. תרם רבות להתפתחות החינוך וההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

ראשית חייו ותפקידו במוסדות כי"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענתבי נולד בשנת 1869 בדמשק במשפחת רבנים ספרדית שמוצאה מהעיר עַנְתֶבּ (גזיאנטפ), בן ליוסף ענתבי (1847–1919), רב ("ויצבור יוסף") ומורה לעברית, שפעל בדמשק ובמצרים, ולאסתר לבית קטרן.‏[1] סבו של האב היה הרב יעקב ענתיבי, הנאשם הראשי בעלילת דמשק. ענתבי רכש השכלה מסורתית, למד בישיבה ולאחר מכן למד בבית הספר המקומי של כי"ח בדמשק. בשנת תר"מ (1880), בגיל 21, נשלח לפריז כדי ללמוד בבית ספר מקצועי (ecole du travail) למלאכה ולאמנות "ארמנטיה" של כי"ח ברחוב רוזייה ברובע היהודי של פריז. למד מקצוע המסגרות ובהמשך למד הנדסה ב"בתי הספר לאמנויות ומלאכות" (ecole d'arts et métiers) בשאלון-אן-שאמפאן ובאנז'ה.

בשנת תרנ"ו (1896), בהיותו בן 26, עבר לירושלים ושימש כעוזרו של נסים בכר, שניהל את מוסדות כי"ח בירושלים. שנה לאחר מכן מונה ענתבי למנהל בית הספר המקצועי במקום נסים בכר. תחת ניהולו (עד שנת 1913) גדלו בית הספר ומספר התלמידים, למרות הבעיות התקציביות והקושי בגיוס מורים מוסמכים ומדריכים יעילים למחלקות הלימוד השונות של בתי המלאכה. בתקופתו נחלשה הסתייגות החוגים הדתיים הקיצוניים (האשכנזים בעיקר) מבית-הספר. ההישג היה מרשים ביותר, לנוכח העובדה שבתי ספר דומים כאלו באזור מטעם כי"ח נחלו כישלון חרוץ.

המוסד אמנם התפתח בתקופתו של ענתבי כמנהל, אך כנראה שהוא עצמו לא היה בטוח בתרומת בוגריו להתפתחות היישוב היהודי. בחלק מהדו"חות שלו לכי"ח ול-יק"א טען אמנם כי המוסד משרת ביעילות את היישוב היהודי בארץ ואף מחוצה לה. הוא כתב שהמוסד משמש אתגר וסמל ליוזמים השואפים להקים מוסדות באותה רמה מקצועית, ושבוגרי ביה"ס מתפרנסים בכבוד. עם זאת, בדו"חות אחרים שלו תיאר מצב קודר ביותר וטען כי הישגי המוסד אינם מרשימים, מכיוון שבארץ יש אפשרויות כלכליות מצומצמות ביותר. בכמה דיווחים רמז שיתפטר, בגלל חוסר תמיכה בו, וכי הוא מאוכזב מהחיים הקשים בירושלים. בהיותו נאשם בפעילות פוליטית מוגזמת, נאלץ לעזוב את ניהול בית הספר בירושלים.

נציג יק"א ונציג המושבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענתבי שימש כנציג יק"א בירושלים משנת 1901 עד שנת 1913. במסגרת תפקידו נדרש:

  1. להמליץ לפני יק"א על הקצבות והלוואות מקופת המלווה שלה לבעלי מלאכה בירושלים, לשם המשך פיתוחן של שכונות שבהן ישבו יהודים עניים מארצות המזרח התיכון ששאפו להתפרנס בכבוד;
  2. להמליץ בפני ראשי יק"א להקציב הלוואות להקמת בתים במושבות באזור ירושלים;
  3. להמליץ לפני ראשי יק"א לממן את ירידתם של יהודים חסרי יכולת או חסרי יוזמה מן הארץ;
  4. לדווח למרכז יק"א על המצב הפוליטי, הכלכלי והחברתי ביישוב, לרבות הפעילות הציונית, הבעיה הערבית והשינויים במדיניות הממשל העות'מאני כלפי היישוב.

ענתבי רכש מוניטין בתפקידיו, הודות ליחסיו הטובים עם נרסיס לוון, אשר שימש הן כנשיא כי"ח והן כנשיא יק"א ודאג לקדמו, טיפוח יחסים תקינים עם אפנדים ערבים ועם מושלים ופקידים עות'מאנים רבים בירושלים והידע שלו בצרפתית, ערבית וטורקית. לענתבי היו קשרים עם יוסף פאשה אל ח'אלידי, עם סעיד אל-חוסייני ועם חוסיין אל-חוסייני, שאיתו הקים את "הסהר האדום" בירושלים. חאג' אמין אל-חוסייני היה למשך זמן מה תלמידו. לענתבי היו קשרים טובים גם עם גורמים נוצרים בארץ הקודש, למשל עם הכומר הדומיניקני מארי-ז'וזף לגראנז', מייסדו של בית הספר המעשי ללימודי המקרא בירושלים.

מעבר לתפקידיו הרשמיים, ענתבי היה מעורה בפעילות הציבורית היהודית בירושלים. הוא עסק ביישוב סכסוכים בקרב גורמים שונים באוכלוסייה, הוא השתדל אישית לפני השלטונות להקל גזירות שהוטלו על היישוב.

בין השנים 19131916 היה לנציג המושבות ביהודה, למתווך ועוסק ברכישת אדמות להתיישבות יהודית, ולאיש קשר בין המשרד הארצישראלי ביפו לישוב הישן, ובין עסקני היישוב הציוניים לאפנדים הערבים.

יחד עם ערבים מוסלמים ונוצרים הקים את הקמרה למסחר של ירושלים ושימש סגן יושב ראש שלה. תחת חסותם של הרב הצרפתי מוריס ליבר ושל השר אריסטיד בריאן ייסד בשנת 1913 את ועד "ארץ ישראל (פלשׂתינה) – צרפת". בנוסף היה ענתבי פעיל במסגרת הבונים החופשים, ומבחינה פוליטית אהד את המפלגה הרדיקלית הצרפתית ("המפלגה הרפובליקנית, הרדיקלית והרדיקל-סוציאליסטית – Parti républicain, radical et radical-socialiste).

תמיכתו ביורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת תפקידו כנציג יק"א סייע ענתבי ליהודים שבקשו לרדת, בעיקר במימון מחצית דמי הנסיעה, לאור המצב הכלכלי הקשה. ענתבי סייע במיוחד לצעירים בעלי מקצוע ובריאים בגופם. בשנים בהן התאפשרה התנועה, סייע ענתבי לכ-27 יהודים יורדים בממוצע ודיווח על התאקלמות טובה של המהגרים. ההוראות מיק"א קבעו שאין לסייע ליורדים לאנגליה או לארצות הברית, אך ענתבי הצליח לשכנע את יו"ר כי"ח לאפשר סיוע לירידת פועלים צעירים וחסונים שיש להם משפחות בארצות הברית, כיוון שאין להם לאן ללכת. את הציונים שהאשימו אותו בעידוד הירידה האשים בצביעות, מכיוון שקיבל בקשות סיוע לירידה מאישים ציוניים מרכזיים כמו אליעזר בן יהודה, בוריס שץ, מאיר דיזנגוף, זלמן דוד לבונטין, זאב גלוסקין ומרדכי קרישבסקי.

את בניו רשם ענתבי לבית הספר התיכון האוונגלי (לותראני) הגרמני בירושלים ואחר כך לתיכון לקנאל בפריז. בנותיו למדו אצל הנזירות הקתוליות בבית הספר של מנזר סן ז'וזף בירושלים. בעודו ממשיך לחיות ולעבוד בארץ ישראל, העדיף ענתבי לשכן את משפחתו במצרים. [2]

קשריו והשפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעתו הרבה של ענתבי פחתה בימי המושל העריץ ג'מאל פאשה (שימש לו ליועץ בין 1915 ובין אוקטובר 1916) אך חזרה לתוקפה לאחר ימיו. בשנת 1912 נאלץ מושל ירושלים, מוח'אדי ביי, למרות אהדתו את הישגי היישוב בתחומי החינוך והחקלאות, לאסור מכירת אדמות ליהודים, לרבות נתינים עות'מאניים. אלברט ענתבי התגייס לעזרת היהודים שהיו נתינים עות'מאניים וכתב למושל כי צעד זה מפלה את הנתינים העות'מאניים היהודיים ומנוגד לחלוטין לחוקה הטורקית. ענתבי הצליח לשכנע את המושל להקל במעט את הדין - כל האדמות שכבר היו בתהליך רכישה הועברו על שם יהודים עות'מאניים כשלמעשה, יעדם האמיתי היה למען עולים יהודים שלא היו נתינים עות'מאניים. בנוסף לכך, ענתבי התחייב לדווח מראש על תוכניות של יהודים עות'מאניים לרכוש אדמות. במסגרת הסכם בין ענתבי למושל, היה אפשר להעביר 4,800 דונם ליד לטרון לידי יהודים.

ענתבי אמנם קיבל שכר תמורת תיווכו ועיסוקו ברכישת האדמות, אך הוא עשה הרבה יותר מעבר לכך. הוא עקב בעירנות אחר שינויים בחוק, והשתדל למצוא אפשרויות לעקוף אותו.

תומכיו ומתנגדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחה עוקצנית מאד למאמר ביקורת נגד ענתבי, מאת איתמר בן אב"י, 'הצבי' 1909

אלברט ענתבי היה אדם שנוי במחלוקת. אחד מתומכיו, אברהם אלמאליח, עיתונאי, עסקן ציוני והעורך הראשון של העיתון "החרות" מתארו כך:

Cquote2.svg

כל מושל-פלך בארץ ישראל ידע כאשר התמנה לתפקידו, עוד לפני צאתו מקושטא, כי בירושלים יושב יהודי גדול בשם ענתבי, המגלגל את כל המכונה הציבורית וכל מושל הרוצה להיות בטוח במעמדו ושואף להצליח בתפקידו חייב לעשות כרצון ענתבי.

Cquote3.svg

. גם מרדכי בן הלל הכהן כתב עליו- "העסקן החרוץ הזה, שאין כמוהו לזריזות וחריצות, אם כי שטחי... גדולה לפעמים השפעתו על פקידי הממשלה סביבו... הוא יודע את האמצעים במה לתפוס אותם בלבם...".

גם חיים בן עטר, עורך "החרות" בשנת 1912 כתב בראיון עם ענתבי: "ענתבי, למרות כל המגרעות והיחסים המוזרים שמיחסים לו, הוא האיש היחידי כמעט בין עסקנינו פה שאומר מעט ועושה הרבה. הוא האיש המעשי היחידי כמעט בין עסקנינו שהשפעתו רבה וגדולה היא על כל החוגים השונים אשר פה ושיכל לבצע ולהוציא לפועל את אשר זומם וחושב".

אך לצד התשבחות, זכה ענתבי גם לביקורות חריפות. כמה עיתונים עבריים תקפו את ענתבי והאשימוהו בשחיתות, בחילול השפה העברית ועוד. אליעזר בן יהודה ובנו, איתמר, פרסמו מאמרים רבים התוקפים את אלברט ענתבי. וכך כתב אב"י: "...האדון ענתבי, מטבעו ובתכונת רוחו, גרם שהקרירות ביחס לחברה הגיעה עד מדרגת קר של הקוטב הצפוני...". כשענתבי תמך ברב יעקב מאיר לכהונת החכם באשי בשנת 1906, מתנגדיו של ענתבי התנגדו לרב יעקב מאיר, רק בגלל תמיכתו של ענתבי.

גם "הפועל הצעיר" היה ביקורתי מאוד כלפיו. במאמר אחד תואר ענתבי כ"יהיר, הפכפך, רגזן, אלים, עריץ אסיאתי, מחלל השפה העברית במוסדות כי"ח, מטיל אימה על הכול סביבו, סמכותי מדי ומנצל לרעה את השפעתו בקרב השלטונות כנגד מתנגדיו". גם בהנהלת כי"ח ויק"א שבפריס היו כאלה שחשבו שענתבי עושה יותר מדי- בוודאי שמעל ומעבר לתפקידו שלו, וראו זאת בעין רעה.

בין תומכי ענתבי נמנו אברהם אלמאליח, מאיר דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, מנשה מאירוביץ' ואחרים. אברהם אלמאליח, מייסד עיתון "החירות" אמר כי אחת הסיבות להוצאת העיתון הייתה כדי לשמש משקל נגד לעיתון "הצבי" של איתמר בן אב"י, הטורח לעורר את הרושם כאילו היישוב העברי סובל מתגרת ידו של העריץ אלברט ענתבי. זלמן דוד לבונטין, דמות חשובה במפה הפוליטית בארץ, שהתנגד להרבה מפעולותיו של ענתבי כתב לעיתון "הצבי" מכתב שפורסם בשנת 1909 בעיתון "החרות", ובו הוא מביע את תמיכתו בענתבי: "... האדון ענתבי הוא עסקן חרוץ ומשכיל המסור בכל לבבו ונפשו לענייני היהודים והוציא אל הפועל כמה עניינים נכבדים מאוד לטובת היישוב היהודי, וידועים המה הדברים האלו לכל אלה שעוסקים בענייני היישוב..." בשולי המכתב נוספו עוד כמה שורות בכתב יד, כנראה של אלמאליח, העורך של עיתון "החרות", שלעגו לבן אב"י, שמלחמתו בענתבי חסרת כל בסיס, ואם יש בסיס - אז כנראה שהוא אישי ולא פועל לטובת הציבור.

העימות בין איתמר בן אב"י ואלברט ענתבי נבע בעיקר מהשקפותיו הפוליטיות של ענתבי שהסתייג מהציונות המדינית אך שאף לשתף פעולה עם הציונים. הוא טען שהציונות מזיקה לאינטרסים של העם ולדעתו הציונים היו חייבים להימנע ממעשים שיכולים להסעיר את הרוחות בעולם, כי זה יכול לשמש להסתה בעיתונות הערבית. איתמר בן אב"י כמובן תמך בתחיית השפה העברית, לעומת ענתבי, שרבים חשבו שהוא הזניח את הוראת השפה העברית במוסדות כי"ח לאחר פרישת נסים בכר. המפנה בעמדתו של ענתבי כלפי העברית חל לאחר מלחמת השפות (בסביבות שנת 1912), אז זעם ענתבי על ארגון "עזרה" הגרמני שסירב להקדיש מקום רב יותר להוראת השפה העברית במוסדותיו.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1913 סיים ענתבי את תפקידיו בשרות כי"ח ויק"א, אך המשיך בפעילות ציבורית. במהלך מלחמת העולם השתדל לפני אחמד ג'מאל פאשה, המושל הכללי של ארץ ישראל וסוריה למען יהודי ארץ ישראל. הוא הצליח לבטל את גירושם של כמה עסקנים חשובים, ביניהם: מאיר דיזנגוף, מנשה מאירוביץ, ד"ר חיים בוגרשוב, מנחם שיינקין, יהודה גרזובסקי, יעקב שלוש ואברהם אלמאליח, אך מאוחר יותר גורש בעצמו, כנראה כעונש על שלא שירת את פאשה כמצופה בעניינים שונים. ב- 16 באוקטובר 1916, אחרי הלשנה נגדו בפני השלטונות, הוגלה ענתבי יחד עם אשתו וששה מילדיו לדמשק ואחרי כן לקושטא. מרדכי בן הלל הכהן הדגיש כי מכל ידידי ענתבי בירושלים לא נמצא אף אחד שעזר לו מלבד דיזנגוף וקראוזה שהשתדלו שלא יחמירו את מצבו לפני הגלייתו. לאחר הגלייתו החליטו ועדי המושבות למצוא לו ממלא מקום וייסדו בירושלים משרד לעזרה משפטית, בראשות עורך דין. מרדכי בן הלל העז אף לומר כי יש לנטוש את שיטת הבקשישים והקשרים, ולהשתדל בממשל על יסוד טיעונים משפטיים.

אחרי הלשנה נוספת נגדו באיסטנבול גויס ענתבי חרף גילו המבוגר כחייל פשוט בחזית קווקז ובדיארבקיר. כשהתגלו כישוריו בתחום הטכני מונה כמדריך. בהחזרתו לקושטא נכלא במרתפי המסגד הכחול אך שוחרר עם תום המלחמה בנובמבר 1918.

הועסק כמתורגמן בשגרירות צרפת שנפתחה מחדש וסייע לגולים יהודים אחרים מסוריה וארץ ישראל. התגורר באותה תקופה בשכונת פרה באיסטנבול ועשה הכנות לקראת שיבת המשפחה לצרפת. ענתבי נפטר ב-4 במרץ 1919 אחרי שבועיים של אשפוז, בבית החולים של הצי באיסטנבול בעקבות אי ספיקת כליות שיוחסה להידבקותו בטיפוס הבהרות. נקבר ב'חלקת המגורשים' בבית הקברות היהודי הישן של איסטנבול. [3] לפני מותו כתב מכתב שבו הביע את התלהבותו ממה שראה כתרומת "צרפת הנאורה" לשחרור שלושה עמים עתיקים שבמרחב המזרח הקרוב: היהודים, הארמנים והערבים‏[4]. דבריו תאמו את השקפתו שלפיה נאלץ להתעמת במשך השנים עם ההשפעה הגרמנית, ה"בולשביקית" ואף האנגלו-סכסית בקרב הציונים.

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאיר אשה, אנרייט ענתבי (1873-1954), בת למשפחת סלומון האשכנזית, פליטה מחבל לורן, שגדלה כמו ענתבי ברוח האהבה לצרפת ולתרבותה. ענתבי הכיר אותה בשנות לימודיו בצרפת והתחתן איתה בירושלים ב 1 באפריל1897. אנרייט סלומון ענתבי הייתה למורה ידועה ברשת בתי הספר אליאנס - בתוניסיה ובצרפת. בימי השואה ניצלה בדרום צרפת יחד עם קומץ תלמידות מסלוניקי וממרוקו הודות לרשת ההתנגדות "מרסל" של מוסא עבאדי. לזוג אלברט ואנרייט ענתבי היו שמונה ילדים - אחד מהם, גסטון הצטיין כצנחן בצבאו של שארל דה גול, בין השאר, בפלישה לנורמנדי. [5]

בספרה של דבורה עומר- "אהבת איתמר", נזכר ענתבי כ"רשע" המסגיר יהודים לשלטון הטורקי. בהמשך הספר מתברר כי הוא זה שהביא לשידוך הנכסף כל כך בין איתמר בן אב"י ובחירת ליבו לאה אבושדיד.

רחובות בתל אביב ובירושלים נושאים את שמו.

נכדתו, אליזבת ענתבי (נ' 1945), בת בנו גסטון, פדגוגית, סופרת ואשת מולטימדיה, כתבה על סבה שני ספרים - אחד - "אלברט ענתבי וצרפת כדת" (1996) המקבץ ומעיר את התכתבותו, ו"הפאשה היהודי של ירושלים" (1996)

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Elizabeth Antébi, Albert Antébi (1873-1919) ou la religion de la France. Lettres

(אליזבת ענתבי - אלברט ענתבי או צרפת כדת. מכתביו.1996 עבודת גמר בבית הספר למחקרים מתקדמים בפריז, החוג למדעי דת)

  • Elizabeth Antébi, L’homme du Sérail, NiL, 1996

(תורגם לאנגלית תחת השם "הפחה היהודי הקטן של ירושלים", The Little Jewish Pasha of Jerusalem , הוצאת הספרים קרופורד, אדלייד, אוסטרליה.(Crawford Publishing Cy, Adelaide, Australia) 1996.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Amy Dockser Marcus - Jerusalem 1913: The Origin of the Arab-Israeli Conflict, Penguin, 2007
  • Aron Rodrigue

French Jews, Turkish Jews- The Alliance Israelite Universelle and the Politics of Jewish Schooling in Turkey 1860-1925 (יהודים צרפתים, יהודים טורקים - כל ישראל חברים ומידניות החינוך היהודי בטורקיה 1860-1925) Indiana University Press, Bloomington and Indianapolis

  • Elisabeth Antébi

Les missionnaires juifs de la France : l'Alliance israélite "universelle (1860-1939), Paris, Calmann-Lévy, 1999.(המיסיונרים היהודים של צרפת:כל ישראל חברים 1860-1939)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב יוסף ענתבי בשער בינימין - טרדיסיונס דמסקינס.
  2. ^ אליזבת ענתבי (2006)
  3. ^ עודד ישראלי ויוסי גרינוים - ב'סיפורי ארץ ישראל - מצבות מדברות.
  4. ^ אליזבת ענתבי, אלברט ענתבי או צרפת כדת (1996) עמ' 11
  5. ^ גניאלוגיה של משפחתו של אלברט ענתבי