כריש לווייתני

כריש לווייתני
	; כריש לווייתני באקווריום בג'ורג'יה
מצב שימור
	מצב שימור: בסכנת הכחדה סכנת הכחדה (EN)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	דגי סחוס
על־סדרה:	דמויי כריש
סדרה:	זנבתנאים
משפחה:	כרישים לווייתניים
סוג:	כריש לווייתני
מין:	כריש לווייתני
שם מדעי
	Rhincodon typus; ‏סמית', 1828
תחום תפוצה
	תפוצת הכריש הלווייתני (בכחול)

כָּרִישׁ לִוְיְתָנִי^[2] (שם מדעי: Rhincodon typus) הוא מין כריש גדול-ממדים יחיד בסוגו (שם מדעי: Rhincodon) ובמשפחת הכרישים הלווייתניים (שם מדעי: Rhincodontidae). הכריש הלווייתני מצוי באזורים רבים בכדור הארץ, אך לא באזורים הארקטיים.

כריש זה נחשב לדג הגדול בעולם. סקירה מדעית מ-2015 של דיווחים על גודלם של כרישים לווייתניים מצאה שהפרט הגדול ביותר שנמדד באופן אמין היה באורך 18.8 מטרים (62 רגל). דיווחים על פרטים בגודל של יותר מ-20 מטר נמצאו לא אמינים מספיק.^[3] מחקר שנעשה בשונית נינגלו ופורסם בשנת 2020 מצא שהאורך הממוצע של זכר בוגר הוא 8–9 מטר, בעוד שאורכן הממוצע של נקבות הוא 14.5 מטר.^[4] עם זאת, מחקרים במקומות אחרים הגיעו לתוצאות אחרות.^[3]

למרות גודלו, כריש זה אינו נחשב למסוכן לבני אדם, וצוללים רבים נוהגים ללוותו ואף להיצמד אליו תוך כדי תנועה. הכריש הלווייתני נצפה לעיתים קרובות בפיליפינים, בחופי תאילנד, באיים המלדיביים, במערב אוסטרליה, באיי גלאפגוס ואף בים-סוף. הכריש הלווייתני ניצוד לעיתים כחלק מדיג מסחרי או חובבני, לרוב במקומות בהם הוא מתקבץ באופן עונתי. גודל האוכלוסייה נמצא כיום בירידה, ומצב השימור שלו מוגדר כיום על ידי ה-IUCN כמין בסכנת הכחדה.

שמו

מין הכריש הלווייתני זוהה לראשונה באפריל 1828, לאחר שפרט בגודל של 4.6 מטרים ניצוד בעזרת צלצל בטייבל ביי (Table Bay) שבדרום אפריקה. מאוחר יותר הוא תואר על ידי זואולוג בשם אנדרו סמית', רופא צבאי שהיה מצורף לחיילים בריטיים שהוצבו בקייפטאון. הוא המשיך ופרסם תיאור מפורט יותר של אותו הפרט ב-1849. שמו של הדג, "כריש לווייתני", נובע מהפיזיולוגיה שלו - דג זה הוא כריש שגודלו כגודל לווייתן ושמשתמש בטכניקת אכילה דומה לזו של הלווייתן - סינון המזון מתוך המים.

תפוצה ובתי גידול

הכריש הלווייתני נפוץ באוקיינוסים בעלי האקלים הטרופי והממוזג עד חמים. אף על פי שהכריש הלווייתני חי לרוב באזורים המרוחקים מן החוף, כלומר במי האוקיינוסים הפתוחים, מתקיימות התקבצויות עונתיות לצורכי תזונה במספר אתרים הסמוכים לחופים, כמו שונית נינגלו שבמערב אוסטרליה, אוטילה (Útila) שבהונדורס, בטנגאס (Batangas) ודונסול (Donsol) שבפיליפינים, מוזמביק, פמבה וזנזיבר הסמוכים לחופי טנזניה. תועדו מקרים בהם הוא התקרב לחוף, בהיכנסו למפרצי מים רדודים או לאטולי אלמוגים, או בהימצאו ליד שפכי נהרות. הכריש הלווייתני מצוי בין קווי הרוחב ±30 מעלות לערך. הוא שוחה בעומקים שלא עולים על 700 מטרים^[5]. הוא לרוב בגפו, ולמעט מקרים בו הוא נמצא באתרים עם שפע של מזון, נדיר למצוא אותו בקבוצות.

על פי מחקר בינלאומי שהתפרסם ב 2024, הכרישים הלווייתניים נוהגים לחצות באופן קבוע נתיבי שיט עמוסים ומקרים רבים נפגעים על ידי הספינות בנתיבי השייט. המחקר כלל 75 חוקרים וחוקרות מרחבי העולם והם אספו מידע במעל 50 אתרים שונים שבהם מתקבצים בסה"כ מעל 13,000 כרישים לווייתניים. על פי המחקר, ההתנגשויות הקטלניות מהוות סכנה לאוכלוסיית הכריש הלווייתני, שכבר נמצאת בסכנת הכחדה^[6].

אנטומיה והופעה חיצונית

הכריש הלווייתני מסנן את מזונו מתוך המים. לצורך כך, פיו מרווח ועשוי להגיע לרוחב של מטר וחצי. יש לו חמישה זוגות גדולים של זימים. שתי עיניו הקטנות ממוקמות בחזית ראשו הרחב והשטוח. רוב גופו של הכריש אפור ובטנו לבנה. בכל אחד מצדדיו של הכריש משתרעים לאורכו שלושה תלמים. עורו נראה כלוח דמקה, שכן עליו נמצאים פסים ונקודות בצבע צהוב בהיר. נקודות אלו ייחודיות לכל כריש לווייתני, כלומר לכל פרט יש דפוס נקודות שונה. בשל כך, הנקודות משמשות לזיהוי פרטים שונים, ולכן מסייעות לביצוע ספירת האוכלוסיות של הכריש. עובי העור עשוי להגיע לעשרה סנטימטרים. הכריש בעל שני זוגות של סנפירים גביים וסנפירים צדיים. צורת חלקי הזנב של הכריש הלווייתני משתנה עם הגיל: בעוד אצל הכרישים הצעירים, החלק העליון של הזנב גדול יותר, זנבם של הכרישים הבוגרים נראה כקשת. פתחי הנשימה של הכריש נמצאים מאחורי העיניים.

הכריש הלווייתני אינו שוחה ביעילות, וכל גופו משתתף בהנעתו במים. עובדה זו אינה נפוצה בקרב הכרישים, ומביאה אותו לידי מהירות ממוצעת של חמישה קילומטרים בשעה. הפרט הגדול ביותר שנמדד במדויק נלכד ב-11 בנובמבר 1947 לא רחוק מהעיר קראצ'י שבפקיסטן. אורכו היה 12.65 מטרים, משקלו היה למעלה מ-21.5 טונות, והיקפו היה שבעה מטרים^[7]. המדען האירי אדוארד פרסבל רייט (1834–1910) טען כי בביקורו בסיישל ב-1868 הוא צפה בכריש לווייתני שאורכו 15 מטרים.

תזונה

הכריש הלווייתני הוא אחד משלושה מיני כרישים (כלומר: מינים השייכים לעל-סדרה דמויי כריש) אשר מסננים את מזונם מתוך המים, לצד הכריש הענק והכריש גדול הפה (Megachasma pelagios). הוא ניזון מפיטופלנקטון, מאצות, מפלנקטון, מקריל ומצורות חיים נקטוניות קטנות, כמו דיונוני רחף (Teuthida) ובעלי חוליות קטנים. השורות הרבות של המזיפות אינן משמשות את הכריש בתהליך האכילה. במקום זאת, הכריש ממלא את פיו במים, סוגר את פיו ומוציא את המים דרך הזימים. במרווח הזמן שבין סגירת הפה ופתיחת סוגרי הזימים, הפלנקטון נלכד בשִנִּיוֹת (denticles) הקרובות לזימים וללוע. התאמה זו, הפועלת כמסננת, ייחודית בקרב ההתאמות הקשורות בזימים, והיא מונעת את המעבר של עצמים שקוטרם גדול משניים עד שלושה מילימטרים. לאחר מכן, הכריש בולע את כל מה שנלכד. כרישים לווייתנים נצפו "משתעלים", ומשערים כי על ידי כך הם מנקים חלקיקי מזון מהשניות^[8].

רבייה

דרכי הרבייה של הכרישים הלווייתניים היו עד לא מזמן לא ברורות. מחקר שהתבסס על ביצה בודדת שנמצאה ליד חופי מקסיקו ב-1956, הצביע על כך שהכרישים הללו מטילים ביצים. עם זאת, לכידתה של נקבה ביולי 1996, אשר הייתה בהריון עם 300 צאצאים, הפריכה את הנתון הקודם, והוכיחה כי הכרישים הלווייתניים הם דווקא אובו-ויויפאריים (משריצים את הצאצאים חיים, לאחר שאלו בוקעים מביציהם בתוך רחם אמם)^[9]. הביצים נשארות בגוף והנקבות משריצות את צאצאיהן חיים; אורכם בעת הלידה נע בין 40 ל-60 סנטימטרים. הסברה היא שהכרישים הלווייתניים מגיעים לבגרות מינית בסביבות גיל 30, אולם הם לרוב צריכים להגיע לאורך של תשעה מטרים כדי להגיע לבגרות המינית.