מצב החירום בהודו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מצב החירום בהודו (באנגלית: The Emergency) הוכרז ב-26 ביוני 1975 על ידי ראשת הממשלה אינדירה גנדי, ונמשך כשנה וחצי, עד ינואר 1977.

גנדי השתמשה בסעיף 352 בחוקת הודו, המאפשר להכריז על מצב חירום עקב "הפרעה פנימית" במדינה, ומקנה לראש הממשלה סמכויות הדומות למשטר טוטליטרי, בהן דחיית בחירות וביטול זכויות אזרח. גנדי כלאה את רוב מתנגדיה הפוליטיים, הטילה צנזורה על העיתונות, והובילה תוכנית לעיקור כפוי המוני.

מצב החירום הוא אחת התקופות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה של הרפובליקה של הודו.

רקע: עלייתה של אינדירה גנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1967 זכתה מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי ברוב גדול בבחירות בהודו, ואינדירה גנדי נבחרה לראשות הממשלה. היא נודעה בתקיפותה, ומיד עם היבחרה החלה להנהיג שינויים במבנה השלטוני. החלטות חשובות התקבלו במשרד ראש הממשלה, במקום בקבינט, כפי שהיה נהוג עד אז. הקבינט הורכב מחברי הפרלמנט ההודי שהיא לא נתנה בהם אמון. גנדי ויועציה קידמו מדיניות פנימית לפיה על פקידי הממשל להפגין נאמנות מוחלטת למפלגה השלטת.

מעשיה גרמו לפיצול במפלגת הקונגרס הלאומי בשנת 1969. תומכיה פרשו מהמפלגה והקימו מפלגה בשם "קונגרס (R)", שכונתה "המפלגה החדשה", האות R הוחלפה לאחר זמן מה באות I שסימלה בהתחלה את השם "אינדירה" ולאחר מכן את השם India. גנדי שלטה במפלגה ביד רמה, וחברי המפלגה נדרשו להוכיח חדשות לבקרים את נאמנותם לגנדי ולבני משפחתה. יריביה של גנדי נשארו במפלגה הישנה, שכונתה "קונגרס (O)" (האות O סימלה את המילה Organization), וזכתה לתמיכה מועטה.

בבחירות הכלליות ב-1971 זכתה מפלגת הקונגרס (R) ברוב עצום. במהלך שנת 1971 הכריזה הודו מלחמה על פקיסטן, שהסתיימה בניצחון הודי מוחץ, והתערבה במלחמת העצמאות של בנגלדש, דבר שנחשב בהודו כהישג. גנדי העצימה את מוקדי השפעתה של הודו והפכה אותה לגורם המדיני החשוב ביותר בדרום אסיה. היא קיבלה את העיטור "בהרט רטנה" וכונתה "האלה דורגה".

גנדי הייתה כריזמטית וזכתה לתמיכה ציבורית רחבה. היא נקטה בצעדים שמאליים-פופוליסטיים, בהם הלאמה של מספר בנקים מרכזיים וביטול "הארנק האצילי", התמיכה הממשלתית בבתי המלוכה השונים בהודו. צעדים אלו לוו בחיכוכים מול המערכת המשפטית. מתנגדיה הגישו עתירות בהן נטען כי הצעדים מנוגדים לחוקת הודו, וכך סבר גם בית המשפט העליון. בתגובה ביצע הפרלמנט שינויים בחוקה, אך בית המשפט פסק שהשינויים הם בלתי-חוקתיים, כי הם משנים זכויות יסוד המוגדרות בחוקה. לאחר פסיקה זו קידמה גנדי את השופט A. N. Ray, שהיה מתומכיה, לתפקיד נשיא בית המשפט העליון. תחת הנהגתו הוכנס התיקון ה-26 לחוקת הודו, המאפשר לפרלמנט לשנות גם סעיפים מהותיים בחוקה.

צעדיה של גנדי שנועדו להכפיף את הרשות השופטת נתקלו בביקורת קשה בעיתונות ומצד מתנגדיה הפוליטיים. יום מינויו של נשיא בית המשפט העליון כונה "היום השחור ביותר של הדמוקרטיה ההודית", ואחריו נערכו הפגנות מחאה רבות ברחבי הודו, שאורגנו על ידי לשכת עורכי הדין וארגוני זכויות האדם, ונמשכו חודשים רבים. בשנת 1973 גברו המחאות נגד המשטר, ולוו במספר ניסיונות לפגוע בשרי הממשלה.

בשנת 1974 התקיימו אירועים המוניים רבים של התנגדות בלתי אלימה נגד המשטר במחוז ביהר, בהשתתפות סטודנטים, איכרים וארגוני עובדים. חודש לאחר מכן הושבתו שירותי הרכבת בכל הודו על ידי ארגון עובדי הרכבת. שביתה זו דוכאה באכזריות על ידי ממשלת גנדי, שעצרה אלפי עובדים וגירשה את משפחותיהם מבתיהם. ב-2 בינואר 1975 נרצח בפיגוע בביהר שר הרכבות בממשלת גנדי.

בינתיים התבררה בבית המשפט העליון תביעה נגד גנדי בטענה להונאת בחירות. ביוני 1975 בית המשפט זיכה את גנדי מעבירות של שוחד בחירות או זיופים, אבל פסק שהיא אשמה בשימוש לרעה במנגנון הממשלתי, שימוש בשירותי משטרה לתעמולת בחירות, שימוש בשירותי ייעוץ מחבר פרלמנט מכהן במהלך הבחירות, ושימוש פרטי בתשתית החשמל הממשלתית. בית המשפט ביטל את תוצאות הבחירות, קבע כי אינדירה גנדי צריכה לפנות את מקומה בלוק סבהה, ואסר עליה להתמודד שוב במשך שש שנים.

גנדי ערערה על פסק הדין אך ערעורה נדחה. באותו זמן נערכו בדלהי הפגנות תמיכה בגנדי מול ביתה, בד בבד עם הפגנות מחאה המוניות של מתנגדי הממשלה ברחבי העיר. בהפגנה ב-25 ביוני 1975 נאמר כי מעשיה של אינדירה גנדי אינם מוסריים, וכי הם מנוגדים למורשתו של מהאטמה גנדי. הצהרה כזו פורשה על ידי גנדי כהמרדה.

הכרזת מצב חירום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הערב של ה-25 ביוני 1975 הכריז נשיא הודו על מצב חירום במדינה, לבקשתה של אינדירה גנדי. בתוך שלוש שעות נותק החשמל לכל מערכות העיתונים הגדולים, ונעצרו כל ראשי האופוזיציה. הקבינט המדיני אשרר את ההכרזה למחרת בבוקר.

בין הנימוקים למצב החירום נמנו איומים על הביטחון הלאומי מצד פקיסטן, הבצורת שפקדה את החקלאות באותה שנה, משבר האנרגיה העולמי והמצב הכלכלי של הודו. אחד מיועציה המשפטיים של גנדי ניסח עבורה מכתב ובו פירט כיצד מצב חירום מעין זה מאפשר לצמצם את הזכויות הדמוקרטיות מבלי להפר את חוקת הודו. בגלל אילוצי החוקה, נדרש נשיא הודו להאריך את מצב החירום בכל שישה חודשים, עד לסיומו בינואר 1977.

אינדירה גנדי נשאה נאום לאומה ששודר ברדיו, ובין השאר אמרה בו: "מאז שהתחלתי לבצע צעדים לקידום הגברים והנשים הפשוטים של המדינה, נרקמה נגדי קונספירציה עמוקה."

כלכלה וממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודו נשלטה בתקופת מצב החירום בידי אינדירה גנדי ובנה הצעיר, סנג’אי גנדי. כחלק ממצב החירום הגדירה אינדירה גנדי תוכנית כלכלית בת 20 נקודות, בהן הגדלת הייצור החקלאי והתעשייתי, שיפור השירותים הציבוריים ומיגור העוני. סנג’אי גנדי הגדיר חמש נקודות נוספות, בהן קידום האוריינות, תכנון משפחה, נטיעת עצים, מיגור הקאסטות בהודו וביטול מנהגי הנדוניה.

בהתאם לסעיף 352 בחוקה ההודית, גנדי העניקה לעצמה סמכויות נרחבות שאפשרו פגיעה משמעותית בזכויות אזרח ובנציגי האופוזיציה. הממשלה הפעילה כוחות משטרה רבים כדי למנוע כל אפשרות של הפגנה או שביתה, עצרה מנהיגים פוליטיים במעצר מונע והוציאה ארגוני מחאה אל מחוץ לחוק. רוב מנהיגי האופוזיציה נעצרו, בהם ראשי מפלגות, מלכים ונסיכות של בתי מלוכה, מנהיגים קומוניסטיים ואף חברי מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי שהביעו ביקורת על מדיניות הממשלה. בין העצורים נמנה מורארג'י דסאי, שהנהיג את מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי לפני גנדי. כמו כן סילקה מתפקידם ראשי ממשל אזורי בגוג'ראט ובטאמיל נאדו, שהתנגדו למדיניותה.

באחד המקרים נעצרו 25 חברי אופוזיציה והואשמו בהאשמת שווא כי תכננו פיגועים נגד מבני ממשל ופסי רכבת. במקרה אחר סטודנט להנדסה נעצר בקרלה בחשד שהוא משתייך לנקסליטים, והוא מת כתוצאה מעינויים בתחנת המשטרה. גופתו לא נמצאה עד היום.

נדחו כל מערכות הבחירות לפרלמנט ולממשלים האזוריים. לגנדי היה רוב של שני שלישים בפרלמנט, וכך יכלה להעביר כל חוק שחפצה בו. במקרים בהם החקיקה הייתה איטית מדי לטעמה, השתמשה בצו נשיאותי מתוקף חוקי החירום, המאפשר לה להחיל כל חוק באופן מיידי, ללא אישור הפרלמנט. אחד החוקים המרכזיים שהעבירה באופן זה הוא חוק המנקה אותה מכל חשד להונאת בחירות ומבטל את פסיקת בית המשפט העליון בנושא זה. כמו כן הלאימה את רוב גופי התקשורת הציבוריים והפרטיים, בהם רשת הטלוויזיה הלאומית, והשתמשה בהם ללא הרף לשידורי תעמולה.

התיקון ה-42 לחוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנדי עיוותה את חוקת הודו בתיקון ה-42 לחוקה, הנחשב לתיקון החוקתי הכי שנוי במחלוקת בהיסטוריה. התיקון נועד לצמצם את סמכותו של בית המשפט העליון לפסול חוקים שאינם חוקתיים, ולקבוע בסיס חדש לחוקה, שכונה "חוקת אינדירה". בתיקון נכללו שינויים כמעט בכל סעיפי החוקה, כולל ההקדמה והתיקונים הקודמים. סעיפי תיקון 42 צמצמו את מרבית הסמכויות של בית המשפט העליון, והניעו את המערכת הפוליטית לעבר משילות פרלמנטרית, תוך צמצום הזכויות הדמוקרטיות במדינה. רוב הסמכויות הועברו בצורה גורפת למשרד ראש הממשלה. התיקון העניק לפרלמנט כוח בלתי מרוסן לשנות סעיפים בחוקה ללא כל ביקורת שיפוטית.

עיקור כפוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1976 יזם סנג'אי גנדי תוכנית נרחבת של עיקור כפוי להגבלת גידול האוכלוסייה בהודו. בלב התוכנית הייתה תקנה לביצוע חסימת צינור הזרע אצל גברים שיש להם שני ילדים או יותר. הניתוח בוצע בכפייה לגברים שהתנגדו לו. התוכנית יושמה בעיקר בקרב קהילות מוסלמיות. במהלך תקופת מצב החירום עוקרו כ-11 מיליון בני אדם.

תוכנית העיקור הכפוי התקבלה בבוז אצל כל שכבות הציבור הרחב. היא נחשבת עד היום לאסון לאומי, ובעטיה כל ממשלה מאז 1977 מצהירה כי אין בכוונתה לקבוע כל מדיניות בנושא תכנון המשפחה בהודו, וכי תכנון משפחתי נעשה אך ורק מרצון חופשי.

תנועות ההתנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת ראשטריה סווג'מסווק סאנג, שארגנה אירועי מחאה נגד הממשלה, הוצאה מחוץ לחוק ואלפים מפעיליה נכלאו. הפעילים הנותרים ארגנו סאטיאגרהא (סוג של התנגדות בלתי אלימה) בה השתתפו אלפים, שקראו לבטל את תקנות החירום ולהשיב את הדמוקרטיה. לאחר מכן הקימו תנועות מחתרתיות לקידום הדמוקרטיה, שהפיצו בסתר ספרות ליברלית ושמרו על קשר עם הפעילים הכלואים.

גם הסיקים בהודו מחו נגד מצב החירום. ב-9 ביולי 1975 ארגנו מחאה המונית תחת הכותרת "הקמפיין להצלת הדמוקרטיה". המשטרה הגיעה למקום בכוחות גדולים ועצרה את רוב המפגינים.

על פי נתוני אמנסטי אינטרנשיונל, 140,000 בני אדם נעצרו ללא משפט במהלך מצב החירום של ממשלת אינדירה גנדי. על פי ההערכות, כ-40,000 מהם היו סיקים, על אף שהיוו רק שני אחוזים מאוכלוסיית הודו.

סיום מצב החירום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1977 הייתה אינדירה גנדי בטוחה כי שיתקה כליל את האופוזיציה. ב-18 בינואר שוחררו כל האסירים הפוליטיים, והיא הסכימה לקיים בחירות חדשות. להפתעתה, מפלגתה נחלה הפסד צורב והיא הודחה. במקומה מונה מורארג'י דסאי, שהיה ראש הממשלה הראשון שאינו ממפלגת הקונגרס. בחירות אלה מכונות בהודו "המהפך של 1977".

ניסיונות להעמיד לדין את אינדירה גנדי ואת בנה, סנג'אי גנדי, נתקלו בקשיים ביורוקרטיים וחוקתיים. הם נעצרו, אך שוחררו לאחר זמן קצר בתואנה כי המשטרה לא הצליחה לגבש ראיות מפלילות נגד השניים.

ב-23 במרץ 1977 פג באופן רשמי תוקפן של תקנות החירום, ולא חודש עוד.

אחת הפעולות הראשונות של הממשלה החדשה הייתה ניסוח התיקונים ה-43 וה-44 לחוקה, שביטלו את תיקון 42 והחזירו את רוב סעיפי חוקת הודו למצב בו היו לפני מצב החירום. תיקון 44 לחוקה מגביל, בין השאר, את סמכות הנשיא להכריז על מצב חירום שאינו קשור להתקפה מבחוץ.

תיאור התקופה בספרות ובאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים עלילתיים רבים נכתבו על תקופת מצב החירום בהודו, רובם במבט ביקורתי. בין הספרים נמנים "ילדי חצות" מאת סלמאן רושדי, ו"הודו: תרבות פצועה" מאת וידיאדר סורג'פרסאד נייפול. בספר "חיי פיי" של יאן מרטל, אביו של פיי מחליט למכור את גן החיות ולהגר עם משפחתו מהודו לקנדה עם תחילתו של מצב החירום.

כמו כן הופקו סרטים רבים על רקע התקופה, בהם עיבוד קולנועי לספר "ילדי חצות" וסרט תיעודי על העינויים שעברו מתנגדי המשטר שנכלאו.

בספר שיצא בשנת 2011 לציון 125 שנה למפלגת הקונגרס הלאומי ההודי, נכתב על תקופה זו כך: "אין ספק כי מצב החירום היה פרק חריג בתולדותיה של הודו, וסיוט שנמשך 19 חודשים עבור כל מי שחי בה... נדרש זמן רב לשטוף מהמערכת הפוליטית את הגופים הזרים שהוזרמו אליה במצב החירום."[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ New book flays Indira Gandhi's decision to impose Emergency, ‏31 במאי 2011 (באנגלית).